האם הימנעות מעימותים גורמת לי לפספס הזדמנויות? - חקירות פנים - הבלוג של עמוס פריבס - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הימנעות מעימותים גורמת לי לפספס הזדמנויות?

זוגתי טוענת שאני לא מספיק עומד על שלי ונוהג לוותר כדי שלכולם יהיה נעים. ממש לא בא לי להיות כמוה, אבל אולי אפשר למצוא דרך ביניים שלא תחייב אותי להפוך את האופי שלי. בלוג חדש

תגובות
הוותרנים הכי גדולים מוצאים את עצמם פעמים רבות בסביבות מלאות במתח וקרבות אגו
Anna_Isaeva / Getty Images IL

כבר תקופה שבת הזוג שלי מציקה לי שאני לא מספיק עומד על שלי ובגלל זה מפספס דברים. האמת היא שאני לא מרגיש ככה, אבל אני כן אדם שמשתדל להימנע מעימותים. גם בעבודה שלי, שיש בה הרבה אגו, ואפילו עם חברים, אני בדרך כלל מוותר כדי שיהיה נעים לכולם. בת הזוג שלי מאד שונה ממני ואני מסביר לה שממש לא בא לי להיות כמוה ולהתעסק כל הזמן במי דופק אותי וכמה. מתאים לי להגיע בסבבה לג׳וינט בסוף היום כשאני בסדר עם כולם. מצד שני, אולי אני מפספס ויש לי מה להרוויח מלהיות פחות ותרן. השאלה שלי היא איך בעצם אפשר לעשות את זה בלי להפוך למישהו שכל הזמן נלחם ומתווכח?

נ., בן 32, עובד בפרסום מתל אביב

שואל יקר,

מאיר אריאל כתב "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה", ואכן לא מעט פסיכולוגים מסכימים שיש משהו ממכר בעמדה של הבחור שמוותר ונשאר בסדר עם כולם. כותבים ומטפלים רבים עסקו בשאלה מה מושך אנשים מסוימים לעמדה של קורבן ואחרים לעמדה של תוקפן, ועמדות שונות הובעו על הרצף שביניהן. ננסה להשתמש ברעיונות האלה כדי לענות על השאלה שלך: איזו עמדה פנימית ניצבת בין כניעות לשתלטנות, בין התבטלות מול אחרים למאבק להשליט את הרצון שלך בכל סיטואציה

שיר מחלק מוסר השכל

באחת מדרשותיו המפורסמות דיבר הבודהה על מושג בשם "דרך האמצע" הממוקמת בין שתי דרכים קיצוניות. דרך האמצע לא שווה לממוצע של שני הקצוות הללו, היא נמצאת ביניהם אבל יש לה איכות משלה. כך למשל מתאר בודהה איך בין האציל הגרגרן שמתמסר בהגזמה לתאוות הזלילה לבין נזיר שמרעיב את עצמו כחלק מתהליך רוחני, נמצא אדם שאוכל במידה, זאת אומרת, רק כשהוא רעב. אכילה במידה היא לא ממוצע בין זללנות בולימית וסגפנות אנורקטית, אלא משהו שדורש איכות אחרת. זה דימוי שיפה ליישם גם בתחום התוקפנות.

העמדה האגרסיבית והעמדה המתבטלת הן מקרי קיצון בעיתיים שדומים זה לזה יותר משהם מנוגדים. שתי עמדות אלה מנסות להתמודד בדרכים שונות עם חוויות של חולשה. בתווך שוכנת היכולת להיות תקיף או אסרטיבי, שדורשת כוחות רגשיים ייחודיים. אני חושב שזה מקום נכון לנסות לכוון אליו במקרה הזה - למצוא מקום שלא מבטל באופן קבוע את רצוננו אבל גם לא את זה של האחר. להמשיך ליהנות מהשאכטה של סוף היום, ובמקביל לאמץ נוכחות יציבה ואסרטיבית. ללמוד לבטא את הרצון שלך בלי להתעמת באגרסיביות אבל גם בלי להתקפל.

