בלוגים

ידיעת "הארץ" / הבלוג של עופר אדרת

השדרנית שסירבה לקריין פרסומת לפולקסווגן

יעל בן יהודה, אשת "קול ישראל" שמתה בשבוע שעבר בגיל 81, עלתה לכותרות ב-1966 כשעוררה מהומה בשל התנגדותה המצפונית לצריכה מוצרים גרמניים בישראל

יעל בן יהודה, אשת "קול ישראל", שמתה בשבוע שעבר בגיל 81, עלתה בעצמה לכותרות ב-1966 כשסירבה לשדר פרסומת לחברת המכוניות הגרמנית פולקסווגן. באותה תקופה נהוג היה שהקריינים הם אלה שהקריאו את הפרסומות בשידור חי, ממש כפי שהקריאו את החדשות.

סופר "הארץ" בירושלים דיווח אז: "בעת שידור חי של סיסמאות פרסומת, נמסרה לגב’ בן יהודה לשידור סיסמה של סוכנות חברת פולקסווגן בישראל, בנוסח - 'יש פולקסווגן – אין בעיות'. היתה זו הפעם הראשונה לשידור סיסמת פרסומת למוצר גרמני. בראותה את תוכן הסיסמה סירבה הקריינית לשדר אותה". את סירובה נימקה בן יהודה ב"התנגדותה מבחינה מצפונית להפצת מוצרים גרמניים בישראל”. כמה מבני משפחתה, שמוצאה בליטא, נרצחו בשואה.

יעל בן-יהודה. סירבה מטעמי מצפון, בשל משפחתה שנרצחה בשואה
המשפחה
להמשך הפוסט

"מי שופכין רעילים": מה חשב ביאליק על העיתונות בימיו

ב-1933 בירך המשורר הלאומי את "הארץ" ואמר כי העיתון, כמו גם "דבר", יודעים "לחנך את הקהל ולהביע אוריינטציה נכונה, בלתי מזויפת ומחוסרת הגזמה מזיקה". על המתחרים הוא נשמע קצת אחרת

"העיתון 'הארץ'... יש בו מעלות המצויות רק בעיתונים החשובים שבעולם. אחת מהן היא אי-רדיפה אחרי סנסציה". את המחמאה הזו קיבל "הארץ", שחגג השבוע את יום הולדתו המאה, מחיים נחמן ביאליק. "בשנים האחרונות תפסה את חלק עיתונות העולם הרוח הרעה של רדיפה אחרי סנסציה זולה וההסתגלות לצורכי השוק. בעיתונות זו, שמקומה העיקרי באמריקה, שופכים בשער הפתיחה של הדפים מי שופכין המכילים ממי-רעל. בוקר בוקר 'מכבדים' את הקורא באמבטיה של שופכין", תיאר המשורר הלאומי את מצבה של העיתונות בשנות השלושים של המאה שעברה.

"לאשרנו, לא כבשה העיתונות מסוג זה את כל השוק. בארץ ישראל היא לאשרנו רק במיעוט. העיתון 'הארץ' ואחריו גם עיתון הפועלים 'דבר', שני העיתונים הללו, המשמשים כלי מבטא לרוב המכריע של הישוב, יודעים כיצד לחנך את הקהל ואיך להביע את האוריינטציה הנכונה, הבלתי מזויפת והמחוסרת הגזמה מזיקה, ואיך לשמור על הקניינים הלאומיים שלנו, על המסורת התרבותית ועל הטון הנעלה והיפה", שיבח, "על אותן המעלות ועל השאיפה להרים את קהל הקוראים לרמה תרבותית גבוהה עלינו להודות בראש ובראשונה ובעיקר לדוקטור גליקסון". 

ח"נ ביאליק
אברהם סוסקין / לע"�
להמשך הפוסט

פעם אחת ולתמיד: למה דיווח "הארץ" כי היטלר "עושה רושם טוב"?

ב-1932 נשלח כתב העיתון בברלין לסקר משפט דיבה שבו נתבע מנהיג הנאצים בידי אחד מיריביו. הרושם החיצוני שעשה היה טוב, ציין הכתב, ובכך סלל את הדרך לפייק ניוז שנמשך עשרות שנים

כבר כמה שנים שמופצת ברשתות החברתיות ידיעה מטרידה, ממנה משתמע שעיתון "הארץ" תמך באדולף היטלר בתחילת דרכו. "הארץ ב-1932: היטלר עושה רושם טוב" היא כותרת הדיווח הזה ומתחתיה הפרשנות: "עכשיו כולנו יודעים מה שווה עיתון הארץ והדיווחים של העיתונות השמאלנית בכלל". בתקווה (שאין שום סיכוי שתתגשם) לשים קץ לשמועות, לפרשנויות ולפייק ניוז, הנה, בפעם הראשונה, הסיפור המלא מאחורי הדיווח של "הארץ" על היטלר מ-1932. קיראו ושיפטו בעצמכם.

