בלוגים

חלום וחלם / הבלוג של אילן גולדמן

רקוויאם לאתלטית שהשאירה את הסרטן במקום השני

גבריאל גרונוולד, "סופר גייב", מתה השבוע בתום מאבק ממושך בסרטן נדיר כשהיא נישאת על גלי הערצה. לאורך עשר שנות מחלתה, לא הפסיקה לרוץ, לנצח ולשבור שיאים

2019 היתה שנה יוצאת דופן עבור גבריאל גרונוולד. לראשונה זה שנים רבות הרצה האמריקאית המוכשרת לא רדפה אחר שיא אישי, מקום בנבחרת הלאומית או תואר באחד המרחקים האהובים עליה. מסלול הריצה, אותו סירבה לעזוב בעשור האחרון באופן מעורר השתאות, התרחק ממנה. היא הושבתה מפעילות, גססה במהירות מסרטן נדיר ששב ותקף אותה ובתחילת השבוע מתה בגיל 32.

התקשורת האמריקאית ביכתה את לכתה של "סופר גייב", זו שתמיד נראתה כמי שנמצאת צעד אחד לפני המחלה. את גלי ההערצה כלפיה הרוויחה ביושר אך גם בזיעה ובכאב. תמונותיה מתחרויות מהשנים האחרונות, בהן נראתה צלקת גסה ומחוספסת חוצה את בטנה, הציפו במהירות את הרשת.

גרונוולד ב-2016 במבחנים לאולימפיאדה בריו דה ז'ניירו
jenaragon94 / ויקיפדיה
להמשך הפוסט

באתגר הריצה הגדול ביותר בישראל, הרגליים צרחו והמוח התאדה

ההשתתפות ב"אתגר החרמון" - ריצת עשרה קילומטרים במעלה ההר הגבוה בישראל - ביום שרבי ומהביל התבררה כחוויה אימתנית. את הזמן האיטי קיבלתי בהכנעה, לפחות לא התרסקתי על סלע חד

השעה הייתה 05:30. אורות בוקר ראשונים החלו להפציע מעל פסגת ההר הגבוה בישראל - החרמון. באופן מפתיע פסים לבנים בוהקים של שלג עדיין נראו על פסגתו. איזה מראה לא קשור למזג האוויר הרותח ששרר בישראל בשבוע שעבר. החרמון, כהרגלו, מנותק לחלוטין מהמתרחש בשאר חלקי הארץ.

באותו יום הייתי חלק מחבורה של אנשים שסביר להניח שאדם מן היישוב היה מכנה "לא שפויים". בעוד עם ישראל חיפש נואשות את קור המזגנים או טיפה של מים צוננים בים או בבריכה, אנחנו בחרנו להשתתף בתחרות הריצה המשוגעת העונה לשם "אתגר החרמון". לא יהיה מוגזם לכנות אותה - תחרות הריצה הקשה בישראל - על אחת כמה וכמה בבוקרו של יום שרבי ומהביל.

משתתפי "אתגר החרמון". הרכבל העליון הביט בנו בלגלוג
תומר פדר
להמשך הפוסט

אף פקק לא ישכנע את משרד התחבורה שאתם, הנוסעים, לא משקרים

לדוברים אין אתיקה מקצועית ואין עורך. למרביתם בכלל אין ערכים. כל עניינם הוא להאדיר את שמו של לקוחם. לכן, הטענות על פקקים בפסח מנמל התעופה רמון לאילת לא קשורים באמת למציאות

קראתי את כתבתן של אסנת ניר ורינה רוזנברג קנדל באשר לתלונותיהם של מאות ישראלים שנתקעו בפסח בפקק ענק מנמל התעופה רמון לאילת ושפשפתי את עיניי כלא מאמין. בעצם, כלא יודע כבר למי להאמין. מהפסקה האחרונה בכתבה, בה מובאת תגובת משרד התחבורה, הבנתי שבעצם מכנים אותנו, הנוסעים, שקרנים. לדברי המשרד, או בעצם לדברי דובריו, טענותיהם של מאות אנשים אינן עולות בקנה אחד עם המציאות. שזוהי המצאה. שכל אותם נוסעים היו חלק מסיטואציה בדויה.

אין דרך אחרת להבין את תגובת משרדו של ישראל כ"ץ ביחס למחדל התכנוני המוצג בכתבה. "הגישה מנמל התעופה לאילת זכתה לשבחים רבים - בזמינות, במהירות ובמחירים הנמוכים של התחבורה הציבורית", מסרו הדוברים. לא קיימת שום בעיה, ההיפך הוא הנכון: הדברים מתנהלים מצוין. אולי אפילו מתבקש לשאול מדוע הכתבות המסורות של "דה מרקר" השחיתו את זמנן וטרחו לכתוב על הנושא.

שר התחבורה ישראל כ"ץ חונך את שדה התעופה רמון
אייל טואג
להמשך הפוסט

שום רב-קו לא יתקן את חוויית הנסיעה באוטובוס בישראל

מבטיחים לנו שכרטיס הפלסטיק יביא להתייעלות ועמידה בלוחות זמנים, אך בפועל לרב-קו אין שום סיכוי לקרוץ לבעלי הרכב הפרטי. האוטובוס הוא מלכודת זמן אנכרוניסטית וההמתנה לו עצובה

הידד! מהפכת הרב-קו תופסת תאוצה. הרגע בו לא נוכל יותר להעביר כסף מזומן לנהג האוטובוס קרוב מתמיד. מעתה, יתעסקו נהגי האוטובוס אך ורק בנהיגה ולא בהחזרת עודף לנוסעים. כרטיס הפלסטיק הפלאי יציל את המצב. "כעת נתייעל ונעמוד בלוחות הזמנים", מספרים לנו דוברי הרפורמה.

