בלוגים

פרויקט מנהטן / הבלוג של עידו דמבין

שתי גדות לאיסט ריבר: הגעת אמזון לניו יורק מעוררת מחאה

ההכרזה כי ענקית המסחר תבנה את המטה השני שלה בחוף המזרחי בלונג איילנד סיטי, גרר אותה בין לילה ללב המאבק הבין דורי והפוליטי בארה"ב. ההבטחות הגדולות לא מרשימות את התושבים

"העיר הנראית מבעד לגשר קווינסבורו היא תמיד העיר הנראית בפעם הראשונה, בהבטחתה הפרועה לכל המסתורין והיופי שבעולם כולו", כתב פ. סקוט פיצג'רלד בספרו "גטסבי הגדול", כשניסה לתאר את חוויית הנסיעה מקווינס למנהטן שבניו יורק. ואמנם, החווייה כפי שתיאר אותה פיצג'רלד כבר ב-1925, נכונה במידה רבה גם כיום. אחרי הכל, מצדו האחד של הגשר ממתינה העיר הגדולה, החלום הנוצץ והמבטיח. ומצדו השני ממתינה, ובכן, לונג איילנד סיטי: שכונה ותיקה שנמצאת אמנם במגמת פיתוח מואצת, אבל הדבר הטוב ביותר בה הוא עדיין הסמיכות למנהטן.

המלה החשובה ביותר במשפט האחרון היא כמובן "עדיין". זאת, מכיוון שבעתיד הקרוב, למעשה כבר ב-2020, מתכננת ענקית הקמעונאות אמזון להקים בלונג איילנד סיטי את אחד משני המטות המרכזיים שלה בחוף המזרחי (השני מיועד לקום בארלינגטון, וירג'יניה). לא פחות מ-25 אלף עובדים אמורים לאכלס את המתחם הענק שיוקם באגן אנבל שבגדה המזרחית של האיסט ריבר. זהו מספר עובדים דומה לזה שמעסיקה אפל במתקן החדיש שלה בקופרטינו וגדול במקצת ממספר העובדים של גוגל בפאלו אלטו הסמוכה.

כרזה נגד אמזון בהפגנה בלונג איילנד סיטי, בחודש שעבר
Bebeto Matthews/אי־פי
להמשך הפוסט

טוקבקיסטים, מה מטריף אתכם בזה שאני חי בניו יורק?

יותר משלמגיביי מפריעה כתובתי, מפריע להם שאני מביע את דעתי מחו"ל. אלה אותם אנשים שהדבר שהכי מלהיב אותם בנתניהו הוא האנגלית הצחה. חופש הביטוי שלהם מתחיל ונגמר במוחם הקודח

מגיב מספר 33 לפוסט האחרון בבלוג זה, העונה לשם גילי - כך, ללא שם משפחה או אמצעי זיהוי אחר, ממש כמו מדונה - לא היה מעוניין במיוחד בחוות דעתי. למעשה, הוא ממש סלד ממנה - וממני, עושה רושם. "בוא תלמד אותנו באמת מהאפר-ווסט-סייד איך להתנהל במזרח התיכון", כתב, "נמאס משמאלנים שמטיפים לנו מחו"ל".

ולמרות שנתבקשתי זה מכבר שלא להתייחס לטוקבקים - לא לדקדוק ולא לתוכן שלהם - אני רוצה לנסות ולהשיב לגילי, ובאותה נשימה גם למגיבים אחרים. למשל, לאלה שהמחשבה על כך שדירתי ממוקמת בשנה האחרונה במנהטן במקום יפו, רמת אביב, רמת גן, רעננה או חולון, שבכולן הספקתי להתגורר ב-30 שנותיי הראשונות לא נותנת להם מנוח. או לאלה שהרעיון לפיו אני ושכמותי זכאים להביע דעה בעניינים הקשורים לנעשה בציון מבלי שניחשד בקידום עצמי חסר בושה (בניגוד לכשבעה מיליארד בני אנוש אחרים על פני כדור הארץ) או בקבלת מימון והון עתק ממיליונרים אנטי-ישראליים (קח אותי, סורוס!) משאיר אותם ער בלילות.