השנה היא 1932. התאריך הוא 28 בינואר. סופר "הארץ" בברלין, גרשון סוויט, מדווח מבית המשפט תחת הכותרת "אדולף היטלר בכבודו ובעצמו". על דוכן הנאשמים עומד מנהיג המפלגה הנאצית, שמתגונן מפני תביעת דיבה שהוגשה נגדו על ידי ולטר שטנס, בכיר בס"א (פלוגות הסער הנאציות), שנה לפני מינויו לקאנצלר. ב-1930 הוביל שטנס מרד נגד היטלר על רקע מתיחות פנימית בתוך שורות הנאצים. כתוצאה מכך, הוא סולק מהמפלגה. בהמשך, העיתון של היטלר, "פלקישר ביאובאכטר", דיווח כי שטנס היה שטינקר, שבמקביל לתפקיד שמילא בשורות הנאצים עבד במשטרת ברלין. שטנס, בתגובה, עשה את מה שהיה בלתי אפשרי שנה לאחר מכן - והגיש תביעה נגד הנאצים.

היטלר ב-1932. נראה צעיר לגילו
הארכיון הפדרלי הגרמני
להמשך הפוסט

כאן קבור אדולף היטלר היהודי

כן, לא טעיתם. הכותרת הזו הופיעה ב"הארץ" בשנות השלושים של המאה שעברה ואפילו היתה מדוייקת. אז מיהו אותו היטלר יהודי? בלוג ארכיון "הארץ" יצא לבדוק

"עולים לקברו של אדולף היטלר אשר בבית הקברות היהודי בבוקארשט", כך בישרה הכותרת המוזרה באחד מעמודי "הארץ" בשנות השלושים של המאה הקודמת.

בכתבה דווח על "תגלית בבית הקברות היהודי" שבבירת רומניה. התברר, כי במקום נמצאת מצבה מ-1892 ועליה הכתובת: "איש יקר רוח" וכן הביטוי "ואהבת לרעך כמוך". מתחת לשם הנפטר, בעברית, אברהם שמואל, הופיע השם המפתיע, ברומנית, "אדולף היטלר". "מצבה זו עוררה עניין בין יהודי בוקארשט ורבים מהם מבקרים את הקבר שעל מצבתו חקוק שמו של 'המנהיג' הנאצי", דיווח "הארץ".

המצבה של היטלר היהודי, בוקרשט
FIND A GRAVE
להמשך הפוסט

כשיואל מרקוס גילה את הפקס, והתאכזב

לפני 30 שנה חזה הפרשן הבכיר של "הארץ" כי "לא רחוק היום ואדם לא יצטרך עוד לעזוב את ביתו". אבל לצד השבחים, גילה כי הפלאפון והמזכירה האלקטרונית לא יפתרו את הסכסוך עם הערבים

לפני 30 שנה, בקיץ 1989 (מי היה מאמין שכבר עברו 30 שנה!) גילה יואל מרקוס, מבכירי כתבי ופרשני "הארץ" במאה שנותיו, את הפקס והצטער על כך שהוא לא יתרום לקידום השלום במזרח התיכון. במאמר מכונן תחת הכותרת "על הפאקס וכל השאר", סיפר מרקוס, בדרכו הייחודית, על ההתמודדות שלו עם הקידמה.

"לפני כמה ימים התקשרתי למכוניתו של איש עסקים אי-שם על כבישי הארץ. נהגו הודיעני כי הבוס שלו נמצא בקו השני וממתינה לו עוד שיחה. בערב התקשרתי לבית, ומן האפרכסת פילח את אוזני צפצוף מוזר. התקשרתי שוב למכוניתו. מזכירה פלאפונית-אלקטרונית הודיעתני שתוך כמה דקות יתקשרו אלי. כעבור חמש דקות היה האיש על הקו מטלפון שני בביתו שמספרו חסוי עם התנצלות שהקו השני, כלומר הראשון, מחובר מעתה ל'פאקס'. אם תפוס אצלי, אומר האיש, FAX ME".

