שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חקירות פנים
עמוס פריבס
אילוסטרציה גניבה
"תשוקות ילדיות להכוונה הורית ממשיכות לקנן גם בבני אדם שהגיעו לפרקם"קרדיט: Aleutie / Getty Images/iStockpho
חקירות פנים
עמוס פריבס

אשמח לשמוע את דעתך על הרגל קרימינלי עקשן ומוזר שיש לי: אני סוג של גונבת דברים מהעבודה. הבית מלא עטים, דפדפות ועוד דברים שאיכשהו מוצאים את דרכם לתיק. יש ימים שאני אפילו לוקחת קצת גבינות ולחם מהמקרר במשרד ואומרת לעצמי שאין לי כוח לעצור לקנות בדרך הביתה. יש מצב שזה עניין של עצלות או פיזור דעת, אבל אני חושדת שאולי יש שם משהו יותר עמוק. 

הרעיון של גניבה לא מושך אותי. כנערה לא פילחתי קרמבואים מהמכולת ומעולם לא עניינה אותי שום פעילות פלילית. אני גם לא ממורמרת סביב המשכורת או מרגישה מקופחת ורוצה לנקום, להיפך, אני מרוצה בעבודה ומוערכת מאד. פעמים רבות אני בכלל זורקת את מה שלקחתי כי אין לי שימוש בו. אני מתביישת להחזיר כדי שלא יראו. אז מה פשר המשיכה לגביעי קוטג' חצי אכולות וציוד משרדי?

צ'

צ׳ היקרה,

נראה לי שהעניין פה הוא באמת לא האטרקטיביות של החפצים שאת לוקחת או החיפוש אחרי הרפתקה, אלא התשוקה הרעבתנית שאת מגלה כלפי מה שניתן לך (כאילו) בחינם. זו אותה תאווה שבאה לידי ביטוי בקרב ילדים שמתקוטטים בלהט על פרס פעוט ערך או בקרב אנשים עשירים שמתמלאים זעם קדוש כשנמנעת מהם הטבה צרכנית קטנה. "שונא מתנות יחיה", אמר שלמה המלך ואבחן כבר לפני אלפי שנים את נטייתנו לחשוק באופן חמדני דווקא בדברים שניתנים לנו ללא תמורה.

הפסיכולוג דוד רודי מתאר שתי מערכות כלכליות מקבילות שפועלות בעולם הפנימי שלנו: כתינוקות, כחלק התקשורת הראשונית שלנו עם הסביבה, הושיטו לנו המבוגרים חפצים כדי לתקשר עמנו, להרגיע ולספק אותנו. דרך החוויות המוקדמות הללו למדנו להתייחס לחפצים שניתנים לנו, החל מפטמת הבקבוק ועד לרעשן, כסמלים של דאגה, אהבה ועניין מצד הדמויות המטפלות. כשגדלנו, נחשפנו ליחס אחר לחפצים, למדנו לנהל עליהם משא ומתן ופיתחנו יכולות להשיג בכוחות עצמנו את מה שאנחנו רוצים.

דוד רודי
דוד רודיצילום: צילום מסך

בעולם החי מחליפה המערכת הכלכלית השנייה את הראשונה. כשהצאצאים מגיעים לבגרות מינית, מפסיקים ההורים לספק את צרכיהם ולעתים אף נאבקים בהם על משאבים. המחיר שמשלמים הצעירים על גדילה והתפתחות הוא אובדן הטיפול וההגנה ההורית. כיוון שמערכת החסויות והדאגה האנושית מורכבת יותר, תהליך ההתבגרות שלנו יותר אמביוולנטי. תשוקות ילדיות להכוונה הורית ממשיכות לקנן גם באלה שהגיעו לפרקם. אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים לאזן בין הרצון הבוגר להרוויח דברים בזכות עצמנו לבין המשאלה האינפנטילית לקבל אותם בחסד מהאחר, כסמל לאהבתו אלינו.

החוזה המפורש בינך לבין מקום העבודה עוסק בתנאי ההעסקה ובשכר שמשלמים לך עבור כישורייך וזמנך. הציוד המשרדי והאוכל במקרר הם לא חלק ממנו. דווקא בגלל שאת לא מרוויחה אותם בזכות, את משתמשת בדברים הללו כדי למלא פונקציה נפשית אחרת ומתייחסת אליהם כאילו ניתנו לך בחסד. דברייך הזכירו לי סיפור של מטופל מהעבר (שהסכים שאפרסם אותו כאן ושיתף בחיוך שהזדהה עם שאלתך): הוא הגיע לבקר את אביו אחרי מות האם וחזר לביתו עם כל מיני מוצרים מהמקרר. למרות שכבר לא יכול היה לקחת הביתה קופסאות אוכל שהכינה אמו, הוא הרגיש עדיין צורך לצאת עם איזושהי צידה לדרך מבסיס האם/אב. וכך, הוא מצא עצמו עם שקית עמוסה במוצרי חלב חצי משומשים במושב האחורי, על תקן "תבשילי האם". זה קצת כמו לחזור הביתה מהמשרד עם תיק מלא בעטים וסיכות.