תומכים בישראל צועדים בניו-יורק ב-2014
אי-פי
להמשך הפוסט

אם השמאל רוצה להיות אלטרנטיבה, כדאי שיעיף מבט לטקסס

הדמוקרט בטו או'רורק לא דופק חשבון לעמדות המקובלות במדינה הרפובליקאית. והנה, באופן מפתיע, הוא מנהל קרב צמוד עם טד קרוז על מושב בסנאט. איך זה קורה ומה השמאל בישראל יכול ללמוד מזה

בפעם האחרונה שמועמד דמוקרטי זכה בקולותיה של טקסס בבחירות לנשיאות ארה"ב, היה זה ג'נטלמן דרומי מג'ורג'יה שענה לשם ג'ימי קרטר. השנה הייתה 1976. מאז, טקסס נחשבת לאחת המדינות "האדומות" ביותר בארה"ב ומצביעה למועמדים הרפובליקאים בעקביות מעוררת יראה, בין אם קוראים להם רונלד רייגן או ג'ורג' בוש.

בשנים האחרונות נדמה שהדמוגרפיה עשויה לעשות את שלה וגידול באוכלוסייה הלטינית וההיספנית יהפוך את טקסס למדינה שבה הדמוקרטים מסוגלים שוב לנצח. ועדיין, לפני פחות משנתיים, בבחירות לנשיאות 2016, הביס בה דונלד טראמפ את הילרי קלינטון במדינה בפער של כ-9%.

או'רורק בעצרת בחירות בטקסס
Richard W. Rodriguez / AP
להמשך הפוסט

חסרי הבית ממלאים את הסאבוויי בניו יורק - ולאף אחד לא אכפת

מספר דרי הרחוב בתפוח הגדול עצום: הם נמצאים בפינות הרחוב, בכניסות לחנויות המזון המהיר וכמובן, מציפים את הרכבת התחתית. ככל שמספר הנזקקים גדל, כך האמפתיה והקשב של שאר האנשים אוזלים. גם שלי

"גבירותיי ורבותיי, מצטער להפריע. קוראים לי ג'ו. אני ואשתי סולקנו מהדירה שבה גרנו בשכירות כאן בעיר בגלל שבעל הבית, סליחה, שמוק הבית, לא סיפר לנו שהוא מוכר אותה והקונה מתכנן להרוס את המבנה. לקח לנו שכר דירה עד הרגע האחרון. מאז גרנו במקלט לחסרי בית, אבל זה נורא שם. אשתי היא הדבר הכי חשוב לי בעולם ועכשיו היא גם בהריון, חודש שמיני. אני אעשה הכל כדי לשים לה קורת גג מעל הראש. מי שיכול לשים כסף, לתת אוכל, להציע כל דבר, God bless. תודה". אני מתורגל, לצערי, בהתעלמות – ודבקתי בה גם עכשיו. קובר את הראש בסלולרי, בוהה בפרסומת של אפליקציית חיפוש דירות. עוצר את נשימה עד שג'ו חולף על פניי.

ג'ו עלה לסאבוויי בתחנה ברחוב 23. בנסיעה הקצרה עד רחוב 34 עבר בין הנוסעים. אחד נתן לו כמה מטבעות, אחרת הושיטה שקית בוטנים מהתיק. אחד נתן שטר קטן, דולר מן הסתם. הוא הודה לכולם בסבלנות ואז, כשהרכבת עצרה ברחוב 34, הידק את חגורתו סביב בטן רזה להחריד וירד. בתחנה הבאה - טיימס סקוור - עלתה אישה עייפה למראה וכבוית מבט. לא קלטתי את שמה, אבל ביני לבין עצמי קראתי לה סטפני. לסטפני היתה בקשה יוצאת דופן, לפחות בשמיעה ראשונה: "אני פונה לנשים שכאן - בעת האחרונה הידרדרתי מבחינה כספית, ואין לי כל כך אפשרות לשלם על כלום חוץ ממעט אוכל ולפעמים חדר זול ללילה. אני צריכה אמצעים נשיים: תחבושות, טמפונים, שמיכות, מה שאפשר. ואם יש איזה פני או דיים או דולר, מה שתוכלו, God bless". האישה ירדה כחלוף שתי תחנות, ובקולומבוס סירקל, רחוב 59, עלה מנליק.

