נפגעי "מחלת" נהגי הרכבות - התאחדו! - שלישי בע"מ - הארץ

נפגעי "מחלת" נהגי הרכבות - התאחדו!

עובדי רכבת ישראל הם מאפיה מאורגנת שאינה זקוקה להגנה בשביתות פראיות. שינוי קטן בחוק יוכל, אולי, להפסיק את ההתעללות באזרחים ולמנוע את המשך חליבת הקופה הציבורית בידי מונופול אלים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תחנת רכבת ארלוזורוב
תחנת רכבת ארלוזורוב. עובדי הרכבת מכונים בטעות "עובדי מדינה"צילום: דניאל בר און
גרשון הורוביץ

"מחלת" נהגי הקטרים של רכבת ישראל היא עוד חציית קו בין סוציאליזם חברתי נאור לבין סוציאל-קומוניזם אלים והרסני. "ריפוי הפלא" של אותם נהגים בידי אבי ניסקורן, שר האוצר המיועד של מפלגת כחול לבן, מוכיח כי יש מקום לשינוי הכללים בכל הקשור לזכותם של עובדים שבעים, מקושרים ואלימים לפגוע בכלל תושבי המדינה ולשבש את חייהם. אוי, אוי, רק צרוף המלים אבי ניסקורן - שר האוצר, מעביר בי חלחלה.

אי שם באמצע המאה ה-19 זיהה פילוסוף חברתי דגול בשם קרל מרקס בעיה אמיתית בחלוקת המשאבים בחברה. "המניפסט הקומוניסטי" שלו היה ניתוח מבריק ומקורי על כשלי הכלכלה. מסקנותיו המבריקות הצביעו על גאונות ועל יכולת חשיבה מקורית, מחוץ לקופסה. אלא שהמניפסט הקומוניסטי פורסם מאה שנה לפני הקמת מדינת ישראל ויותר מ-170 שנה חלפו מאז ועד ימינו. הפתרונות שהיו ראויים (אולי) לזמנו בוודאי שאינם ראויים לזמננו. לא בעלי האחוזות הם המתעללים כיום בעובדים, אלא בעיקר עובדי המונופולים המקושרים והחזקים. הסוציאל-קומוניסטים הללו מתעללים בעשירים ועניים, אך בעיקר בשכירים חלשים שאין להם אמצעי התגוננות. על הדרך הם גם מעלים את יוקר המחייה לכלל תושבי המדינה.

הכסף הציבורי אינו זורם כיום רק לכיסם של טייקונים נצלניים. רובו מוזרם בכלל לכיסיהם של קבוצות לחץ מקושרות ונצלניות. הכוח הפוליטי כבר מזמן עבר מבעלי אחוזות מעטים לידי מאפיות מאורגנות של עובדים המנצלות את כוחן כדי לעוות את המשק ולקבל הטבות שכר שלא מגיעות להן. מקבלי השכר מהמדינה, אלה המכונים בטעות "עובדי מדינה", מביאים באמצעות כוחם הפוליטי להעלאות שכר חוזרות ונשנות ולפתיחת פערי שכר בלתי נסבלים בין מי שעיסוקו הוא שתיית תה במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות לבין אלו שמנסים להרוויח לפרנסתם בעבודה אמיתית ומאומצת.

אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות הפורש
אבי ניסנקורן. ריפא את החולים כבמטה קסםצילום: עופר וקנין

הפערים אינם רק בשכר עצמו אלא גם, ואולי בעיקר, בהטבות המוענקות לשותי התה ביחס לעובדים האמיתיים. חופשות ארוכות יותר, אפשרות לקבלת תשלום עבור "ימי מחלה" אמיתיים וימי מחלה פיקטיביים או קולקטיביים בכמות העולה על זאת של כלל המשק. הקביעות המוחלטת מוענקת לכל בטלן. גם אם "עובד" מחליט לעשות עוד פחות ממה שיתר חבריו עושים (זה קשה אבל כנראה אפשרי) גם אז לא ניתן לפטרו. וכמובן, אסור לשכוח את הפנסיות המטורפות. פנסיה של 90 אלף שקל לחודש זו השחיתות הסוציאל-קומוניסטית בהתגלמותה. על "הרעיון הסוציאליסטי" המקורי של העלאת הפנסיה לפנסיונרים בגלל פגיעה בחוסר יציבות תעסוקתית, אפילו מרקס לא חשב.

אסור לטעות. הרעיונות הסוציאליסטיים של עזרה לזולת ותמיכה בחלשים הינם ראויים ונכונים. הענקת רשת ביטחון כלכלית למי שאינו יכול לדאוג לעצמו ולילדיו הינו רעיון נשגב. מתן אפשרות לטיפול רפואי לכל ילד הינו רעיון מוסרי וחשוב. אך אין כל קשר בין רעיונות אלה ובין מה שקורה כיום במשק הישראלי, בדיוק כפי שמעולם לא היה קשר בין הפילוסופיה של מרקס לבין הקומוניזם האלים, הכוחני והנצלני במזרח אירופה. כיום, רעיונות חשובים אלה השתבשו לחלוטין והם משמשים כסות לעיוותים בלתי נסבלים ובלתי מוצדקים.