יואל מרקוס
ינאי יחיאל
להמשך הפוסט

"הילד האנטישמי" שפרץ לשגרירות גרמניה בישראל

בסוף שנות ה-70 עלה לכותרות אנדריי קילצ'ינסקי, צייר, פעיל מרכז ליכוד ואביה של סמדר, כשבאיומי אקדח דמה פוצץ שיעור גרמנית, התבצר בשגרירות ונחשד בתכנון לחטוף דיפלומט גרמני. בעקבות תקיפת שגריר פולין, חזרנו אל סיפורו

בדצמבר 1978 השתלטו שלושה גברים חמושים על המרכז לתרבות של שגרירות גרמניה בישראל, מכון גתה, ששכן אז בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) בתל אביב. השלושה היו חברים בקבוצה בשם "ארגון בל-נשכח", שבראשה עמד אנדריי קילצ'ינסקי, צייר שעלה לארץ מפולין 20 שנה לפני כן. סמוך לשבע בערב הם חדרו לאולם בו התקיים שיעור גרמנית, ודרשו מהנוכחים להרים את ידיהם. בהמשך הם ציוו על התלמידים לעזוב מיד את המקום.

כולם נמלטו משם למעט אישה בת 50 מפתח תקוה, ניצולת שואה. השלושה נעלו עצמם איתה במתחם, וניתקו את קו הטלפון המקומי לאחר שהודיע לעיתונאים כי הם מוחים על כך ש"התרבות הגרמנית השתלטה על ישראל". לצד זאת, דרשו כי גרמניה המערבית תבטל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים. הדרמה הסתיימה ללא נפגעים כשהשלושה נכנעו למשטרה שהוזעקה למקום. האקדחים שהחזיקו התברר כאקדחי דמה.

הפגנה נגד גרמניה, בר אילן, 1967
משה מילנר / לע"מ
להמשך הפוסט

הוויכוח שהסעיר את עולם הקולנוע: האם גרמפון הוא שמענוע?

לפני 90 שנה, מעל עמודי "הארץ", התנהל קרב מר בין שני בתי קולנוע תל אביביים: עדן ואופיר. התוצאה היתה לידת המלה "קולנוע", אך על הדרך נרשמו עלבונות חריפים

לפני 90 שנה פרץ ויכוח עז בין הנהלות שני בתי קולנוע תל אביבים: "עדן" שהיה הוותיק מסוגו, ו"אופיר". מעל עמודי "הארץ", הוותיק בעיתוני ישראל בשפה העברית, הן ניהלו דיון נוקב בשאלה מי שווה יותר, או, ברוח התקופה - מי מספק חוייה אמיתית של "שמענוע" ומי מאלץ את אורחיו להסתפק בגרמופון מיושן. 

"הנהלת אופיר נכנסה בחשבונות פעוטים שלא כאן מקומם, אולם דבר אחד בולט מכל שפעת המליצות והפראזיאולוגיה", כתבו אנשי עדן במכתבם לעיתון, "והוא: השמענוע שלה אינו שמענוע, אלא גרמפון, כפי שהנהלת אופיר מודה בעצמה בהגידה שאלה הם גרמפונים משוכללים, שזכו להיקרא שמענוע".

יעל אנגלהרט
להמשך הפוסט

פורים לפני 90 שנה: "בני אדם רוקדים באוויר"

שליח מיוחד דיווח ל"הארץ" מתוך צפלין שריחף בשמי ארץ ישראל ובעיצומן של החגיגות המטיר על תל אביב קונפטי. בטלגרמה לראש העיר דיזנגוף בירכו הנוסעים: "פורים שמח"

"זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבני אדם רוקדים באוויר" - כך דיווח "הארץ" לקוראיו בהתרגשות בכתבת ענק שמילאה כמעט את כל עמוד השער, בפורים שנחגג החודש לפני 90 שנה, ב-28 במארס 1929. "הצפלין בשמי ארץ ישראל" בישרה הכותרת הראשית.

שליח העיתון המצרי "אל-אהראם" דיווח ל"הארץ" על רשמיו מספינת האוויר הגרמנית שחגה בשמי הארץ. "זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבני אדם רוקדים באוויר", כתב, כשתיאר את האווירה החגיגית על הסיפון. "הם משוחחים ביניהם, כותבים, משחקים בשחמט ובקלפים וחלק מהם רוקדים לנגינת גרמופון".