חסר בית ישן בקרון רכבת תחתית בניו יורק, פברואר 2018
מארק לנינהאן / אי-פי
להמשך הפוסט

מאחורי מדיניות הפוליטיקלי קורקט של קנדה יש בעיקר שעמום

אחרי שבוע ללא הרפתקאות או אירועים יוצאי דופן באוטווה, אפשר לסכם: קנדה היא בריטניה במבטא צרפתי, צרפת במבטא אמריקאי או אמריקה במבטא מנומנם ונטול מחלוקות. אולי זה בעצם סוד הקסם שלה?

המטוס שנושא אותי מפילדלפיה שבארה"ב לאוטווה, בירת קנדה, הוא המטוס המסחרי הקטן ביותר שאי פעם ראיתי. מדובר במעין אוטובוס עם כנפיים, שהכניסה אליו כרוכה בהכרח בהתכופפות, צחוק משועשע ונבוך ופרידה זמנית מכל תיק שבאמתחתי זולת זה שמיועד למחשב הנישא – עניין שמזכה אותי בהתנצלות לבבית מצד הדיילת. בכל זאת, קנדה.

רגע לפני היציאה משדה התעופה, קצת אחרי שצלחתי את התור לבידוק הדרכונים – שנעשה באופן אוטומטי לגמרי – עוצרת אותי שוטרת בת גילי, לערך. "Hello, Bonjour", היא אומרת ושואלת לאן פניי מועדות, ואם מישהו אוסף אותי או מחכה לי. למרות שהמארח האדיב שלי כבר ממתין בחוץ כדי לאסוף אותי, אני נדרך לרגע. מנסה להזכיר לעצמי את השם, הכתובת, מטרת השהייה וכו'. תרגולת כניסה לאמריקה, אני חושב. אלא שלפני שאני מספיק לפלוט את המילים, היא מחייכת וממשיכה: "אני שואלת כדי לוודא שתסתדר בגפך. אוטווה גדולה והתחבורה הציבורית עדיין לא יעילה כמו רכב פרטי. אני מצטערת." אני מחייך, מסביר למה באתי (ענייני ויזה), לאן אני הולך (לקונסוליה) וכמה זמן אשהה (כמה שצריך. כלומר, שבוע). "Have a nice stay, and bon voyage", היא אומרת. אני מחייך ויוצא.


דגל קנדה מתנוסס על גבעת הפרלמנט באוטווה
כריס וואטי / רויטרס
להמשך הפוסט

והסחי הזה הוא אני: למה התרגשתי מהופעה של יזהר אשדות בניו יורק?

האלכוהול לא זרם, אבל הרגש בהחלט כן. מי חשב שסטודנט ישראלי בניו יורק יתלהב כל כך מהופעה של יזהר אשדות

שלושה שירים לתוך ההופעה, יזהר אשדות עוצר לרגע ושותה קצת מים מהבקבוק שהונח למרגלות הבמה. הקהל הנרגש ממשיך ללחשש ברקע בעברית צוהלת ואשדות, שזו לדבריו הופעת הסולו הראשונה שלו בניו יורק, מסגיר במשפט את ההתרגשות שאוחזת בו: "עוד לא התחלתם לשתות וכולם כבר שרים את כל השירים!" הקהל מרוצה – קצת מאשדות, הרבה מעצמו – ומוחא כפיים באקסטזה. אשדות רוכב על הגל וממשיך: "אני יודע, יש עניין מסוים בהופעות כאלה, מול קהילות ישראליות בחו"ל, שכולם רוצים את השיר האהוב עליהם מלפני הרבה, הרבה זמן". מישהי בקהל מנצלת את המבוכה הרגעית שאוחזת בכולם וצועקת: "נכון! רוצים שירים ישנים, שירים של פעם!". אשדות הנבוך לוחש משהו על הצורך בהתחדשות – ואז, בדילוג אלגנטי, חוזר ל-1982 ומבצע את "חצבים פורחים" – שיר שנכתב בהזמנת ספונסר – אבל בהשפעת ביקור של "תיסלם" את החיילים בביירות.

