חקירות פנים / הבלוג של עמוס פריבס

אני יודע שכולם משתמשים באפליקציות היכרויות – וגם אני. אני יודע שזה כבר לא מביך ולא סמל סטטוס לכישלון, אבל בכל פעם שאני משתמש בהן אני מרגיש תחושה של גועל עצמי, כאילו שאני אדם דוחה, ואני לא מבין למה. אני רוצה להמשיך להשתמש באפליקציות האלה - אז איך אני נפטר מהתחושה הלא נעימה הזאת?

ל.

היי,

אני שמחה שהמדור אנונימי כי יש לי שאלה שנשמעת מטומטמת, אבל זה עניין שבאמת כואב לי: יש לי מחשבות טורדניות/כפייתיות אבל מסוג שנראה לי שהוא לא שגרתי. ממה שקראתי בנושא אני מבינה שמחשבות אובססיביות מתייחסת בדרך כלל לתכנים קשים ומבהילים. אצלי זה אחרת. אני כל הזמן עסוקה וטרודה בשטויות - למה בן הזוג שלי לא שילם חשבון שעכשיו צריך לשלם עליו ריבית, שיחה חצי מעצבנת עם חברה על מי אחראית לארגן משהו בערב ותגיע עם האוטו, משימות תחזוקה קטנות של עצמי ושל הבית שאני דוחה שוב ושוב ומנקרות לי בראש.

לאחרונה ציינתי את יום השנה למות אמי בשיבה טובה (אמירה טעונה בעיני חברותיה, נוכח ההיקש הסרקסטי כלפיהן שהגיעה גם שעתן בגילן הזהה). אין לי יותר מדי זכרונות טובים ממנה. רציתי לשאול איך אוכל בכוחות עצמי, דרך חקירה ועבודה פנימית, להתגבר על חוויות צוננות ממערכת יחסים קרירה, נטולת הבנה, קבלה או חום שהיתה לי איתה ולחסום העברה שלהן לבתי? התהליך, החסימה הרגשית, כבר כאן לצערי. הן נולדו ביום הולדתה של בתי, אולי כבר לפני...

ד'

היי,

אני בן 26 ובמשך שנים רבות לא חוויתי התלבטויות סביב הזהות המינית. בתיכון ובצבא יצאתי עם לא מעט נשים ולא חוויתי בעיות מיוחדות בתפקוד המיני. עם זאת, מעט אחרי הצבא, בעקבות אירוע טראומטי שקרה בתוך המשפחה, חלה התערערות. הפסקתי למעשה לתפקד מבחינה מינית במיטה, ונוצרה אצלי בעיה של שפיכה מוקדמת מאד שלא הייתה קיימת לפני זה. המחשבה על להיכנס למיטה עם אשה מילאה אותי חרדה ונוצרה בי סלידה מהגוף הנשי העירום. לאחר קיום האקט המיני, שהוא לרוב קצר (ומשפיל) עבורי, אני חש רצון עז שהפרטנרית שלי תתלבש כמה שיותר מהר.

היי,

כבר הרבה שנים אני מעשן כל לילה כמה ג'וינטים לפני השינה. בימים עם פחות עבודה, כשאין לי מה לעשות, אז יותר. המנהג הזה מייצר המון מתח מול בת הזוג שלי שמאשימה אותי שכשאני מעשן - אני מתכנס בעצמי ופחות תקשורתי. היא גם מתלוננת שאנחנו לא הולכים לישון ביחד, בגלל שלרוב אני מחכה שהיא תירדם ונשאר לעשן לבד עד מאוחר.

אשמח לשמוע את דעתך על הרגל קרימינלי עקשן ומוזר שיש לי: אני סוג של גונבת דברים מהעבודה. הבית מלא עטים, דפדפות ועוד דברים שאיכשהו מוצאים את דרכם לתיק. יש ימים שאני אפילו לוקחת קצת גבינות ולחם מהמקרר במשרד ואומרת לעצמי שאין לי כוח לעצור לקנות בדרך הביתה. יש מצב שזה עניין של עצלות או פיזור דעת, אבל אני חושדת שאולי יש שם משהו יותר עמוק. 

הרעיון של גניבה לא מושך אותי. כנערה לא פילחתי קרמבואים מהמכולת ומעולם לא עניינה אותי שום פעילות פלילית. אני גם לא ממורמרת סביב המשכורת או מרגישה מקופחת ורוצה לנקום, להיפך, אני מרוצה בעבודה ומוערכת מאד. פעמים רבות אני בכלל זורקת את מה שלקחתי כי אין לי שימוש בו. אני מתביישת להחזיר כדי שלא יראו. אז מה פשר המשיכה לגביעי קוטג' חצי אכולות וציוד משרדי?