הצפלין מעל ירושלים, בביקורו הבא בארץ, 1931
American Colony (Jerusalem)
להמשך הפוסט

התל אביבי שהזהיר: לא להתחפש למכונת תפירה

ב-1927 פירסם "הארץ" מכתב למערכת פרי עטו של קורא זועם. "אל נהפוך את תהלוכת פורים לתהלוכה של שלטים וריקלמות מסחריות"

בחג פורים של שנת 1927 - כלומר, לפני 92 שנה(!) - התלונן תושב תל אביב על המסחור של החגיגות. במכתב שפורסם מעל דפי "הארץ", שהיה אז בן שמונה שנים בלבד, התלונן הקורא, שחתם בשם "תל אביבי": "אל נהפוך את תהלוכת פורים לתהלוכה של שלטים וריקלמות (פרסומות, ע"א) מסחריות". בין היתר, הוא כעס על החוגגים הצעירים, שבחרו להתחפש למכונת תפירה זינגר ולמשקה החלב קפיר.

"מובן שכבוד האיקונומיקה במקומה מונח", כתב. לא, הוא לא התכוון לחומר הכימי שאיתו רוחצים את חדר האמבטיה, אלא ל"כלכלה" הארצישראלית. "על אחת כמה וכמה כבוד האיקונומיקה הפנימית והצעירה שלנו, אבל לכל זמן, ערבוביה של שני דברים טובים אבל שונים לא תיתן דבר אסתיטי לעולם... חג עממי בתור אמצעי לפרסום מסחרי... קרנבל בתור תהלוכת חנוונית... מי כמוך בגויים, ישראל", הזהיר.

ילדי תל איבב בפורים, 1938
יוסף שוויג, קק"ל
להמשך הפוסט

"תיש עם זקן": כשהקריקטוריסט של "הארץ" העליב את ראש עיריית ירושלים

ב-1951 נבחר ראש עיר דתי לנהל את ענייניה של מערב ירושלים. "הארץ" לעג לו, חטף ביקורת והשיב אש: גם את צ'רצ'יל השוו לבעל חיים - כלב בולדוג

ב-1951, עם בחירתו של מועמד דתי לראש עיריית ירושלים, פירסם "הארץ" קריקטורה שנויה במחלוקת, פרי מכחולו של יוסף בס. במרכזה נראה ראש העיר החדש בדמותו של תיש עם זקן מובל לעיריית ירושלים, כשמתחתיו הכיתוב: "יש לנו תיש, לתיש יש זקן".

ראש העיר החדש של ירושלים (וליתר דיוק: של חלקה המערבי) שלמה זלמן שרגאי, אכן היה בעל זקן, כיאה לאיש תנועת "הפועל המזרחי". הוא החליף בתפקיד את דניאל אוסטר המיתולוגי, שסיים קנדציה שלישית בתפקיד.

קוראי "הארץ" זעמו על הקריקטורה. המדור "מכתבים למערכת" הוקדש כולו לקריקטורה הזו. "בתורת קורא ותיק של העתון, וכאדם שהעתון ומה שכתוב בו יקר וחביב לו, מוצא אני מחובתי לציין שהקאריקאטורה של בס, 'יש לנו תייש', ב'הארץ' מיום ששי, מאד פוגעת, מעליבה ובלתי אסטית! אם לא יותר מזה!", כתב י.פ. מירושלים. 

הקריקטורה שפירסם יוסף בס ב"הארץ", 12.1.1951
יוסף בס, ארכיון "הארץ"
להמשך הפוסט

תמנונים מסעודיה, מלפפוני ים משארם: הדולפינריום בישר על מזרח תיכון חדש

"המרכז הימי הגדול במזרח התיכון" נחנך ב-1981 בתקווה למשוך מאות אלפי תיירים, אך נכשל ונסגר כעבור כמה שנים. היום החלו עבודות הריסתו. בארכיון "הארץ" מצאנו תיעוד לימיו הטובים, בהם "צוללנים קיבלו היתר מיוחד משלטונות מצרים" כדי להעשיר את מבחר הדגים שלו

ב-1981, עם פתיחתו של הדולפינריום, שהיום החלו העבודות להריסתו, דיווח כתב "הארץ" אילן שחורי על המאורע, תחת הכותרת "באלט הדולפינים". "תל אביב הצטרפה אתמול, עם פתיחתו החגיגית של הדולפינריום ליד גן צ'ארלס קלור בגבול ת"א-יפו, למועדון היוקרה, שלא רבות הערים החברות בו", התגאה הכותב.