"המפגש שלנו עם מקור אספקה שנדמה לנו בלתי נדלה, מייצר דחף חמדני"

לצד הקושי הפרטי שלך להבחין בין אספקה של ציוד משרדי ומטבחון מאובזר לבין נתינה אוהבת, חשוב לציין שיתכן שגם למקום העבודה יש חלק באותו בלבול. המערכת הכלכלית שאנחנו חיים בה מודעת עד כאב לרעיונות שהזכרתי פה ועושה בהם שימוש מתוחכם. פסיכולוגים מייעצים לאנשי שיווק לתת לצרכנים מתנות במקום הנחות, בתי עסק מעניקים "פינוקים" ללקוחות קבועים, וחברות הייטק מתחזקות מקררים מלאי כל טוב וחדרי צעצועים ששמם יצא למרחוק. הדימוי של חברה מסחרית כמשפחה, של מקום העבודה כבית מפנק ומגדל שמרעיף עלינו חסדים, הוא דימוי שמנהלים וחברות עושים בו שימושים עסקיים מחוכמים. יש כמובן מקומות עבודה נהדרים, ועדיין, יחס משפחתי אליהם הוא עניין מורכב שכדאי להישמר ממנו.

האנליטיקאית מלאני קליין מדברת על החמדנות שמתעוררת בנו מול מקורות עתירי משאבים. המראה של ארון מלא ב-70 קופסאות קפה ו-60 חפיסות עוגיות מעורר ברבים רצון לקחת אחד או שניים. המפגש שלנו עם מקור אספקה שנדמה לנו בלתי נדלה, מייצר דחף חמדני לקחת לעצמנו קצת מאותו שפע. כמו רודי, קליין קושרת בין החמדנות הזו לבין התלות שלנו בדמויות מגדלות שנדמות בעינינו כמלאות בכל טוב, והרצון שלנו להחזיק משהו מהן בתוכנו, לבלוע ולספוג את העושר שלהן פנימה. ייתכן שדווקא בגלל שאת חווה את מקום העבודה כנוכחות יציבה, שופעת ובטוחה בחייך, כזו שמספקת לך גם בטחון רגשי ולא רק כלכלי, מתעורר בך רצון רעבתני לקחת ממנו עוד ועוד.

מלאני קליין
מלאני קלייןצילום: Douglas Glass / ויקיפדיה

מצוקות מכל מיני סוגים יכולות לשבש את ההתנהלות הכלכלית-רגשית שלנו, להוביל אותנו לנהל שיח נוקשה של התחשבנות וזכויות בזירות אינטימיות או לחוות כמיהת השתייכות ילדית למקום העבודה. בתקופה שבה הפכו הקשרים הבינאישיים למבלבלים וקשים, ובמקביל עלתה החשיבות של הסביבה המקצועית וכמות הזמן שמבלים בה, נראה שלפעמים קל יותר להתחשבן עם בני זוג ולהישען רגשית על המשרד. שלל ספרי עזרה עצמית מנצלים את המגמות האלה ומבטיחים לנו הצלחה, אם רק נלמד לנהל את חיי האהבה שלנו כמו עסק כלכלי או אם נשכיל, כמנהלים, ליצור עבור עובדינו סביבת עבודה משפחתית. רק שבסופו של דבר בלבול השפות הזה משאיר אותנו חסרים, תמהים מדוע מערכות היחסים שלנו תקועות ולא מספקות ולמה החלב המשרדי הגנוב מתוק לנו במיוחד.

כדאי לעצור ולשאול מה המצב בזירות האחרות, האינטימיות יותר של חייך. המקומות שבהם "הכלכלה של החסד" אמורה לקבל ביטוי. האם הן משמעותיות ומתגמלות מספיק? האם יש לך מקורות של בטחון ויציבות רגשית שאפשר להישען עליהם מעבר לזירה המקצועית? אלה שאלות כבדות משקל אבל כאלה ששווה לעסוק בהן. בסופו של עניין, מקום עבודה, יציב ונדיב ככל שיהיה, יתקשה לספק באמת את צרכינו הרגשיים והציפייה שיעשה זאת פוגעת גם ביכולת שלנו לעבוד וגם ביכולת שלנו לאהוב.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של חקירות פנים? כתבו לנו

חקירות פנים
עמוס פריבס |חקירות פנים

אנו חיים בתקופה מורכבת. תהפוכות בכלכלה, במבנה המשפחה, בטכנולוגיה וביחסים בינאישיים מייצרים בעיות רגשיות חדשות ופתרונות חדשים שלפעמים מכאיבים לנו לא פחות מהבעיות עצמן.

"חקירות פנים" הוא בלוג שחושב יחד אתכם על התלבטויות, על השקפה רעננה שתעשה להן טוב או על שאלות מביכות שאפשר לשאול רק באנונימיות. פסיכולוג קליני מומחה מחכה לשאלות שתשלחו למייל: hakirot.psychology@gmail.com התשובות ניתנות באדיבות ובכנות אך הן אינן מהוות תחליף לייעוץ מקצועי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