חקירות פנים
עמוס פריבס
מתוך "בנות גילמור". "כשאת קרירה לבתך - את מלהקת אותה לתפקיד שלך"
מתוך "בנות גילמור". "כשאת קרירה לבתך - את מלהקת אותה לתפקיד שלך"קרדיט: צילום מסך
חקירות פנים
עמוס פריבס

לאחרונה ציינתי את יום השנה למות אמי בשיבה טובה (אמירה טעונה בעיני חברותיה, נוכח ההיקש הסרקסטי כלפיהן שהגיעה גם שעתן בגילן הזהה). אין לי יותר מדי זכרונות טובים ממנה. רציתי לשאול איך אוכל בכוחות עצמי, דרך חקירה ועבודה פנימית, להתגבר על חוויות צוננות ממערכת יחסים קרירה, נטולת הבנה, קבלה או חום שהיתה לי איתה ולחסום העברה שלהן לבתי? התהליך, החסימה הרגשית, כבר כאן לצערי. הן נולדו ביום הולדתה של בתי, אולי כבר לפני...

ד'

ד׳  היקרה,

את נוגעת באחת הנקודות הכי כואבות שיש - איך נמנע מלשחזר מול הילדים שלנו חוויות קשות שחווינו מול הורינו? איך נתגבר על כוחות פנימיים שדוחפים למקומות מוכרים ומאיימים להפוך את המשפחה החדשה שלנו לדומה באופן מכאיב למשפחה שממנה באנו? רק לפני מספר ימים ציינו את יום כיפור, והנה שאלתך מספקת למדור הזדמנות להתייחס למושג שיש לו משמעות מרכזית גם בחשיבה הפסיכואנליטית וגם ביהדות, "התיקון".

מכיוון שהמבט הפסיכולוגי אוהב להתייחס גם למה שבתוך סוגריים, חשבתי להתחיל בעקיצה המתוחכמת שפתחת בה את פנייתך. זה מצחיק לומר בסרקזם לאנשים מבוגרים שבת גילם מתה בשיבה טובה (ולא נקטפה בטרם עת), אבל במקביל, חזית צינית מבריקה שכזו יכולה גם להיות חלק ממה שמייצר ומשמר את החוויה של מרחק רגשי שבה ביקשת לעסוק. ציניות היא מכשיר חברתי מתוחכם ורב קסם, אבל פעמים רבות הנחת העבודה של מי שמרבה להשתמש בו היא שמתחת לפני השטח רוחשות אמיתות מכוערות שמחכות להתגלות.

בראייה כזו, כל קשר אינטימי מוביל בהכרח לחשיפה של הצדדים לתוקפנות חבויה ששוכנת בתוך כל אחד מהם, והוא עניין מסוכן. כפי שכתב הציניקן האהוב עלי חנוך לוין: "עוול גדול עושים לנו כשמלטפים אותנו, גורמים לנו להרגיש שהליטוף קיים". לוין המשיך ותיאר באופן נוגע את הקושי שמעמידה קרבה אינטימית בפני הציניקן, כשהוסיף: "עגום אני שואל את עצמי אם הכרח שאהבה תביא איתה קרבה, וזו תגרור איתה זלזול". עבור מי שגדלו בסביבה שיפוטית ומנוכרת, המשוואה שקושרת בין קרבה לעימות ביקורתי נחווית פעמים רבות כבלתי ניתנת לערעור. בעולם כזה, נדרשת מידה מסוימת של מרחק רגשי כדי להגן על כל המעורבים.

האנליטיקאית מלאני קליין קושרת בין התמקמות צינית ומנוכרת לבין התחושה שאין לנו שליטה על הדחפים התוקפניים שלנו, ולפיכך אנחנו מסכנים את הקרובים אלינו. היא טוענת כי אחד התפקידים החשובים של ההורה הוא לתת לילד הרגשה שאפשר להישאר קרובים אליו גם כשהוא מפגין חולשה או מבטא קנאה או כעס, שניתן לשרוד את המקומות הקשים שבתוכו. כשההורה לא מצליח להישאר קרוב, הילד חווה עצמו כהרסני, כמי שיש בו משהו שיש להישמר ממנו והופך למבוגר שמפחד להתקרב, במיוחד לאנשים אהובים.

מתוך "סיפורי ניו יורק". "כשההורה לא מצליח להישאר קרוב, הילד חווה עצמו כהרסני"
מתוך "סיפורי ניו יורק". "כשההורה לא מצליח להישאר קרוב, הילד חווה עצמו כהרסני"צילום: צילום מסך

כפי שכתבת, סביר להניח שהדפוס ההורי המתנכר קדם להולדת בתך וייתכן שאפילו להולדת אמך שחוותה אותו מול אימה שלה וגלגלה אותו הלאה. כשאת קרירה לבתך - את מלהקת אותה לתפקיד שלך, מובילה אותה לעבור את אותן חוויות שעברת בעצמך כילדה ומלמדת אותה בלי מלים את החשיבות שבשמירה על מרחק בטוח מהאחר. באופן משלים, את מוצאת עצמך בנעליה של אמך וחווה רגע נדיר ומאוחר של הזדהות עמה ועם התפקוד האימהי שלה. כך, דרך מערך מורכב של הזדהויות, מנציח דפוס של ניכור את עצמו מבעד לדורות.