לדבריו, "תיירים מאירופה וארה"ב, שביקרו בשבועות שקדמו לפתיחה החגיגית ב'עולם הים של ישראל', כפי שהוא מכונה, העידו כי אין הוא נופל ביופיו ובעושרו מזה של סאן-דייגו, הנחשב המרכז הימי המפואר בעולם". ואכן, כפי שנכתב אז, "מבחר הדגה המוצגת לקהל הרחב בדולפינריום של תל אביב עולה על זו של המרכז היוקרתי בסאן דייגו".

הכניסה למתחם הדולפינריום ב-1981
יעקב סער / לע"מ
להמשך הפוסט

מציון תצא תורה: כשיהודי איראן הוכפפו לרבנות בישראל

בעקבות הפרסום על ניסיון הממשלה להכפיף את יהודי התפוצות לבתי הדין הרבניים, מצאנו בארכיון "הארץ" מקרה דומה שאירע לפני חצי מאה בטהרן

"תקדים שאולי לא מוגזם לקרוא לו היסטורי", דיווחה תהילה עופר ב"הארץ" ב-30 במרץ 1966. "קהילה יהודית הכירה בסמכותה המוסרית של ישראל כמרכז רוחני ליהדות הגולה. בבחינת, 'כי מציון תצא תורה'".

על רקע הדיווח של אור קשתי מסוף השבוע האחרון, לפיו הממשלה תנסה להכפיף את יהודי התפוצות לבתי הדין הרבניים בישראל, חזרנו חצי מאה אחורה ומצאנו, בארכיון "הארץ", גזיר נשכח מ-1966, שכנראה הקדים את זמנו.

יהודים בהמדאן, 1917
הספריה הלאומית של איראן
להמשך הפוסט

למה "הארץ" קרא להתעלם מהאפצ'י?

המדור הפופולרי "נימוס ונוהג" קרא ב-1966 לקוראי העיתון שלא לברך ב"לבריאות" את חבריהם. ומה ייעצה הכוהנת הגדולה של הנימוסים לאישה שאורחיה איחרו בחצי שעה? הצצה לגיליון בן 52 שנה

ב-1966 ייעץ "הארץ" לקוראיו לא לברך אדם שהתעטש. במדור "נימוס ונוהג" שפורסם באמצע חודש מאי אותה שנה, נשאלה המערכת, "האם יש לומר לאדם שהתעטש 'לבריאות', או שמא רצוי להתעלם מהעיטוש"? בתשובה, נכתב: "מוטב להתעלם מהעיטוש. מזמן בוטל הנוהג לברך אדם משום שיש לו נזלת, כשם אין מברכים את המשתעל או המגהק". לא ברור האם ומתי הבינו ב"הארץ" כי טעו, שכן חצי מאה לאחר מכן הנוהג לברך ב"לבריאות" עדיין רווח בישראל ובמדינות נוספות בעולם.

באותו מדור, מתחת לעצה ביחס לאפצ'י, הוצגה ל"הארץ" קושיה נוספת. "אורח אחד, אותו הסעתי לביתו, לא סגר את דלת המכונית כהלכה", כתב אחד מקוראי העיתון. "כיוון שאני חרד לשלום מכוניתי, וכיוון שלא יכולתי לקום ממקומי, ביקשתיו לסגור את הדלת היטב", הוסיף. אלא שהתגובה של האורח הפתיעה אותו. "הוא עשה זאת בטריקה שזעזה את המכונית – ואותי", כתב.

לבריאות. או שאולי לא
ויקיפדיה
להמשך הפוסט

מה קרה כשהשמאל ניסה לעקוף את בג"ץ?

נתניהו ובנט לא המציאו את הגלגל. ב-1994 התחייב רבין לש"ס לעקוף כל נסיון של בג"ץ לפגוע בסטאטוס קוו. אהרון ברק כינה זאת "הסכם עוקף דמוקרטיה". בחזרה לעיתוני "הארץ" בני רבע מאה

פגיעה בדמוקרטיה, ערעור מעמדו של בית המשפט, הפרה של הפרדת הרשויות ושחיקה באמון הציבור. דבריו של שופט בית המשפט העליון אהרון ברק היו חריפים ביותר. הביקורת שלו לא הופנתה כלפי ממשלת הימין בראשות בנימין נתניהו. חיציו של ברק כוונו אל עבר ממשלת השמאל בראשות יצחק רבין. זה קרה לפני כרבע מאה ומאז העלה אבק בארכיון הדיגיטלי של מערכות העיתונים.