רעיונות טובים נוטים להשתבש כאשר קומץ עסקנים תאבי שלטון וכוח משתלט עליהם. כל מי שעיניו בראשו רואה שמתחייב שינוי. לא כל העובדים הם מסכנים הזקוקים להגנת החוק בשביתות פראיות. למעשה, היחידים שמנצלים באופן מעשי את הזכות הזאת הם העובדים החזקים, שממש אינם זקוקים לה במתכונתה הבלתי מוגבלת כפי שקיימת כיום בחוק.

מחז"ל למדנו כי חרש, שוטה וקטן אינם אחראים למעשיהם. בעידן המודרני, על פי החוק הקיים כיום, מי שאינם אחראים למעשיהם ולא ניתן להעמידם לדין הם שכיר, שוטה וקטן. את המצב הזה חובה לשנות. שכיר מאורגן יכול לגרום לציבור נזק שלא ניתן לשערו ועדיין הוא אינו יכול להיות מחוייב בדין ואין אפשרות, מעשית, לתבוע אותו על הנזקים שגרם.

תחנת רכבת השלום בתל אביב. העושק בא בעיקר על חשבון החלשים ביותר
תחנת רכבת השלום בתל אביב. העושק בא בעיקר על חשבון החלשים ביותרצילום: הדר כהן

אני מציע שינוי קטן אחד בחוק. עדיין חשוב שנשק השביתה יהיה כלי בידי ארגוני עובדים, אך בהסתייגות אחת: לצד שלישי שאינו מעורב, לאזרח מן השורה, כלומר אזרח שאינו ספק ואינו גוף מסחרי שרוכש את מוצר, תעמוד הזכות לתבוע את כל אחד ואחד מהשובתים אישית על הנזקים שנגרמו לו. אם רוצים, יש מקום לאבחנה בין שכירים ברמות השכר הנמוכות לבין שכיר מסכן שמשתכר יותר מ-40 אלף שקל בחודש במונופול ציבורי. יש מקום לשקול גם הליך של בוררות חובה.

כל פתרון אחר גם הוא אפשרי, אך השינוי החשוב שחייב להיעשות הוא להחליט שגם השכירים המאורגנים והאלימים אחראים למעשיהם ולנזקיהם, וניתן לתבוע אותם כפי שניתן לתבוע כל אדם על נזקים שנגרמו במתכוון ובזדון. למען בריאותם של נהגי הקטרים יש לאפשר הגשת תביעות ייצוגיות במקרה שיש חשש לשביתה פיקטיבית מאורגנת. אתם תראו, לא יהיה צורך בהתערבותו של הרופא המדופלם ניסקורן כדי להבריאם, הם פשוט לא יחלו. או בפרפרזה על מרקס: סובלי ההתעללות המאורגנת בכל העולם - התאחדו.

גרשון הורוביץ |שלישי בע"מ

"שלישי", על שום מה? ראשון מתכבד בעליה לתורה הכהן, "שני"  שייך ללוי וה"שלישי" הוא עמך ישראל.  

בע"מ? לכבוד האופוריה שהביאה המחאה החברתית שהבליטה את חשיבות ההבנה הכלכלית לחוסן החברתי. כמובן, תודה לאשר  גינצברג.

סטודנט לתואר שני בלימודי ארץ ישראל, תואר ראשון בהיסטוריה (בהצטיינות), תואר ד"ר ברפואת השיניים, תואר שני במנהל עסקים ובעלים חברת נדל"ן קטנה, כי הרי צריך גם להתפרנס ממשהו...

חיפאי, עובד 12 שעות ביממה, מפרנס כל מיני בטלנים, מקושרים, מקורבים ופרוטקציונרים. חבר בשתי ועדות של ה"מועצה הארצית לתרבות ואומנות", חבר בוועדת סל התרופות (2016),  רס"ן (דימ.)  מיחידת מודיעין מוטסת. לשעבר דובר ומזכיר הנהלת הליכוד  בכנסת, חבר מערכת עיתון, עיתונאי, חבר בדירקטוריונים בתחומי התרבות והכלכלה.

הבלוג יעסוק גם בעירי היפה חיפה שלפתע נתפסת כפריפריה. בעליתה ונפילתה של המחאה החברתית שדרשה "כל מיני דברים" ונראה שלא  השכילה להתמקד, למחות  ולפעול  כנגד מוקדי הכח האמיתיים שפוגעים ברווחתו של הציבור הרחב. 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