אבל קליין מציעה גם תקווה וטוענת שהעובדה שאת מוצאת עצמך מתנהלת כמו אמך פותחת עבורך אפשרות להבין אחרת את העבר. במאמר מפורסם בשם "אהבה, אשמה ותיקון" היא מסבירה איך עיבוד החוויות שעברנו מול הורינו יכול לסייע לנו להפסיק לפחד מהרסנות שבתוכנו. "יחס טוב לעצמנו קשור ביכולת שלנו להבין אנשים שהיו משמעותיים עבורנו בעבר ויחסנו אליהם הפך חלק מנפשנו ואישיותנו. אם במעמקי נפשנו הלא מודעת הפכנו מסוגלים לטהר את רגשותינו כלפי הורינו מתחושת העוול וסלחנו להם על התסכולים שהיה עלינו לשאת, נוכל לחיות בשלום עם עצמנו ונהיה מסוגלים לאהוב אחרים במלוא מובן המלה". לדעתי, הניסיון לאמץ פרספקטיבה מורכבת וחומלת יותר כלפי החוויות שעברת כילדה ניצב בבסיס החקירה העצמית שאת מבקשת לנהל.  

פעמים רבות הדפוס ההורי הבעייתי הוא דרך עקומה להישאר במגע עם חלקים ודמויות מעברנו שקשה לנו להניח מאחור. גם הרמב״ם עסק בדינמיקה של תהליכי תיקון. הוא תיאר איך עם הזמן הופכת פגיעה רגשית עמוקה מהעבר לחלק מהעצמי שלנו ודימה את המאמץ להשתחרר ממנה לזה של אדם שכורת את אחד מאיבריו כדי להציל את גופו. הרמב״ם גם המליץ ללכת לשם כך לחכם שהינו ״רופא נפשות״, כדי שיעזור בתהליך תיקון המידות הזה, בדיוק כמו שנעזרים ברופא להחלמה מבעיות פיזיות. עצוב שכבר לפני 800 שנה היה קושי לשתף אחרים בהתמודדות עם מכאובים רגשיים והיה צריך לעודד את מי שסובל מהם לבקש עזרה באותו אופן שמבקשים אלו שסובלים מבעיה גופנית. נראה שיש סטיגמות שלא מתיישנות.

מלאני קליין
מלאני קלייןצילום: Douglas Glass / ויקיפדיה

כתבתי כבר במקומות אחרים שהפנטזיה לדגור בעצמנו על עצמנו ולהגיח כאדם מתוקן שסגר מעגל, היא פנטזיה בעייתית. המרחב ההורי מפגיש אותנו עם חלקים של הורינו שנמצאים בתוכנו, עם חלקים מעצמנו שנמצאים בילדים שלנו, עם חלקים מהורינו שנמצאים בילדים שלנו ועוד ועוד שברי השתקפויות שקל ללכת לאיבוד בתוכן. מבט חיצוני יכול לסייע לנו למצוא את דרכנו בתוך מבוך המראות המבלבל הזה ולשרוד את הטלטלות הרגשיות שהניווט בתוכו מעביר אותנו.

בלב שאלתך ניצבת תהייה בדבר היכולת להתקרב לאחרים בלי לחשוש. דווקא בשל כך, חשוב לחלוק את התלבטויותייך וחולשותייך עם מטפל  או מטפלת, עם בתך ועם דמויות משמעותיות אחרות בחייך. האפשרות לחשוף את הפגיעות שלך ולפגוש את הפגיעות של האחר בלי ישר לעקוץ, להתגונן או לתקוף, תסייע לבסס אצלך תחושה שאפשר לקיים קשר קרוב ולשרוד. לשם כך נדרשת אמונה ששחזור יכול להפוך לתיקון ושאפשר לשנות דפוסים עקשניים.

לצערי, השתרשו בתרבות גרסאות שטחיות ולא מדויקות של כמה רעיונות פסיכולוגיים, לפיהם היחסים עם הורינו נידונו לשמש כתבנית לכל מערכות היחסים האינטימיות שננהל. כאילו חי בתוכנו ״ילד פנימי״ שזכרונותיו ועולמו מכתיבים את צעדינו בעולם הבוגר. בשנים האחרונות, חוקרים מרכזיים שבחנו התנהגות של תינוקות וילדים, ביקרו בחריפות את הנטייה להתייחס לחוויות ילדות מוקדמות ככאלה החורצות את גורלנו. הם הראו איך לצד העובדה שהחוויות הללו משפיעות מאד, צמתים התפתחותיים מאוחרים כמו גיל ההתבגרות, קשרים זוגיים אינטימיים או חווית ההורות מספקים לנו הזדמנות לעבד מחדש מתחים רגשיים ולסגל דרכים חדשות של התבוננות ופעולה.

הפנייה למדור מלמדת שיש בך משהו שדוחף ליצירת קשר עם בתך, משתוקק לבצע תיקון עבורה ועבורך ולשבור את הדפוס המוכר. מניסיוני, דחף שכזה הוא בעל עוצמות לא מבוטלות ויש לו יכולת לכפר ולאזן מקומות בעייתיים רבים. לפנייך התמודדות מורכבת שדורשת לא מעט פתרונות יצירתיים, אבל היא אפשרית. יש לא מעט אנשים שגדלו במשפחה קשה ומסובכת והפכו להיות הורים נפלאים. בהצלחה!

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של חקירות פנים? כתבו לנו

חקירות פנים

עמוס פריבס | |חקירות פנים

אנו חיים בתקופה מורכבת. תהפוכות בכלכלה, במבנה המשפחה, בטכנולוגיה וביחסים בינאישיים מייצרים בעיות רגשיות חדשות ופתרונות חדשים שלפעמים מכאיבים לנו לא פחות מהבעיות עצמן.

"חקירות פנים" הוא בלוג שחושב יחד אתכם על התלבטויות, על השקפה רעננה שתעשה להן טוב או על שאלות מביכות שאפשר לשאול רק באנונימיות. פסיכולוג קליני מומחה מחכה לשאלות שתשלחו למייל: hakirot.psychology@gmail.com התשובות ניתנות באדיבות ובכנות אך הן אינן מהוות תחליף לייעוץ מקצועי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