היום, על רקע היוזמה של השר נפתלי בנט לחוקק "פסקת התגברות" - ההצעה לפי 61 ח"כים בלבד יספיקו כדי לחוקק מחדש חוק שפסל בג"ץ - מעניין למצוא בארכיון את השיח הער שהתקיים בנושא דומה אבל תחת ממשלה שונה בתכלית.

דניאל בר און / באו
להמשך הפוסט

משת"פים יהודים עם הנאצים? "הארץ" דיווח בזמן אמת

ביוני 1945 פירסם העיתון כתבה על "היהודים שבפושעי המלחמה", שכללה את שמותיהם של "כייסים, רועי זונות ואנשים ללא מצפון" שהפכו ל"חיות טרף" בגטאות. ראש ממשלת פולין ניסה להשוותם לאחרונה לבני עמו שרצחו יהודים בשואה, ועורר ביקורת חריפה

ב-2 ביוני 1945, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה באירופה, פורסמה ב"הארץ" כתבה מטרידה תחת הכותרת "היהודים שבפושעי המלחמה". סופר העיתון באיסטנבול, חיים בלצן, שהיה זמן קצר לפני כן חייל ארצישראלי בצבא הבריטי, ריכז שורה של מקרים בהם יהודים שיתפו פעולה עם הנאצים, באופן זה או אחר, לפי מידע שהגיע אליו בזמן אמת.

73 שנים לאחר מכן, עלה לאחרונה הנושא הזה שוב לכותרות, בעקבות דבריו של ראש ממשלת פולין, מורביצקי, שאמר כי היו משתפי פעולה פולנים עם הנאצים, "כפי שהיו משתפי פעולה יהודים", ובכך ערך השוואה מעוררת מחלוקת בין פולנים ויהודים בשירות הנאצים.

המאמר ב"הארץ", יוני 1945
ארכיון "הארץ"
להמשך הפוסט

האישה שנאבקה להוכיח כי גם נשים הן בני אדם

השבוע לפני 88 שנה בישר "הארץ" כי "אישה רשאית להיות עורך דין בארץ ישראל". מאחורי הכותרת הדרמטית הסתתרה רוזה גינצברג, שיצאה למאבק משפטי ארוך וסללה את הדרך לרבות אחרות

ב-16 בפברואר 1930, השבוע לפני 88 שנה, נרשמה היסטוריה מקומית, שזכתה להגיע עד לכותרת הראשית של "הארץ". קוראי העיתון התבשרו אז כי "אשה רשאית להיות עורך דין בארץ ישראל". בטקסט נכתב: "אתמול נסתיים בבית הדין העליון בירור תביעתה של הגב' רוזה גינצברג, שתבעה מאת בית הדין העליון לפקוד על המועצה המשפטית ליתן לה אפשרות להיבחן כעורך דין. בירור התביעה נמשך זה חודשים רבים. פסק הדין שניתן פה אחד הוא בעד מתן זכות זו לגברת גינצברג".

88 שנים חלפו מאז, אך גינצברג לא הפכה לסמל. רק בשנה שעברה הוחלט לקרוא רחוב על שמה של עורכת הדין הראשונה בארץ ישראל, שסללה את הדרך לבאות בתור - בבאר שבע. החלטה דומה דווחה בעבר בירושלים, אך עד כה לא נראה כי יושמה.

גינוסר בכניסה לבית המשפט בירושלים, 1930
The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives
להמשך הפוסט

גם בן גוריון תמך בעונש מוות למחבלים

במאמר שפירסם ב"הארץ" לפני 50 שנה, טען "הזקן" כי דין מחבל של הפתח כמו דינו של אייכמן, והסביר כי יש לשפוט את המחבלים הערבים על בסיס החוק בדבר השמדת עם, כי גם הם מבצעים "פתרון סופי"

אם בן גוריון היה חי היום, כנראה שהיה תומך בחוק עונש מוות למחבלים, שאושר החודש בקריאה טרומית בכנסת. עדות לכך נשמרה בארכיון "הארץ", שם מקוטלג מאמר שפירסם "הזקן" בעיתון בדצמבר 1968, שנה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים.

במאמר הארוך, שכולל סקירה היסטורית, משפטית ופילוסופית של הנושא, מגיע בן גוריון למסקנה, כי יש לתמוך בעונש מוות למחבלים וכי יש לבצעו במסגרת "החוק בדבר השמדת עם", ולא כעבירת רצח רגילה. זאת, מאחר ולתפיסתו, דינם של מחבלי הפתח הוא כדין הנאצים: אלה וגם אלה רצו להשמיד את העם היהודי.