לא כל כך מהר, או בעצם נכון יותר לומר: לא כל כך לאט. במצבו העגום של מערך האוטובוסים בישראל, "כרטיס הפלא" אשר מוזיל את מחירי התחבורה הציבורית והופך אותם למשתלמים יותר, הוא בסך הכל פיצוי קטן וסמלי של משרד התחבורה ללקחותיו השבויים בגין שירות זוחל ולא יעיל מאז קום המדינה.

תחנת אוטובוס ביקנעם
אילן גולדמן
להמשך הפוסט

סרדיני הרכבת, אתם לא מעניינים אף אחד

דבריו של יו"ר הבדיחה העצובה המכונה "רכבת ישראל" לדה מרקר, מקפלים בתוכם את כל הטמטום, השערורייתי והבלתי נתפש בעבר, בהווה ובעתיד על המסילות

כל בוקר יום ראשון פותח חברי החיפאי רונן את היום בנסיעה מעיקה לאזור הקריות. הוא מוריד את בתו בתחנת הרכבת חוצות המפרץ ומשם ממשיך לעבודתו. מדוע שלא פשוט יוריד אותה בתחנת הרכבת של חוף הכרמל הקרובה יותר לביתו? כיוון שאין לה סיכוי למצוא מקום על הרכבת, שלא לדבר על פיסת מרחב לנשום או להניח את התיק. "גם בחוצות המפרץ, שזה ארבע תחנות לפני חוף הכרמל, יתמזל מזלה אם תמצא מקום פנוי", הוא מספר, "אני מוכן לעשות את המאמץ כדי שתהיה לה נסיעה קלה יותר".

בתו של רונן היא בסך הכל סרדין אחד, מקרה אחד, מבין עשרות אלפי סרדינים אומללים - לקוחותיה השבויים של רכבת ישראל. אלה, נאלצים לסבול מאיכות השירות העלובה שנכפית עליהם בשלל הקווים בשל נחשול המחדלים שהתגלו בשנים האחרונות בתפקוד שירות הרכבות הלאומי. רכבת ישראל, ומשלחיה בממשלת ישראל, הרוויחו ביושר את עשרות מאמרי הביקורת וכתבות הטלוויזיה הנושכות בפח הרכבת.

תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב
ניר כפרי
להמשך הפוסט

צריך להעז ולומר זאת: בכביש 90 "האיטיות הורגת"

ברוב המכריע כביש 90 הוא כביש דו-סיטרי נעדר גדר הפרדה. מספיק נהג חולמני או כזה שנוהג באדישות כדי ליצור שיירה מאחוריו. או אז, מתחילים ניסיונות העקיפה וזו כבר סכנת נפשות

הטור הזה נולד במוחי לפני שנים רבות. זרעיו נשתלו אחרי עשרות פעמים בהן עשיתי את הדרך הקסומה והמרהיבה מהצפון לאילת ובחזרה על כביש 90. אין מה לומר - פיסת ארץ מיוחדת, מרהיבה ונידחת, אך גם קטלנית להחריד. הידיעה על דבר היכחדותה של משפחה שלמה שלשום (שלישי), שישה ילדים וזוג הורים, הקפיצה אותי מיד למקלדת עם אותה מחשבה ישנה ומגובשת - "האיטיות הורגת". כן, קראתם נכון, האיטיות.

כל ישראלי שחצה את כביש 90 בנהיגה, כנראה יירד מיד לסוף דעתי כשיקרא את התיאור הבא, תיאור קצרצר שלקוח מחוויית הנסיעה שלי לפני כשבועיים על כביש הדמים המרהיב הזה. זו עובדה ידועה שכביש 90 ברובו המכריע הינו דו-סיטרי, בעל נתיב אחד לכל כיוון ונעדר גדר הפרדה. לכן לא יפתיע איש שמצאתי עצמי, ביחד עם עוד תשעה כלי רכב (כן, ספרתי), תקוע מאחורי טנדר לבן ענק, עם משפחה בתוכו, לאורך קילומטרים ארוכים במקטע הארוך והמשמים מדרום לעין חצבה.

כביש 90 באזור עין גדי
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

סוף שבוע, זמנו של "האסיר" לצאת למסע כומתה ברחבי ישראל

אני אמנם חי בקיבוץ בצפון אך מרגיש קצת כמו דרי מתקן סהרונים שבדרום. כמוהם, גם אנחנו "נאנסים" לשהות בסביבה הקרובה למתקן. חזקה אמונתם של דרעי, נתניהו וכץ מקול ההיגיון. בלוג חדש

יום שישי הגיע. נפלא. סוף כל סוף הסופ"ש כאן ואפשר לקחת אוויר ולהניח את עומס העבודה השבועי מאחור. כמה שזה חשוב לנפש, כמה מבורך הוא סוף השבוע. מחר, כשתזרח השמש, אולי אקח את בני בן ה-4 וניסע קצת לטייל בארץ ישראל. אולי נקפוץ לסחנה, אולי לאיזה אתר חדש בירושלים, יכול להיות שבכלל כדאי לנו לנסוע לגן החיות או לחיפה. כמה שהזאטוט שמח להכיר מקומות חדשים בכל סוף שבוע או חג.

הצחקתם אותנו. אין שום סיכוי בעולם. טרם הבהרתי שאנחנו בעצם אסירים. לא עם המדים והסורגים וכל הכיעור האפור הנלווה למתקן כליאה סטנדרטי. הכלא שלנו הוא משהו שיותר קרוב בקונספט למתקן סהרונים. כלא המאפשר חופש תנועה מוגבל כלשהו.

נחל ציפורי. "מים? יש בקבוק ושני מעיינות בדרך"
אלון לויטה
להמשך הפוסט