הותקפתי, אבל הלכתי הלאה. האם באמת יש טעם לחטט בפצע? - חקירות פנים - הבלוג של עמוס פריבס - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הותקפתי, אבל הלכתי הלאה. האם באמת יש טעם לחטט בפצע?

לאירוע אלים וקשה שעברתי יש עדיין השפעות מסוימות על חיי, אבל בגדול אני מתפקדת ועם הזמן אפילו מתחזקת. חברה קרובה חושבת שאני חייבת ללכת לטיפול, אבל האם זה לא רק יפריע להחלמה?

תגובות
אילוסטרציה
Getty Images IL

לפני כמה שנים עברתי אירוע אלים וקשה. יש לו עדיין השפעות מסוימות על חיי אבל בגדול אני מצליחה לתפקד ועם הזמן אפילו מתחזקת. כרגע אני סובלת בעיקר מנדודי שינה אבל גם עם זה למדתי לחיות. מישהי קרובה אומרת שאני חייבת ללכת לטיפול, אבל אין לי כוחות או רצון לדבר על מה שקרה ואני מרגישה שזה יכול רק לערער אותי. אני לא מחכה לגלות משהו חדש, לא מרגישה אשמה או כל מיני קלישאות אחרות, אז מה הטעם? הרי כשמחטטים ומגרדים בפצע זה מפריע לו להחלים. האם לא נכון פשוט להניח לזה ולנסות להמשיך הלאה?  

אנונימית

 

אנונימית יקרה,

הדימוי של חיטוט שמפריע לפצע להיסגר הוא דימוי מאד יפה, אבל מולו הייתי רוצה להציע דימוי שניסחה מדריכה אהובה בתקופת הלימודים שלי, לפיו טיפול פסיכולוגי פועל באופן שיותר מזכיר חיסון. כשאנחנו מחסנים את הילדים שלנו אנחנו חושפים אותם לחיידק מומת או מוחלש. מגע עם אותו חיידק במצבו הטבעי מסוכן לנו, אבל עם הגרסה המוחלשת שלו המערכת החיסונית שלנו יכולה להתמודד והנוגדנים שהיא מפתחת מחזקים את יכולת העמידה שלנו. הטיפול הפסיכולוגי פועל באופן דומה. המסגרת הטיפולית ודמותו הייחודית של המטפל מסייעים לייצר גרסאות "מוחלשות" של החוויות הכואבות, כאלה שמאפשרות לנו להכיר אותן וללמוד להתמודד עמן מבלי לחוות הצפה רגשית. הבחירה לגעת באופן יזום ואחראי במקומות כואבים, היא פעמים רבות הדרך הכי טובה ללמוד להשתחרר מהם.

דימוי נוסף ששב וחוזר בספרות פסיכולוגית שעוסקת בטראומה ובעדויות של אנשים שעברו אירועים אלימים, הוא של רוחות רפאים שלא נותנות מנוח. בתרבויות רבות קיים מיתוס של שד או רוח מאיימת שרודפת אדם או מקום וכדי להיפטר ממנה צריך לסגור מעגל - להשלים משימה שהרוח לא הספיקה להשלים בחייה או לקבור את גופתה במקום שאליו היא שייכת. כדי לסלק את הנוכחות הרודפנית צריך ללמוד לקרוא לה בשם, ולסיים לספר את הסיפור שלה. המיתוס הזה נפוץ כל כך כי הוא נוגע בצורך אנושי בסיסי. אנחנו ממקמים את מה שקורה לנו בתבניות עם התחלה, אמצע וסוף. אנחנו זקוקים לסיפור שיארגן את חיינו. אבל פעמים רבות אנחנו לא רוצים ולא יכולים לשלב את האירוע הטראומטי בתוכו וכך הוא ממשיך לרדוף אותנו בכל מיני ערוצים עקיפים: כאבים פיזיים, מחשבות טורדניות או תנודות רגשיות, כמו דיבוק חסר מנוח שסיפורו לא סופר עד תום.

