אני משתמש באפליקציית היכרות ונגעל מעצמי - למה בעצם?

עולם ההיכרויות נטש את המימד הפיזי ועבר לרשת, אך כל התחככות עם הפלטפורמות השונות טומנת בחובה תחושת מיאוס עצמי. אפשר גם אחרת, כך מסתבר

חקירות פנים
עמוס פריבס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טינדר
כולם משתמשים אז למה התחשוה הקשה? טינדרקרדיט: ROBERT SCHLESINGER / Picture-Al
חקירות פנים
עמוס פריבס

אני יודע שכולם משתמשים באפליקציות היכרויות – וגם אני. אני יודע שזה כבר לא מביך ולא סמל סטטוס לכישלון, אבל בכל פעם שאני משתמש בהן אני מרגיש תחושה של גועל עצמי, כאילו שאני אדם דוחה, ואני לא מבין למה. אני רוצה להמשיך להשתמש באפליקציות האלה - אז איך אני נפטר מהתחושה הלא נעימה הזאת?

ל.

ל. היקר,

אפליקציות ואתרי היכרויות הם נושא מורכב. כל כך הרבה עצות, כתבי אישום, יומנים אישיים וניתוחים הסוציולוגיים כבר נכתבו עליהן שקשה לי לחשוב מה עוד נשאר להגיד. תוך כדי הניסיון לענות לך, מצאתי את עצמי, כמו המשתמשים באפליקציות, הולך לאיבוד בים של דעות, שמות ופרצופים. השפע הזה מעורר כל מיני תגובות: הוא גורם לנו להרגיש קטנים ומיותרים, ממלא אותנו תשוקה רעבתנית, דוחק בנו לייצר פרובוקציות כדי להתבלט ויש רגעים כמו אלה שתיארת שכל העסק פשוט מרגיש מגעיל.   

אבל מה מגעיל פה בדיוק? ברור למה ריבוי האפשרויות יכול לתסכל אותנו. שפע האופציות באתרים מעודד תרבות של זפזופ ובדיקה של כמה אפשרויות במקביל שיוצרת קושי להרגיש שלם עם בחירה זוגית אחת. גם הצורך לשווק את עצמנו בעזרת תיאור עצמי אטרקטיבי יכול ליצור תחושות של מועקה ולחץ. אבל חוויה של גועל כמו זו שאתה מתאר היא עניין מסובך, שנוגע במקומות יותר ראשוניים בתוכנו. מה קורה ברגע בו הסביבה הווירטואלית של האתר לא רק מתסכלת או מציפה אותנו אלא נדמית לפתע כמקום חולה, מלא בצפיפות אנושית מיוזעת ומחניקה? איך נוצר האפקט הזה ולמה?  

הפסיכיאטר והפילוסוף רונאלד ליאנג מתייחס בספרו ״העצמי החצוי״  לתופעה פסיכולוגית שהוא מכנה ״איבון״. ליאנג מזכיר את הגיבור המיתולוגי פרסאוס, שנשא עמו את ראשה הכרות של המפלצת מדוזה והשתמש במבטה כדי להפוך את יריביו לפסלי אבן. הוא משתמש במשל המיתולוגי כדי לתאר כיצד אנשים מסוימים מתמודדים עם החרדה שנלווית לקשר חיוני וקרוב על ידי השטחה מכנית של מי שניצב מולם והתייחסות אליו כחפץ או כמקום ולא כאדם. הסתכלות פונקציונלית על אחרים היא אסטרטגיה יעילה להפחתת חרדה והיא במובנים רבים חלק מסוד קסמם של רבים מהאתרים, שמאפשרים לנו לדפדף בין ייצוגים חלקיים של אנשים, לנהל יחסים בטוחים עם שברי פנטזיות ולא עם נוכחות חיה שצופה שופטת ומגיבה. במקביל האתר גם חושף אותנו למבט משטיח שכזה מצד משתמשים אחרים. מבט שהופך גם אותנו לדבר, לאפשרות. המבט המחפיץ שאנחנו מפנים ומופנה אלינו בחזרה, מעורר בנו תגובות מורכבות. רבים ממשחקי המין מבוססים על רגעים שמטשטשים את הגבולות בין אדם לחפץ. יש משהו נעים ומבהיל בחוויה שאנחנו משתמשים באחר או שהוא משתמש בנו ובתחושות שנלוות להטענה של חפצים דוממים באנרגיה מינית ושימוש אירוטי בהם. גם סרטי הזומבים הפופולריים והאנדרואידים בסרטי מדע בדיוני קשורים כולם לעניין הפסיכולוגי שמעוררים בנו ״דברים אנושיים״ או אנשים שהפכו לסוג של חפץ. יש משהו מפחיד ובו זמנית מענג בהתייחסות לאנשים אחרים כדברים ובטשטוש קו הגבול שבין מישהו למשהו.  