בן גוריון בכותל
דוד אלדן / לע"מ
להמשך הפוסט

כאן קבור מלשין, שהסגיר יהודים לנאצים ולבריטים

מאחורי ידיעה קטנה שפורסמה לפני 70 שנה ב"הארץ" מסתתר סיפור עגום על שמחה בוימבלאט מפולין, שהוצא להורג בידי אצ"ל ברמת גן ביריות אקדח, ונקבר כאלמוני. המחתרת האשימה אותו בסעיפים איומים

על קברו של שמחה בוימבלאט, שנטמן בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב, אין כל ציון או מצבה. ברישומי חברה קדישא המקומית נכתב תחת שמו, בכתב יד, "מלשין". בעוד כשבועיים ימלאו 70 למותו. את הסיפור הכואב שמסתתר מאחוריו תיאר בקצרה "הארץ" ב-9 בינואר 1948.

"שמחה בוימבלאט, כבן 24, הוצא להורג על ידי אנשי אצ"ל, אור ליום ה' בחצות במרכז רמת גן. לדברי אצ"ל, שיתף הצעיר פעולה עם הגסטאפו הגרמני בתקופת המלחמה ועם הבולשת בארץ", נכתב שם.

הידיעה על הוצאתו להורג של שמחה בויימבלאט, "הארץ", ינואר 1948
ארכיון "הארץ"
להמשך הפוסט

יידישאי, דבר עברית! על מאבקו של קורא "הארץ" בקול ישראל לגולה

"למה בן גוריון נקרא פרמירמיניסטר ולמה משה שרת שלנו אינו אלא אויסן מיניסטר?", תהה ב-1949 קורא במדור "מכתבים למערכת"

בדצמבר 1949, במקביל להכרזה של בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל, הכריז אדם בשם א. בר לב על מאבק בקול ישראל. "הרשו-נא לי להעיר לפניכם על פרט מיוחד בשידורים ביידיש לגולה המתקיימים ערב ערב בשעה 10.25 בקול ישראל", הוא כתב למדור "מכתבים למערכת" ב"הארץ".

אותו "פרט מיוחד" היה "מנהגו התמוה של הקריין להשתמש בכל מקרה נאות במלה "הר" ו-"פראו" במקום "אדון" או "מר", 'גברת' או 'מרת'", כפי שהסביר בר לב. למי שאינו מצוי ביידיש, "הר" ו-"פראו" הן, כאמור, אדון וגברת. סביב קום המדינה, כך עולה ממכתבו של בר לב, השתמשו בשידורי קול ישראל ביידיש בכינויים האלה כשדיווחו על אדונים וגברות מפורסמים מהיישוב.

שידורי קול ישראל, 1950
פריץ כהן / לע"מ
להמשך הפוסט

כש"הארץ" הכריז כי "ירושלים כולה שלנו"

ב-1949, כשישראל היתה בת שנה וחצי, היא קבעה את ירושלים כבירתה. "הארץ" תמך: "העם היושב בירושלים הכריז שרצונו העז הוא להשתייך למדינת ישראל". ב-1967 שמח "הארץ" לבשר כי "ירושלים מאוחדת תחת דגל ישראל". ומה קרה ב-1980 וב-2006? מסע ארכיוני ל-70 שנות מריבה על הבירה

ב-13 בדצמבר 1949, כשמדינת ישראל היתה בת שנה וחצי, הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, כי ירושלים היא בירתה. הודעתו דווחה במלואה ב"הארץ": "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל, כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית... ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל... בירת הנצח של ישראל". בפועל, ההכרזה חלה על חלקה המערבי של העיר בלבד, משום שחלקה המזרחי היה תחת שלטון ירדני אחרי מלחמת העצמאות.

להחלטה זו קדמה החלטה של האו"ם, אשר כמה ימים לפני כן העניק לירושלים מעמד של עיר בינלאומית - בפעם השלישית תוך שלוש שנים. "הארץ" מתח על כך ביקורת חריפה, ונחלץ להגנתם של תושבי העיר היהודים, שעדיין ליקקו את פצעי מלחמת העצמאות.