על הסיבות והסימפטומים לתסמונת דחק פוסט טראומטית

בספר המומלץ ״להעיד על העדים״ שסוקר עדויות של ניצולי טראומה, מתארת האנליטיקאית דנה אמיר את מי שחווה טראומה כמי שמתקיים בשני עולמות בו זמנית - בהווה קונקרטי של מציאות שגרתית, ובזיכרון טראומטי שהניתוק שלו ממהלך החיים וחלוף הזמן, מקבע אותו במעין הווה נצחי. המתח בין המציאות החיצונית המשתנה לפצע שקפוא בתוכו מקשה על האדם הפגוע לחוות את חייו באופן מלא.

האנליטיקאית ג׳סיקה בנג׳מין טוענת שכדי שנוכל לחשוב על הפצע הטראומטי באופן מסודר, אנו זקוקים לעזרה והכרה מצד אדם אחר. בנג'מין מתארת איך כשהאמא או האבא מחליפים חיתול לתינוק, עוד הרבה לפני שלמד לדבר, הם חשים דחף אינטואיטיבי להסביר לו מה קורה ולהראות שהם מבינים שהחוויה לא נעימה לו ("אוי, קר ומגרד לך... תיכף נסיים"). היא רואה בכך ביטוי למנגנון פסיכולוגי לפיו כשמכירים בסבל שלנו וממקמים אותו בתוך הקשר רחב יותר, זה עוזר לנו לשאת אותו.

המנגנון הזה מסביר המון תופעות אנושיות, החל מאמונה דתית ועד טיפול פסיכולוגי, אבל בנג'מין מתמקדת ברלוונטיות שלו להבנה של טראומה והקושי להתאושש ממנה. אם נדמיין הורה שמחליף חיתול לתינוק בדממה מוחלטת, מתעלם מבכיו, מפשיט ומלביש אותו מחדש בתנועות חדות ושקטות, יש משהו מטריד וכמעט אלים בתמונה הזו. הפתאומיות התלושה והיעדר ההכרה בתחושות הכאב הם כמעט תמיד חלק מאירוע טראומטי. כשחווים פגיעה חמורה פעמים רבות - אנחנו מתנתקים וקופאים, ולכן אחריה מתמלאים ספקות: מה היה שם בדיוק? מה עבר עלי ומה על האחר? 

ויש גם מי שנעזר בחבר הטוב של האדם

באופן פרדוקסלי, הדרך לשאת איתנו את זיכרון טראומטי היא פעמים רבות לשמר בתוכנו גושים אטומים וכואבים של מוסחות ושכחה. האדם הפגוע פוסח על שני סעיפים: הוא מתקשה לדמיין או לחלום, אך במקביל לא מצליח להיות נוכח באופן מלא בעולם הממשי, תקוע באזור הביניים שבין הפנים לחוץ, מבלי להתקיים באופן מלא באף אחד מהם. לכוד במציאות פנימית מחוררת.  

אז איך בכל זאת זזים קדימה? לדעתי (שלא מתיימרת להיות אובייקטיבית) אחת הדרכים להתמודד עם המורכבות שתוארה פה היא ללכת לטיפול. טיפול מסייע לשרטט מחדש את הגבולות בין פנים לחוץ ובין העצמי לאחר, שמתערערים במקרה של התקפה אלימה. הוא מאפשר לשלב את הפגיעות שחווינו בהיסטוריה האישית שלנו ולרכוש בעלות מחודשת על סיפור חיינו. החוקרת קתרין מור, שראיינה אנשים שעברו תאונות קשות ניסחה אמירה יפה לפיה לפעמים אנו יודעים שפגיעה טראומטית התרחשה רק אחרי שהאחר מספק לנו נראטיב שעוזר לנו להתחיל לחשוב עליה.

זה נהדר שאת מחזיקה מעמד וזה נכון שלפחות בהתחלה, טיפול יפגיש אותך עם תחושות קשות ויכול להיות חוויה מערערת. לכן חשוב למצוא נקודת זמן מתאימה, כדי לבדוק את האפשרות להיעזר בו. אני מקווה שתבחרי לנסות, ומאמין שתוכלי לגייס כוחות מחודשים לאהוב, לעבוד ואפילו לישון, למרות מה שקרה.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של חקירות פנים? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#