באתגר הריצה הגדול ביותר בישראל, הרגליים צרחו והמוח התאדה

ההשתתפות ב"אתגר החרמון" - ריצת עשרה קילומטרים במעלה ההר הגבוה בישראל - ביום שרבי ומהביל התבררה כחוויה אימתנית. את הזמן האיטי קיבלתי בהכנעה, לפחות לא התרסקתי על סלע חד

אילן גולדמן
אילן גולדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משתתפי "אתגר החרמון". הרכבל העליון הביט בנו בלגלוג
משתתפי "אתגר החרמון". הרכבל העליון הביט בנו בלגלוגקרדיט: תומר פדר
אילן גולדמן
אילן גולדמן

השעה הייתה 05:30. אורות בוקר ראשונים החלו להפציע מעל פסגת ההר הגבוה בישראל - החרמון. באופן מפתיע פסים לבנים בוהקים של שלג עדיין נראו על פסגתו. איזה מראה לא קשור למזג האוויר הרותח ששרר בישראל בשבוע שעבר. החרמון, כהרגלו, מנותק לחלוטין מהמתרחש בשאר חלקי הארץ.

באותו יום הייתי חלק מחבורה של אנשים שסביר להניח שאדם מן היישוב היה מכנה "לא שפויים". בעוד עם ישראל חיפש נואשות את קור המזגנים או טיפה של מים צוננים בים או בבריכה, אנחנו בחרנו להשתתף בתחרות הריצה המשוגעת העונה לשם "אתגר החרמון". לא יהיה מוגזם לכנות אותה - תחרות הריצה הקשה בישראל - על אחת כמה וכמה בבוקרו של יום שרבי ומהביל.

זינוק שטוף זיעה על הבוקר
זינוק שטוף זיעה על הבוקרצילום: תומר פדר

את האספלט השטוח והמפנק שמאפיין את רוב תחרויות הריצה בארץ ובעולם, החליפו מסלולי הסקי התלולים של אתר החרמון. כן, אני לא צוחק. אותם מסלולים שכולכם גולשים עליהם בהנאה בחורף, הפכו כהרף עין לחלק הראשון והפחות קשה בדרך אל פסגת ההר. בשונה ממרוצי כביש, בתחום ריצת ההרים המארגנים חייבים לספק מסלול רווי עליות על פי תקן של צבירת גובה. המסלול שהמתין לנו בהחלט עמד בו ואף מעבר לכך.

השרב ליווה אותנו כבר מנקודת הזינוק. אזור הרכבל התחתון נבלע תחת ענן החום והתחושה היתה רחוקה מלהיות מלבבת. זה אמנם לא החום המפרק של המרכז, אך במסלול אימתני שכזה מדובר בהתמודדות לא פשוטה. זינקנו שטופי זיעה אחרי חימומים אל קוצר נשימה משתק. מסביב נשמעו רק נשימות כבדות וסוליות נעליים המתקשות לאחוז בשיפועי הקרקע הבלתי נתפשים של החרמון. המובילים, ספורטאים חזקים ומיומנים שריצות תלולות אינן זרות להן, שילבו בין ריצה להליכה. גם הם נכנעו וההבנה שריצה נטולת הפסקות תגבה מחיר כבד וכואב בהמשך - חלחלה מהר.

"דמיינתי את עצמי שוכב בתוך יריעת שלג לבנה ומצנן את הגוף"
"דמיינתי את עצמי שוכב בתוך יריעת שלג לבנה ומצנן את הגוף"צילום: תומר פדר

פסגת החרמון הביטה עלינו ממעל בלגלוג. הרכבל העליון הוא בסך הכל התחנה הראשונה. חלפו כמעט 20 דקות ומייסרות עד שהגעתי לשם. 2.7 ק"מ מתוך ריצה של 10 ק"מ. דווקא העובדה שלא מדובר במרתון או באולטרה מרתון הפכה את "אתגר החרמון" לעסק מהיר וכואב. כולם רצו לתפוס את ההובלה כבר מהזינוק. אבל מי שלמד את המסלול ומכיר קצת את הסביבה יודע שהעלייה הראשונה רחוקה מלהיות סוף הסיפור. הירידה שבאה מיד אחריה אל קופות אתר החרמון על סלעים רופפים היתה חדה כתער. מי שיאבד אחיזה ויפול - ייפצע בצורה לא נעימה.