האופי השטוח והמקוטע של התקשורת באתרי ההיכרויות מוביל לכך שהשיח באתרים לא תמיד נחווה כמו דיאלוג עם אדם אחר אלא כשיח שמתנהל מול האתר עצמו. האתר הופך לנוכחות חיה ויציבה ביום יום בעוד הפרופילים עצמם מתחלפים ופעמים רבות המשתמש מגיב לתחושות שהשימוש באתר מעורר בו על ידי אקטים כמו שליחה של הודעות כעוסות או נטישה של שיחה באמצע, תוך מודעות חלקית לעובדה שיש אנשים ממשיים בצד השני. כמובן שברגע שהשיח באתר לא נחווה כדיאלוג אלא כמו מונולוג פנימי או כשימוש פרברטי בחפץ, הוא מדגיש בצורה כואבת את הריקנות והבדידות ממנה מבקש המשתמש להימלט. כמו בסרט זומבים, ההרגשה שאנחנו מוקפים במסה אנושית זוחלת שמביטה בנו בעיני מדוזה שמאבנות אותנו, מעוררת בנו צמרמורת והחוויה לפיה אנחנו נספגים בתוך ים של תמונות ושמות יכולה לעורר בנו גועל.

אחד הספרים המעניינים בהקשר הזה הוא ״האישיות האלקטרונית שלי״  מאת הפסיכיאטר אליאס אבוג׳אוד. אבוג׳אוד חקר אנשים שהתמכרו לגרסה אינטרנטית של פעילות מסוימת, שקנו או המרו בכפייתיות ברשת אבל לא חשו הנאה כשביצעו פעולות דומות בעולם האמתי. הוא הראה שייתכן מצב בו לפרברסיה או סימפטום מסוים לא יהיה שום כוח משיכה בעולם הממשי אך במקביל תהיה נטייה לבצע אותו וליהנות ממנו בזמן השימוש באינטרנט. אבוג׳אוד השווה בין שיחות שניהל עם אנשים פנים אל פנים לבין התכתבות במיילים והראה איך האישיות שלנו ברשת יכולה להיות שונה משמעותית מזו שבאה לידי ביטוי בעולם הממשי. אם מתייחסים לתחושת העצמי שלנו לא כישות קבועה אלא כחוויה שמתהווה במפגש בין חוויות פנימיות, שפה וסביבה, ניתן להבין איך הסביבה האינטרנטית יכולה לייצר חוויה אחרת של עצמיות עם מורכבויות ייחודיות משלה. ייתכן שחלק מתחושות הניכור והגועל שאתה חווה לאחר השימוש באתרים קשורות לכך שהשיח המחפצן זר לדחפים ולנטיות שאתה מבטא בחיים הממשיים אך ברשת אתה מוצא עצמך מסתחרר לתוכו, נבלע בו ואפילו מתענג עליו. 

אז מה עושים? העניין הוא לא אם אתרי ההיכרויות טובים או רעים, גם בזירות אחרות של חיפוש זוגיות יש אתגרים מורכבים ולמי שמחפש זוגיות ברצינות כדאי ללמוד להיעזר בהם. השאלה היא איך לעשות בטכנולוגיה שימוש מיטיב וממה צריך להיזהר? כדאי להיאבק בפיתוי לעשות שימושים פרברטיים באתרי ההיכרויות. לא להשתמש בהם כערוץ תוכן (לבהות בהם לפני השינה במקום בטלוויזיה) או כבסיס לפנטזיות פורנוגרפיות או כבור ביוב. שימושים שכאלה מעניקים שחרור מהיר של מתח אבל בטווח הארוך הם מקשים עלינו להתייחס לאתרים כסביבה אנושית ומקבעים אותם כחפץ פרברטי. בנוסף, לא תמיד קל לנהל שיח פתוח וקרוב דרך האתרים הללו. כמו עור על אצבע של תופרת שהפך קשה מרוב דקירות מחט, רבים מהמשתמשים באתר חוו שוב ושוב תקווה פנטזמטית והתנפצות ומגיעים לאינטראקציה עם גרעין ציני של מרירות שמחבל בשיחה עוד לפני שהחלה. גם בסוג כזה של דיאלוג יש משהו מגעיל. 

צריך לנסות לא להיכנע לקולות המרירים ולכוחות שדוחפים להתענגות מחפצנת, לזכור שבצד השני יש בני אדם ולנהל איתם כמות סבירה של אינטראקציות בצורה רגישה והגיונית עד כמה שאפשר. באופן הזה לא רק שזה לא מגעיל, זה יכול להיות אפילו מהנה ומועיל.  

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של חקירות פנים? 

חקירות פנים

עמוס פריבס | |חקירות פנים

אנו חיים בתקופה מורכבת. תהפוכות בכלכלה, במבנה המשפחה, בטכנולוגיה וביחסים בינאישיים מייצרים בעיות רגשיות חדשות ופתרונות חדשים שלפעמים מכאיבים לנו לא פחות מהבעיות עצמן.

"חקירות פנים" הוא בלוג שחושב יחד אתכם על התלבטויות, על השקפה רעננה שתעשה להן טוב או על שאלות מביכות שאפשר לשאול רק באנונימיות. פסיכולוג קליני מומחה מחכה לשאלות שתשלחו למייל: hakirot.psychology@gmail.com התשובות ניתנות באדיבות ובכנות אך הן אינן מהוות תחליף לייעוץ מקצועי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