כמובן שלהתמקם באותו אמצע זה עניין לא קל. דפוס של כניעה והתקרבנות הוא דפוס שקשה מאוד לשנות. במאמר קצר בשם "הבעיה הכלכלית של המזוכיזם" מתאר פרויד אנשים שלא הצליחו להפריד בין תפקיד ההורים כדמויות אוהבות ומלטפות לתפקיד שלהם כמציבי גבולות ונציגים של מציאות חיצונית. אנשים כאלה יימשכו פעמים רבות לתובענות נוקשה או אפילו למציאות קשה, כי הם מרגישים שככה הם באים במגע עם עוצמתו המרגשת והמושכת של ההורה.

פרויד מזמין אותנו להתבונן בדפוס של צייתנות והתבטלות כקשור לא רק ליחסו של אדם לכוח או לנורמות חברתיות אלא גם לקשרי אהבה וצרכי שייכות. במקרים רבים האדם הכנוע גדל בתחושה שאחרים סביבו יידחו אותו אם יבטא את מה שיש בתוכו; אם יחשוף את מה שהוא מרגיש וחושב באופן אותנטי הוא יגרום לאחרים לנטוש. התחושה הזו מובילה אותו לקבור בפנים חלקים לא נעימים ולהתאים עצמו לציפיות של הסביבה החיצונית. אבל באופן פרדוקסלי התחושה שהוא כלוא בקליפה חונקת של צייתנות מובילה את האדם המרצה לחפש מישהו שיאתגר ויפרק את המעטפת המזויפת הזו, שיפרוץ את גבולותיו ויאפשר לו להתגלות באמת. זה סוד הקשר בין הסדיסט למזוכיסט, והדינמיקה שבגללה דווקא הוותרנים הכי גדולים מוצאים את עצמם פעמים רבות בסביבות שמלאות במתח וקרבות אגו ובקשרים מורכבים עם אנשים ביקורתיים ותובעניים.

הרצאה על נחמדות יתר

האנליטיקאית ג׳סיקה בנג'מין מתארת בספרה "בכבלי אהבה" כיצד האדם הכנוע מתקשה לבטא את רצונו שלו ולכן משתמש במניפולציות שגורמות לתשוקתו להראות כאילו היא מילוי רצונו של האחר. שים לב שבאופן שבו ניסחת את השאלה, אתה מייצר דינמיקה כזו בדיוק. מזמין את בת הזוג ואותי להטיף לך להשתנות ולהיות תקיף יותר, אבל בו זמנית מסמן אותנו כאנשים ״קשים״  שלוקחים אותך למקום שאתה לא באמת רוצה להיות בו (מה בכלל רע בלהיות נחמד?). לכן, חשוב מאד לשים בצד את התחושה לפיה אחרים דוחקים בך להשתנות ולשאול אם אתה בעצמך רוצה להגיע למקום אסרטיבי יותר. זה תהליך מסובך, שקשור בחיזוק האמונה שלך ביכולת של האנשים סביבך לקבל מקומות פחות נעימים בך. אם תחליט שתרצה לעבור אותו, יש לך ולאחרים שאכפת להם ממך, הרבה מה להרוויח.

קשה להיות חלק מהתהליך שכזה בלי לפגוש בך ולהכיר אותך טוב יותר, ועדיין אפשר לסיים בטיפ קטן של הפסיכולוג חיים עומר שנועד עבור מי שרוצה לשנות דפוסי התנהגות שהתקבעו אצלו. עומר תבע את הביטוי "להכות בברזל בעודו קר" שמאחוריו תפישה לפיה פעמים רבות כשהרוחות מתלהטות אנחנו פועלים ומופעלים בעוצמה על ידי כל מיני דברים בתוכנו ואחר כך מצטערים ש"פספסנו את הרגע״ כדי להגיב אחרת. הרבה פעמים אנחנו חיים בתחושה שאם לא אמרנו את מה שרצינו לומר ב״רגע הנכון״, בעיצומם של הדברים, אז כבר איבדנו הזדמנות לדבר. זה לא נכון. אם אתה נשאר עם תחושה שוויתרת בטעות, מתוך אינסטינקט, על משהו שחשוב לך, אל תתבייש לפתוח שוב את הסוגייה. הרשה לעצמך לבחור זמן רגוע לתקשר דברים שחשובים או קשים לך. זה יאפשר לך להתכונן, לגשת לאחרים כשהם ואתה לא בשיא הלחץ ולומר שבמחשבה שנייה אתה מעדיף שדברים יהיו אחרת. כך תשלוט בקצב ותוכל לבדוק איך זה מרגיש להתנהל בצורה פחות מרצה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של חקירות פנים? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#