הקורבן הראשון היה אילן, ספורטאי צעיר ומצטיין שאותו אני מאמן. רצנו והשתוללנו יחד בגן העדן הסלעי עד שהוא בחר להאיץ את הקצב ואיבד שליטה על גופו. הוא התרסק על אחד הסלעים ונאנק מכאב. על אף שכנראה נקע את רגלו, אילן קם מיד והמשיך לרוץ כשהוא דולק אחר שני מתחרים שעקפו אותו, אך רגלו כבר אינה יציבה. מקצב הריצה שלו נפגע והוא התרסק שוב. מהנפילה הזו כבר לא קם כדי לרוץ. זעקות הכאב שלו מילאו את המדרון. "אתה לא ממשיך. שב וחכה", צעקתי לעברו. כעבור מספר דקות הוא פונה על כף של טרקטור במורד ההר.

הירידה לא אכזבה ותמונת המרוץ השתנתה. נווט צעיר וקשוח תפס את ההובלה ופתח פער בלתי סגיר בירידה מהר חבושית. עתה יהיה עליו רק לשרוד את הטיפוס הקשוח ביותר במרוץ - שביל החשמל. אם חשבתם שלרוץ במעלה מסלולי סקי זה דבר נורא, טרם ראיתם את זה. שביל החשמל הוא מעין קו ישיר ותלול המחבר את אזור הקופות לרכבל העליון. ללא סיבובים, ללא פיתולים, ללא הנחות. קיר תלול ומלחיץ הנמתח על פני שלושה ק"מ ובו עולים יותר מ-500 מטר בשיפועים ממוצעים של יותר מ-20%.

אילן גולדמן. האסטרטגיה "רץ אמיתי לעולם לא עובר להליכה" קרסה
אילן גולדמן. האסטרטגיה "רץ אמיתי לעולם לא עובר להליכה" קרסהצילום: תומר פדר

ריצה על שביל החשמל אינה משימה אפשרית אך המנטרה שאיתה הגעתי למרוץ - "רץ אמיתי לעולם לא עובר להליכה" - קרסה לתוך עצמה. בקילומטר השמיני נכנעתי והתחלתי ללכת. מצד אחד זה הוריד את הדופק, הקל ואפשר אחיזה טובה יותר, אך מצד שני יש בהליכה גם אלמנט מרדים שמוציא אותך מהקצב. אין ברירה. זה חד מדי, כואב מדי והרגליים צורחות. הולכים ורצים, רצים והולכים. שוב מעלינו מציץ הרכבל העליון ומתגרה - "ייקח לכם עוד זמן רב להגיע אלי".

החום ממשיך להכות בעוצמה והמאמץ והסבל נטמעים כעובדה מוגמרת בכל צעד. קשה מאוד לחשוב במאמץ כה גבוה. המוח בשלו. מתפזר לכיוונים לא מסודרים שבסופם רק הידיעה שמתישהו תהיה הקלה ומזור. במשך דקות ארוכות דמיינתי את עצמי שוכב בתוך יריעת שלג לבנה ומצנן את גופי ואז שמעתי קול מוכר, מעודד. הוא הזכיר לי שיש לי מתחרה על הזנב ושאם אמשיך לחלום בהקיץ, איעקף. הרמתי את הראש והנה הוא. לא המתחרה, הרכבל העליון שמתקרב, וכוחות מחודשים ונסתרים הציפו את רגליי ואת גופו התשוש.

הגעתי אל קו הסיום. קו השחרור, ובבת אחת הכאב חלף. "תגיד, כמה זמן לקח החרא הזה?", אני שואל בציניות את אחד המתחרים. "קצת יותר משעה ועשרים", הוא משיב. הרהרתי כלא מאמין. מרבית הרצים בעשירייה הראשונה (ואני ביניהם) מכסים מרחק שכזה ב-35 דקות ואף מהר מכך במרוצי אספלט מישוריים. כמו כולם קיבלתי את הזמן האיטי בהכנעה. התמודדנו עם משהו שטרם חווינו בעבר. מרוץ מזן אחר. אתגר בסדר גודל אחר. כזה שרק ההר הכי גבוה בישראל יכול לספק.

אילן גולדמן

אילן גולדמן | |חלום וחלם

מספרים לנו כבר שנים על המוח הישראלי המפותח, היצירתי והיוצר. אם כך, אז מדוע לעתים כל כך קשה לראות מחשבה לפני מעשה בכל המתרחש סביבנו במדינה? בלוג זה נולד על מנת להציג עוולות זועקות, חוסר מחשבה מטריד ואף טמטום גמור, כפי שעיני הכותב רואות אותם בשיטוטיו היומיומיים ברחבי הארץ. 

אני כתב לשעבר במדור הספורט של "הארץ", בעל תואר ראשון בהיסטוריה של המזה"ת, אלוף ישראל לשעבר ברכיבה על אופניים וכיום מאמנם ומחנכם של עשרות בני נוער בענפי הטריאתלון והריצה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