בני "הפסיק לרצות" לצאת בקורונה. אני מדרבנת ללא הועיל. מה עושים?

הוא בן 14 והיה נער מאושר ומתפקד עד תחילת המגפה. בראשית הדרך הוא כעס על המצב הזה שבו אי-אפשר להסתובב וללכת לביה"ס. כעת הוא יושב בבית, בחדר חשוך, ישן הרבה ולא רוצה לדבר

חקירות פנים
עמוס פריבס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילוסטרציה
"הלימודים בזום רחוקים מלענות על צרכי המתבגרים, שזקוקים לביה"ס לא רק בהיבט הלימודי אלא גם כדרך לתקשר עם העולם באופן מאורגן ובטוח"קרדיט: kieferpix / Getty Images/iStockp

היי עמוס, הילד של בן 14, עלה השנה לכיתה ח'. ילד מאושר ומתפקד עד שהתחילה הקורונה. בהתחלה הוא מאוד כעס על המצב הזה שבו אי-אפשר לצאת ולהסתובב וללכת לבית הספר, ניסה להתמרד, לשבור את הכלים והכללים. לאחרונה הוא כבר הפסיק לרצות. יושב בבית, בחדר חשוך, לפעמים צופה בסרטונים, לפעמים משחק פורטנייט, ישן הרבה ולא רוצה לדבר. אני מנסה לדרבן אותו לצאת והוא לא מסכים. אומר שאין לו כוח. מה אני עושה?

א'

א׳ היקרה,

אחת החוויות הכי מכאיבות בחיים זה לראות את הילד שלך סובל - וסובלים לא מעט בגילאים האלה. לא מזמן יצא לי להקשיב שוב לקורט קוביין, שקולו ליווה אותי קבוע באוזניות כשהייתי בגיל של הבן שלך, והצטמררתי לחשוב בכמה רעש עטפתי את עצמי אז. איך ריסוק גיטרות, צרחות שוברות לב ושורות כמו (בתרגום חופשי) "תזרקי עניבת תלייה מחבל הטבור שלך כדי שאוכל לטפס חזרה" היו פס הקול שליווה בטבעיות את היום-יום שלי. נשמע שהבן שלך, כמו לא מעט מתבגרים, מתכנס לרגע בתוך קונכייה כדי להגן על עצמו ועל סביבתו מפני דברים שמבעבעים בו. התנועה הזו בין מרדנות להתכנסות, בין השקעה עודפת בעולם לנסיגה ממנו, מאפיינת את הגיל הזה. הבעיה העיקרית היא שלמתחים הרגילים של גיל ההתבגרות נוספות השפעות הרסניות של המדיניות הממשלה בזמן הקורונה. קשה להיות מתבגר בכלל ובשנה האחרונה עוד הרבה יותר .

זו הנקודה הראשונה שהייתי חושב עליה, וגם משתף בה את בנך בניסיון להפחית את תחושת החריגות, שנוטה להיות מכאיבה במיוחד בגיל הזה. כיוון שמתבגרים מנסים באופן תמידי ללמוד על עצמם דרך הקשר שלהם עם סביבתם, הם נוטים לחוש אשמה סביב היעדר האנרגיה והרגשת הבדידות שהם חווים בימים האלה ולקשור בינן לבין תכונות אישיות. יש חשיבות בהצבעה על כך, שלמרות התחושה (שנתמכת בידי מצגי שווא ברשתות חברתיות) כאילו אצל אחרים זה אחרת, זו לא בעיה פרטית, אלא צרה משותפת להרבה מאוד נערים ונערות, ושאין סיבה לתלות את זה בתכונות או בבחירות שלו.

בית ספר סגור באשקלון (לצילום אין קשר לכתבה)צילום: אילן אסייג

האנליטיקאי פיטר בלוס נחשב למי שאחראי במידה רבה לתפישה העכשווית של ״גיל ההתבגרות״. הוא טוען שהדילמות הניצבות מול מתבגרים - כמו האתגר להכיר את הגוף המשתנה ולווסת דחפים, הניסיון לבסס נפרדות ועצמאות מול ההורים ועוד - מהוות מעין גרסה חדשה לדילמות שניצבו בפניהם בשנים מוקדמות מאוד. בלוס מתייחס לגיל ההתבגרות כמעין ״תקופת ינקות שנייה״ ומתאר איך כמו תינוקות, מתבגרים נוטים לדבר דרך הגוף: לבטא מצוקה רגשית דרך כאב ראש או בטן, לגלות אי-יציבות בכל הקשור לדפוסי אכילה או שינה, ובמקרים מסוימים לפגוע בעצמם פיזית מתוך תסכול שקשה להם להביע אחרת. הוא ממשיך ומראה איך פעמים רבות הפרעות ודפוסים בעייתיים שנכחו בגילאי הינקות ונחלשו או נעלמו בשנות בית הספר היסודי, שבים בצורה חדשה בתחילת גיל ההתבגרות. הבעיה היא שהשבריריות של המתבגרים, בניגוד לזו של התינוקות, לא תמיד גלויה לעין ולכן קל מאוד להכחיש אותה ולהתעלם ממנה.

