אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה פעמים אמרתם "אין לי מה להסתיר"?

אין אדם שאינו מבקש לשמור בינו לבין עצמו דבר מה. הטוען אחרת סבור שהוא יודע מה המידע שהוא מפרסם ברבים, והיות שהוא שולט במידע הזה - ממילא הוא יודע מה ייעשה בו ומה יילמד אודותיו. התפישה הזו ניגפת מפני המחקר המודרני

תגובות
אילוסטרציה פרטיות
Getty Images IL

יש כמה משפטים ששמעתי יותר מדי פעמים בחיי המקצועיים. לו הייתי גובה שקל אחד על כל פעם כזו... טוב, די עם מחשבות על עושר פנסיוני. משפט אחד כזה הוא המענה המקובל על לקוחות בתגובה להמלצה לשנות פרקטיקות בתחום איסוף המידע והפצתו כדי שיהלמו את דרישות החוק ("אבל אף אחד לא עושה את זה!"). משפט שני הוא התשובה השגורה בפי מי שתוהים למה פרטיות חשובה כל כך ("לי אין מה להסתיר!"). הוא משמש בעיקר כאשר הזכות לפרטיות ניצבת בפני פעילויות שהן בעלות חשיבות לביטחון הציבור – לדוגמה התחקות אחר שובל המידע של כלל האזרחים כדי לאתר אלה מבניהם עוסקים בטרור. גלומה בו משוואה סמויה: מי שיש לו מה להסתיר - יש לו ממה לחשוש. כמו "אף אחד לא עושה את זה" גם "אין לי מה להסתיר" נאמר תמיד בתקיפות. לא סתם סימני קריאה מתנוססים בסיומם, תזכורת לשירבוט ההיסטורי של ח"כ משה סנה ("נימוק חלש, להרים את הקול!").

מכולם, "אין לי מה להסתיר" מעורר בי קוצר רוח אינסטינקטיבי. הוא בעיני ביטוי לעצלנות מחשבתית. אין אדם שאינו מבקש לשמור בינו לבין עצמו דבר מה. זה ביטויה הראשוני של הזכות לפרטיות, היא זכותו של אדם להיעזב לנפשו (the right to be let alone, כאמור במאמרם של סמואל וורן ולואיס ברנדייס מ-1890, שעיגן לראשונה את הזכות במשפט המודרני). לטובת כל שוחרי האין לי מה להסתיר הנה מספר שאלות, שביניהם לבין עצמם הם מוזמנים לתהות אם יסכימו לפרסם ברבים את התשובה להן: אילו תרופות אתה לוקח ולמה? בפרט, אתה לוקח תרופות פסיכיאטריות? למה יש לך וילונות ותריסים בבית? מה שכרך החודשי? מה יתרתך בבנק? מה סיסמת הגישה שלך לחשבון הבנק? מתי קיימת יחסי מין לאחרונה, באיזו תדירות אתה מקיים יחסים כאלה בכלל, עם מי ואיך? אלכסנדר סולז'ניצין כתב ב"אגף הסרטן" "כל אחד אשם במשהו או שיש לו מה להסתיר. כל מה שנדרש לעשות הוא לחפש חזק מספיק כדי לגלות מה" (תרגום קלוקל שלי מאנגלית).

אלכסנדר סולז'ניצין
Verhoeff, Bert / Anefo / ויקיפדיה

לא פחות מכפי ש"אין לי מה להסתיר" הוא ביטוי לדלות אינטלקטואלית, הוא גם במחילה ביטוי ליהירות ולבורות. הטוען כך סבור שהוא יודע מה המידע שהוא מפרסם ברבים, והיות שהוא שולט במידע הזה ממילא הוא יודע מה ייעשה בו ומה יילמד אודותיו. לרוע המזל תפישה זו ניגפת מפני הממצאים של מחקרים מודרניים. מחקר אחד, לדוגמה, של חוקרים בריטיים מקיימברידג', מצא שמידע פומבי זמין בקלות, כדוגמת הלייקים שאדם מסמן בפייסבוק, יכולים לשמש לחיזויו של מידע רגיש אודותיו – לרבות נטייתו המינית, דעותיו הפוליטיות, השתייכותו הדתית והאתנית, הרגליו האישיים, אינטליגנציה, אושר, שימוש בחומרים ממכרים, גיל ועוד. מידת הדיוק מטרידה. האבחנה בין הומוסקסואלים להטרוסקסואלים הייתה מדויקת ב-88% מהמקרים, בין לבנים לשחורים ב- 95% מהם ובין דמוקרטים לרפובליקנים ב- 85%.

דניאל סולוב מעיר בתבונה במאמר מצוין שכתב בשם ‘I’ve got nothing to hide and other misunderstandings of privacy שגם אם קל להפריך את הטעון אין לי מה להסתיר בגרסתו האישית, בהקשרו הרחב יותר הוא מאתגר יותר: מול פעולת הממשלה, אזרחים שומרי-חוק נדרשים לוותר על מידת-מה של פרטיות כדי ליהנות מביטחון אישי, מפני שהמידע משמש את המדינה למאבק בטרור. האינטרס הבטחוני גבוה במידה כזו שהוא מטה את הכף נגד ההגנה על פרטיות, כשהמידע שהאזרח נידרש להקריב הוא צנוע יחסית (נתוני תקשורת, לדוגמה). בנסיבות כאלה, בהעדר דבר-מה רגיש, מביך או בלתי חוקי להצפין, אין לאדם מה להסתיר. סולבה מציין שככזה, הטעון הוא רב עצמה.

אלא שבליבת הטיעון נחה תפישה שגויה של פרטיות, ולפיה פרטיות מיועדת להסתרה (של מעשים רעים, במובהק). האפקט המצנן על ההתנהגות והשיח של אנשים, שנוצר עקב מעקב סמוי אחרי נתוני התקשורת של אזרחים כדי לשבש פעולות טרור באיבן, אינו בר-מדידה. כיוצא בזה גם השימושים המשניים אינם בהכרח ניתנים לחיזוי מראש: ישראל אוספת את טביעות האצבע והפנים הביומטריות של אזרחיה כדי למנוע הרכשה כפולה של תעודות זהות (הקצאת שתי תעודות זהות שונות לאותו אדם המתחזה להיות אחר), אלא שבפועל איגום המידע למאגר מרכזי הוא תולדה לא של דרישות משרד הפנים, האחראי להנפקת מסמכי זיהוי, אלא של המטה ללוחמה בטרור ושל משטרת ישראל. מה יהיו השימושים העתידיים במידע זה, אין לדעת. האמנם יכול אדם לומר בבטחון שאין לו מה להסתיר כשאינו יודע אל נכון למה בעתיד ישמש המידע שהוא נותן מרצונו בהווה...?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#