"הארץ", דצמבר 1949
ארכיון "הארץ"
להמשך הפוסט

70 לכ"ט בנובמבר: כש"הארץ" הכריז על התגשמות החלום

"האגדה היתה למציאות, החלום - לנס", נכתב ב"הארץ" לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה היהודית. מיד לאחר מכן באלנבי הזליפו בשמים על העוברים ושבים, בקפה "ניצה" הגישו עוגה בצורת מפת החלוקה ובביאליק תלמידים תלו דגל כחול-לבן על ניידת בריטית

תחת הכותרת "היום הגדול" בישר "הארץ" לקוראיו השבוע לפני 70 שנה על "שעה היסטורית, שתעמוד לזיכרון דורות". ההצבעה בעצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, על הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, התקבלה בהתרגשות רבה מעל דפי "הארץ" יום לאחר מכן.

"ההכרעה נפלה, תמרוני אויבינו לא הועילו... אומות העולם החליטו לתקן את העוול של שנות אלפיים. הלב עדיין אינו מכיל את משמעותו המלאה של דבר בשורה גדול זה. הראש סובב סחרחר. הולכת ומתקיימת משאת נפשו של עם נרדף, עם למוד סבל ושואה, שלא היה דוגמתה בדברי ימי עולם... חלום הדורות של העם, חזונו הגדול של מחולל הציונות, תיאודור הרצל, מתגשם. האגדה היתה למציאות, החלום - לנס".

חגיגות בירושלים, כ"ט בנובמבר 1947
הנס פין / לע"מ
להמשך הפוסט

מה קרה כשמונית תופת יהודית התפוצצה בירושלים

חודש אחרי כ"ט בנובמבר גילו הבריטים כי האצ"ל משתמש במוניות לפעולות "שגרמו את מותם של אזרחים חפים מפשע". התוצאה: איסור על שימוש במוניות יהודיות בירושלים. הצצה לגיליונות "הארץ" בני 70

ב-30 בדצמבר 1947, חודש אחרי ההצבעה הדרמטית באו"ם, שסללה את הדרך להקמת מדינת ישראל, פורסמה ב"הארץ" ידיעה חדשותית מטרידה, שבישרה על כך שנאסרה הנסיעה של מוניות יהודיות ברחבי ירושלים.

תחת הכותרת "נאסר שימוש במכוניות טאכסי שבעליהן יהודים - בירושלים", ציטטה הכתבה הודעה לעיתונות מטעם המפקד הצבאי הבריטי בירושלים. "בתוקף הסמכויות הנתונות בידי, על סמך תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945", הוא "אסר את השימוש בכל הדרכים בגבולות השטח העירוני של ירושלים למוניות, שבעליהן יהודים". האיסור נכנס לתוקפו ב-30 בדצמבר 1947 "עד להודעה חדשה".

מונית תופת של אצ"ל שהתפוצצה בשער שכם בירושלים, 1947
מכון ז'בוטינסקי
להמשך הפוסט

קוראי "הארץ" נדרשו להכריע: מה עדיף, אמריקה או ארץ ישראל?

במלאת 70 שנה לחודש נובמבר ההיסטורי, שסלל את הדרך להקמת המדינה, עלעלנו בגיליונות "הארץ" כדי לחפש מה באמת העסיק את תושבי הארץ באותם ימים. כתבה ראשונה במסגרת בלוג חדש, המציע הצצה לאוצרות הארכיון שלנו

ב-16 בנובמבר 1947, לפני 70 שנה, פורסם מכתב מרגש ונוגע ללב במדור "מכתבים למערכת" של "הארץ". שמו של הכותב היה יצחק יוסף כהן והוא היה תושב העיר אופנבך על נהר מיין בגרמניה. במרכזו ניצבה התלבטות בה ביקש הכותב, ניצול שואה, לשתף את קוראי "הארץ": האם להגר לארצות הברית או לעלות לארץ ישראל. "אמריקה וארץ ישראל - מה עדיף", היתה הכותרת שנתנו עורכי "הארץ" למכתבו.

"זה זמן רב, ששאלה מנקרת במוחי, או יותר נכון בלבי. והשאלה נוגעת למצפוני", פתח את מכתבו. מכל משפחתו נותרו בחיים רק הוא ואחותו. היתר נרצחו בשואה. כעת הוא ניצב בפני דילמה. באופן אישי, כך כתב, הוא רוצה לעלות לארץ ישראל. "באתי לידי הכרה, שמקומנו האחד שיכול לשמש לנו נוחם במידת מה ללבנו הפצוע, הוא רק ארץ ישראל", כתב.

"הארץ", 30.11.1947
ארכיון "הארץ"
להמשך הפוסט