הלימודים בזום רחוקים מלענות על צרכי המתבגרים, שזקוקים לבית הספר לא רק בהיבט הלימודי אלא גם כדרך לתקשר עם העולם באופן מאורגן ובטוח. כדי להמחיש זאת כדאי להיזכר איך נראית הפסקה בחטיבה: במקרים רבים יבחר חלק גדול מהמתבגרים הצעירים להישאר בכיתה או במסדרון שבין הכיתות, להתקבץ בחבורות שיושבות על השולחנות, מצחקקות ואפילו משתוללות, מבלי לצאת לחצר. נדמה שהם זקוקים לתיחום ולהחזקה שמעניקה להם הכיתה גם בזמן ההפסקה. הם מחפשים מרחב שאין בו פיקוח הורי קשיח, אבל כן יש בו סוג מסוים של גבולות, ארגון ותמיכה. מין מבט מבוגר שמרחף ברקע. כמו הפעוט שמבקש לשחק לבד במתקנים בגינה ובמקביל דורש מאמו שתשב זמינה על הספסל הסמוך, שתתמוך מרחוק בעצמאות שלו. זה מה שבית הספר מספק למתבגרים - דמויות סמכות שתומכות ממרחק, סובבות אותם אבל לא מתערבבות ביניהם; כאלה שמסייעות למתן את החרדה שהמגעים הבינאישיים שמאפיינים את הגיל הזה מעוררים ובמקביל מאפשרים להם להתרחש. קשה להם לייצר מרחב כזה עבור עצמם והיכולת של ההורים לעשות זאת עבורם מוגבלת.

פיטר בלוסצילום: ויקיפדיה

בנוסף, בגיל ההתבגרות הופך המרחב הביתי למאתגר ומסובך. הקושי לווסת את המיניות, התוקפנות ושאר העוצמות הדחפיות הופכים את היחסים עם ההורים לדחוסים ומאיימים ומוביל את המתבגרים לחפש מרחבים פסיכולוגיים חדשים מעבר לחוג המשפחתי המצומצם. התשוקה והכעס אצלם כל-כך חזקים עד שאמביוולנטיות היא כמעט בלתי אפשרית - הם חייבים מרחב תנועה נפשי וחברתי שיכלו לחלק באופן ברור לדמויות טובות ורעות וליצור הפרדה מרגיעה בין האהבה, השנאה, הדחייה והמשיכה שנעים בהם בערבוביה. לכן, התפישה החברתית של מתבגרים נוטה למקומות קיצוניים - בבית הספר הם תופשים חלק מהמורים כדמויות להערצה ואחרים כדמויות שנואות ונלעגות; מסמנים ילדים מסוימים כדחויים ואחרים כאהובים באופן קיצוני וכמודל לחיקוי. הסביבה הביתית לא יכולה להכיל את האידאליזציה והזעם שגועשים בנפש המתבגרת. כשהוא מנותק חברתית ומוגבל לבית, המתבגר הופך מעורבב ומבולבל. לרגע אחד הוא נשען על ההורים כמו תינוק וברגע אחר תוקף אותם באלימות. אין לו איך לייצר הפרדות וחלוקות שכל-כך דרושות לו והוא לא מוצא מנוח.