היי, רציתי לשאול על כסף. אני תמיד מחפשת דרכים להשיג עוד ומתקשה להסתפק במה שיש לי בחשבון. בנוסף, אני מרגישה נורא בכל פעם שהוצאתי, גם אם זה למטרה הכרחית ולא לבזבוזים. כשאני חוקרת את זה עם עצמי, אני מבינה שזה לא בא מתוך רצון שיהיו לי עוד דברים אלא מתוך צורך שבבנק יהיה הרבה, סכום גדול, למקרה שאזדקק לו. אני תמיד במאבק עם עצמי על סוג העבודה שאני רוצה - אחת שמכניסה או אחת שמעניינת. זה מאוד מקשה עלי לחיות את הכאן ועכשיו. אשמח לשמוע איך מפסיקים לחשוב על זה.

ד'

אני בת 34, נשואה בלי ילדים, בעלת תואר שני בניהול משאבי אנוש. בשנים האחרונות אני נעה ממשרה ניהולית אחת לאחרת ואפשר להגיד שמתקדמת לאט אבל באופן יציב. הבעיה היא שההרגשה הכוללת שלי היא דווקא של תקיעות. אני מרגישה שאני רוצה ויכולה הרבה יותר.

בשנות העשרים שלי למדתי משחק, אבל הסביבה לחצה ובסוף הלכתי לכיוון רציני ומסודר. עכשיו אני חושבת שאולי עשיתי טעות, שנועדתי לדברים אחרים. בזמנו אמרו שאני מאוד מוכשרת, וגם היום, תמיד כשאני מעלה הופעה היא תופסת את תשומת הלב של כולם. בקיצור, אני כל הזמן מתלבטת אם לעשות הסבה למשחק.

אני בן 28, עובד בעבודה מעניינת וסך הכל מרוצה מהחיים, אבל יש לי בעיה שמפריעה לי לצאת עם בנות יותר מכמה חודשים. אני נראה טוב ולא ביישן. אין לי בעיה להכיר. כשאני מתחיל לצאת עם מישהי, אני לרוב מתלהב ואפילו מחזר ומשקיע. אבל די מהר מתחילות להציק לי מחשבות: האם היא מספיק "כוסית" בשבילי? אולי אני יכול להשיג מישהי שנראית יותר טוב? מה זה אומר עלי שאני עם מישהי שנראית ככה-ככה?

כשאנחנו יוצאים, אני משווה את זו שאני יוצא איתה לבחורות מסביב ותמיד מוצא כמה שהן יותר כוסיות ממנה. כשאני לבד ברחוב, אני משווה כל בחורה שאני רואה אליה. בשלב הזה ההתלהבות שלי יורדת, אני נהיה מגעיל, הבנות לא מבינות למה אני חותך מהן. אני מרגיש הקלה, אחר כך אני מרגיש אידיוט, מרחם על עצמי שאני לבד ומרגיש אשם כלפי הבחורה שסתם פגעתי בה. אני רוצה לצאת מהמעגל הזה, מה לעשות?

עברתי במשך כמה שנים מעין הונאה בידי זוג אנשים שהתברר לי מאוחר יותר ששיקרו לגבי זהותם. מלבד הכספים הרבים שהוצאו ממני, הייתי מאוד מעורבת רגשית והרגשתי כאילו הם תחליף למשפחתי, ממנה הם דאגו לבודד אותי. היה לי ברור במשך תקופה ארוכה שהרגשות החיוביים הדדיים. הזוג הזה אף היה הנחמה שלי מצרות שבדיעבד אני מבינה שהם אלה שגרמו להן.

עם הזמן הצטברו יותר ויותר סימני שאלה שנתקלו תחילה בהכחשות רפות מצדם ואח"כ, כשביקשתי תשובות, הם פשוט נעלמו. נשארתי בלי הוכחה לקיומם, אפילו בלי תיעוד להעברות הכספים שביצעתי. בא לי להמשיך הלאה בחיי אבל תחושות הניצול, הכעס, אפילו הנקמה, לא מרפות ממני. נשארתי עם המון שאלות שלא ייענו. איך אפשר לסגור מעגל עם עצמך, כשאין מי שיכיר במה שקרה? איך חוזרים להאמין בעולם?

