צריך להעז ולומר זאת: בכביש 90 "האיטיות הורגת" - חלום וחלם - הבלוג של אילן גולדמן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צריך להעז ולומר זאת: בכביש 90 "האיטיות הורגת"

ברוב המכריע כביש 90 הוא כביש דו-סיטרי נעדר גדר הפרדה. מספיק נהג חולמני או כזה שנוהג באדישות כדי ליצור שיירה מאחוריו. או אז, מתחילים ניסיונות העקיפה וזו כבר סכנת נפשות

תגובות
כביש 90 באזור עין גדי
אמיל סלמן

הטור הזה נולד במוחי לפני שנים רבות. זרעיו נשתלו אחרי עשרות פעמים בהן עשיתי את הדרך הקסומה והמרהיבה מהצפון לאילת ובחזרה על כביש 90. אין מה לומר - פיסת ארץ מיוחדת, מרהיבה ונידחת, אך גם קטלנית להחריד. הידיעה על דבר היכחדותה של משפחה שלמה שלשום (שלישי), שישה ילדים וזוג הורים, הקפיצה אותי מיד למקלדת עם אותה מחשבה ישנה ומגובשת - "האיטיות הורגת". כן, קראתם נכון, האיטיות.

כל ישראלי שחצה את כביש 90 בנהיגה, כנראה יירד מיד לסוף דעתי כשיקרא את התיאור הבא, תיאור קצרצר שלקוח מחוויית הנסיעה שלי לפני כשבועיים על כביש הדמים המרהיב הזה. זו עובדה ידועה שכביש 90 ברובו המכריע הינו דו-סיטרי, בעל נתיב אחד לכל כיוון ונעדר גדר הפרדה. לכן לא יפתיע איש שמצאתי עצמי, ביחד עם עוד תשעה כלי רכב (כן, ספרתי), תקוע מאחורי טנדר לבן ענק, עם משפחה בתוכו, לאורך קילומטרים ארוכים במקטע הארוך והמשמים מדרום לעין חצבה.

צוותי זק"א בזירת התאונה סמוך לים המלח, היום
נתי שפירא

נהג הטנדר הלבן, באדישותו, נהג לו ב-80 קמ"ש, כ-10 קמ"ש מתחת למהירות המותרת. הוא לחץ על הבלם בכל עיקול קל ולתמיהתי הרבה, אפילו בגבעות הקלות הנמתחות על הכביש. התנהלותו המסורבלת, האופיינית לנהגים רבים, הוציאה את נהגי השיירה שהתאספה מאחוריו מכליהם. כל מספר שניות, ניסיון עקיפה מתוך הטור הארוך. סכנת נפשות.

אתם בטח חושבים - נו, כמובן, מדובר בישראלים טיפוסיים, חמומי מוח חסרי סבלנות, אך האמינו לי, סקרתי כמיטב יכולתי את השיירה ובאופן לא מפתיע זו הכילה משפחות מכל הסוגים והגוונים שחזרו ככל הנראה מנופש באילת. כמוני כמוכם. עם ישראל. לטוב, לרע, למכוער.

בסופה של נסיעה, אף אחד לא נותר מאחור. כל תשעת הרכבים יצאו אחד אחרי האחר למה שמכונה בסטטיסטיקה וכלי התקשורת - "עקיפה מסוכנת". ואין בכלל ספק, הן היו מסוכנות. כל אחת מהן. בכביש 90 אין עקיפה שאינה מסוכנת, אין מעבר לנתיב הנגדי שאינו "מוריד את הלב לתחתונים". עצם המעבר לנתיב בו עשויים לנסוע מולך כלי רכב במהירות גבוהה, מעלה את הדופק ויוצר סטרס ניכר, גם אם הנתיב הזה פנוי לגמרי. התחושה שהפתעה קטלנית עשויה להגיע מעבר לעיקול, תמיד שם. וההפתעות תמיד מגיעות.

שושי ויריב עטר עם ילדיהם ידיד (בידי אמו), איילה (מימין), אביגיל, מוריה, עטרת ויעקב ישראל
דוברות פסגות

פעם אחת זה יכול להיות חמום המוח המצוי שיוצא לעקיפה, בפעם האחרת זו עשויה להיות אחותי בת ה-38, עורכת דין נורמטיבית, שפשוט רצתה להגיע הביתה לחיפה, איתי ועם בני בן ה-4, ונתקעה מאחורי נהג אדיש וחסר התחשבות שהפך למפגע. פעם אחת זה נהג טנדר, בהזדמנות אחרת זה נהג משאית מסורבלת המזדחלת במעלה הדרך. תמיד יש בכביש הזה משהו. אין נסיעה חלקה.

צריך לומר את האמת ולהפסיק לחשוש לדבר גם על כך ש"האיטיות הורגת". תחושת הנהיגה תחת הגבלת המהירות של 90 קמ"ש היא תחושה של נסיעה איטית להחריד, כאילו הזמן עצר מלכת, ואינה תואמת לתחושת הנסיעה בכלי רכב מודרניים, בהם נהיגה במהירות זו מרגישה כהליכה, בטח לא כנהיגה בכביש מהיר בין עירוני. אם לנהגים כה רבים יש צורך תמידי לעקוף בכביש 90, אי אפשר לפטור את הנושא כלאחר יד ויש להבין כי משהו אינו עובד כשורה על גבי הכביש הארור הזה.

יתר על כן, קיים צורך דחוף לשים דגש על אכיפה של מפגעים מאטים בכביש 90 ודומיו, כגון: משאיות וכלי רכב של נהגים חולמים, כאלה המהווים קטליזטור לשיירת העקיפה הבאה, ממנה תיוולד המשפחה האבלה הבאה. מאוד קל ונוח לזרוק לאוויר את הסיסמה האלמותית - "המהירות הורגת". אך מה אם המהירות בעצם נולדה מהאיטיות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#