אווה אילוז מאשימה פסיכולוגים בכך שהם פעמים רבות מכשירים עוולות חברתיות. היא מתארת כיצד פסיכולוגים מתמקדים באופן שבו המטופל צריך להתאים את עצמו למציאות ולמצוא סיפוק ותחושת משמעות במסגרת האפשרויות הפתוחות לפניו. הדגש הזה על הסתגלות, טוענת אילוז, יכול לטשטש את ההבנה לפיה יש רגעים בהם צריך להיאבק למען שינוי מציאות שלא אמורים ואי-אפשר להסתגל אליה. מציאות שצריך להילחם לשנות אותה ולא רק לשאול איך להצליח לתפקד בה. אנחנו במצב כזה עכשיו וחשוב לי שגם הטקסט הזה יהדהד אמירה ברורה כזו. הקשיים של בנך הם תוצאה ישירה של מדיניות חברתית וחינוכית רשלנית ופסולה, כזו שגם ילדים בריאים ומסתגלים בדרך כלל ניזוקים ממנה באופן משמעותי. עם הזמן, מצטברות יותר ויותר ראיות בנוגע לנזקים שנגרמים כתוצאה מהשארה של נערים ונערות בראשית גיל ההתבגרות בבית. בישראל דיווחה המועצה לשלום הילד על עלייה של יותר מ-40% בתכנים אובדניים בקרב בני נוער. רשימות ההמתנה במחלקה להפרעת אכילה שוברת שיאים וארגון רופאי הילדים העולמי והישראלי מזהירים מפורשות מעלייה דרמטית בתחלואה רגשית וגופנית במתבגרים. למרות כל אלה, נדחתה החזרה ללימודים בחטיבות הביניים לשלבים אחרונים במתווה, אחרי קניונים ומשחקי כדורגל.

הבן שלך זקוק נואשות למפגשים עם בני גילו. הבעיה העיקרית היא שבגיל ההתבגרות זו כמובן פדיחה איומה להיות הבן של האמא ״שמארגנת את הפגישות״ וזה גיל שבו למושג "פדיחה" יש משמעות גדולה ומופרזת. לכן, חשוב לתבוע מבית הספר שלא יזניח את תפקידו כסוכנות מבוגרת בחיי הילדים, שישקיע במפגשים חברתיים מצומצמים בין תלמידים, שיעורי התעמלות בקבוצות קטנות ועוד אינספור פתרונות יצירתיים שאפשריים גם במסגרת ההגבלות הנוכחיות. בחמישי האחרון הכריזה הנהגת ההורים הארצית על השבתת הזום והשבוע יערכו שיעורים בקניונים. פורום 15 הערים הגדולות הכריז על החזרת כיתות ז'-י' עד יום רביעי, אך ארגון המורים מתנגד. גילויי המחאה מוצדקים, ואני מקווה שהוא לא האחרון כנגד הבחירה להשאיר תלמידים בבית. כיוון שתלמידי ה'-י' לא נבחנים בקרוב בבגרות או מתגייסים לצבא ובמקביל הם יכולים לדאוג לעצמם בזמן שההורים בעבודה, היה נוח להתעלם מהם. חשוב מאוד להנכיח את המצוקה שלהם במרחב הציבורי גם אם אין לה ביטוי כלכלי מיידי. הבן שלך והרבה אחרים מאוד זקוקים לכך.

אווה אילוזצילום: אמיל סלמן

בנוסף, חשוב לאתגר ולחורר את השריון שבנך מנסה להתעטף בו. להתעקש על סדר יום פעיל ומגוון ולשלב בו פעילות גופנית קבועה וחוגים או אימונים אישיים שמספקים מסגרת מחזיקה. כדאי גם להציע לו לפגוש מטפל בתקופה הקרובה. חשוב לציין שחוגים פרטיים או טיפול פסיכולוגי זמינים כרגע אך ורק לאוכלוסייה מבוססת. משרד החינוך לא מפיק שום פעילות עבור התלמידים בבתים ותקופת ההמתנה לפסיכולוג בשירות הציבורי היא בערך כשנה (עוול נוסף ונוראי כשלעצמו). חזרה ללימודים צפוייה להיטיב עם בנך למרות שייתכן שהתקופה הזו תשאיר מטענים שתצטרכו להיות קשובים אליהם בהמשך וללוות אותו ברגישות בעודו מנסה לחזור לתפקד. אני מאחל לך שתהיי חזקה מספיק כדי לתמוך בילדך ולשרוד את הזמנים האלה איתו ולצידו. 

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של חקירות פנים? כתבו לנו

חקירות פנים

עמוס פריבס | חקירות פנים

אנו חיים בתקופה מורכבת. תהפוכות בכלכלה, במבנה המשפחה, בטכנולוגיה וביחסים בינאישיים מייצרים בעיות רגשיות חדשות ופתרונות חדשים שלפעמים מכאיבים לנו לא פחות מהבעיות עצמן.

"חקירות פנים" הוא בלוג שחושב יחד אתכם על התלבטויות, על השקפה רעננה שתעשה להן טוב או על שאלות מביכות שאפשר לשאול רק באנונימיות. פסיכולוג קליני מומחה מחכה לשאלות שתשלחו למייל: hakirot.psychology@gmail.com

התשובות ניתנות באדיבות ובכנות אך הן אינן מהוות תחליף לייעוץ מקצועי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