אני סובל כבר שנים מחרדות קשות סביב ענייני בריאות. מבחוץ הכל מצוין, אני עובד ומרוויח יפה, זוגיות ארוכה עם ילדים, כל מה שצריך, אבל אני צריך כל הזמן להתמודד עם פחדים ותחושה שמשהו לא בסדר. הבנתי באינטרנט שטיפול תרופתי יכול לעזור אבל אני חושש ממנו וגם לא יודע אם טיפול פסיכולוגי מתאים לי. החיים שלי הם פשוט סיוט בגלל זה, אני חושב המון על מחלות ודואג כל הזמן. מה אפשר לעשות? יש בכלל תרופה להיפוכונדריה?

ע'

לפני כמה שנים עברתי אירוע אלים וקשה. יש לו עדיין השפעות מסוימות על חיי אבל בגדול אני מצליחה לתפקד ועם הזמן אפילו מתחזקת. כרגע אני סובלת בעיקר מנדודי שינה אבל גם עם זה למדתי לחיות. מישהי קרובה אומרת שאני חייבת ללכת לטיפול, אבל אין לי כוחות או רצון לדבר על מה שקרה ואני מרגישה שזה יכול רק לערער אותי. אני לא מחכה לגלות משהו חדש, לא מרגישה אשמה או כל מיני קלישאות אחרות, אז מה הטעם? הרי כשמחטטים ומגרדים בפצע זה מפריע לו להחלים. האם לא נכון פשוט להניח לזה ולנסות להמשיך הלאה?  

אנונימית

חברים שלי צוחקים עלי בגלל שאני עושה קקי רק בבית. לי נוח ונעים ככה ונראה לי שבכלל לא בעייתי. אבל הם כל הזמן מציקים סביב הקיבעון הזה ואומרים שיש לו כל מיני משמעויות. רציתי לשאול אם זה תקין לשמור את הצרכים לבית ולא להרגיש נוח במקומות ציבוריים?  

ר' מעכו

יש לי שני בנים בגילאים 7.5 ו-5 שאני אוהבת מאד אבל נוח לי יותר עם הגדול. יש לי איתו שפה משותפת ואנחנו נהנים מדברים דומים. עם הקטן, שדומה יותר לאבא שלו, יש לי המון ויכוחים והתנגשויות. אני מרגישה שאנחנו מאד שונים. נראה לי גם שהצעיר מקנא בקשר שלי עם הגדול ואני מפחדת מאד שהוא יגדל עם צלקות או טראומה וירגיש לא אהוב. איך זה עובד כשיש ילד שיותר כיף לבלות איתו ואחר שפחות?

ב'

אני לא מצליח להישאר בקשר מחייב. אחרי שעוברת תקופה אני משתעמם, מתחיל לפזול החוצה ובסוף מתפתה. בגילי, מצפים ממני להתיישב, אבל בינינו חוץ מהפחד למות ולהזדקן לבד מה עוד יכול להוביל אותך לעשות סקס רק עם אדם אחד? לדעתי זה לא טבעי עבורנו. אני בטוח שלרוב הזוגות הנשואים ״יורד החשק״ והם בקושי נמשכים זה לזה. איך אפשר להיות מונוגמי ולא לוותר על סקס טוב? ובבקשה אל תגידו לי לפלפל את הקשר, אני מצפה מכם ליותר.

ק׳, בן 40 מחיפה

כבר תקופה שבת הזוג שלי מציקה לי שאני לא מספיק עומד על שלי ובגלל זה מפספס דברים. האמת היא שאני לא מרגיש ככה, אבל אני כן אדם שמשתדל להימנע מעימותים. גם בעבודה שלי, שיש בה הרבה אגו, ואפילו עם חברים, אני בדרך כלל מוותר כדי שיהיה נעים לכולם. בת הזוג שלי מאד שונה ממני ואני מסביר לה שממש לא בא לי להיות כמוה ולהתעסק כל הזמן במי דופק אותי וכמה. מתאים לי להגיע בסבבה לג׳וינט בסוף היום כשאני בסדר עם כולם. מצד שני, אולי אני מפספס ויש לי מה להרוויח מלהיות פחות ותרן. השאלה שלי היא איך בעצם אפשר לעשות את זה בלי להפוך למישהו שכל הזמן נלחם ומתווכח?

נ., בן 32, עובד בפרסום מתל אביב