זה יום שני בערב, מוצאי יום הזיכרון האמריקאי, אבל יום הזיכרון כאן הוא לא יום הזיכרון שם. פוליטיקאים אמנם מעלים לרשתות החברתיות סטטוסים מלאי תוגה והוקרה, הדגל האמריקאי מורד לחצי התורן ולוח השידורים בטלוויזיה מלא בסרטים דוקומנטריים שמרגישים כמו תרגום מתמשך לאנגלית של "ההחמצה" של יאיר לפיד – אך באותה נשימה, הרחובות הומי אדם, רשתות האופנה חוגגות במבצעי הנחות ובכלל, התחושה דומה יותר לזו של חגיגה של חיי הנופלים מאשר אבל כבד על מותם. זה ראוי להערכה – ועדיין, כל כך שונה. כל כך אחר.

יזהר אשדות
איתי רזיאל
להמשך הפוסט

למה היהודים באמריקה בוחרים לצאת נגד ישראל?

לישראל אולי לא הגיעה השמועה, אבל בקולג' ברנארדד הנשי ובעל הנוכחות היהודית המאסיבית, בחרו הסטודנטיות להחרים את ישראל. החרם נשאר מאחור אבל נשאלת השאלה: למה יהודי ארצות הברית פונים נגד ישראל?

הקולג' היוקרתי על שם פרנקלין ברנארד, נשיאה העשירי של אוניברסיטת קולומביה, ממוקם מעבר לכביש מהאוניברסיטה עצמה. זה קולג' ייחודי בהרבה מובנים: ראשית, כי כל הסטודנטים הבאים בשעריו הם סטודנטיות – ברנארד הוא קולג' פרטי לנשים בלבד. שנית, למרות שלא מדובר במוסד אקדמי "יהודי" (כמו Brandeis אוYeshiva  University למשל), רבות מהסטודנטיות הן יהודיות: לא פחות מ-850 סטודנטיות מתוך 2,500. שלישית, כי ברנארד הוא בית ספר לאמנויות וזכויות אדם, מהיוקרתיים והנחשבים ביותר בחוף המזרחי.

העובדה שבית הספר קשור בטבורו לאוניברסיטה מ"ליגת הקיסוס" כמובן מסייעת לעובדה זו, אבל מאחוריו למעלה ממאה שנות מצוינות אקדמית. למרבה הצער, אף אחד מהמאפיינים הייחודים של המוסד המדובר, שהקמפוס הצנוע אך היפהפה שלו שוכן ברחוב 117 השקט למדי במנהטן, לא ייצר סביבו באזז תקשורתי דרמטי – ושלילי ברובו – כמו משאל העם הייחודי שנערך בו לפני כשבוע וחצי.

שער הכניסה לברנארד קולג' במנהטן
Dorothy Hong / Barnard College
להמשך הפוסט

מה הופך את "הפנתר השחור" ללהיט גדול כל כך באמריקה?

ממש כמו ווקאנדה, המדינה הבדיונית בה מתרחש הסרט, "הפנתר השחור" הוא שילוב בין עתידנות ומסורת. אבל באמריקה המפולגת, המבוזרת והשסועה של 2018, מדובר לא רק בחגיגה תרבותית, כי אם בסיבה למסיבה פוליטית

כבעלים הצנוע של כרטיס Moviepass, ציפיתי לנצל את סוף השבוע הארוך שמאפשר "יום הנשיאים" האמריקאי כדי לצפות בסרט "הפנתר השחור" בקולנוע. אז ציפיתי. בפועל, כל ההקרנות של הסרט – רגילות, IMAX, בתלת מימד – איך שלא תרצו, באיזו שעה שלא תבדקו, היו תפוסות לחלוטין: מיליוני בני אדם יצאו לאקרנים והשתלטו על כל פיסת פופקורן, קולה ענקית או חטיף שוקולד בנמצא, בדרכם לשעתיים ורבע של חגיגה תרבותית יוצאת מן הכלל. בהתאם וכנדרש, הפך הסרט, ה-18 במספר בעולם הקומיקס של מארוול שמתורגם למסך הגדול, לאחד המדוברים בהיסטוריה – ולהצלחה כלכלית מסחררת. אלא שההצלחה של "הפנתר השחור" לא מתחילה ולא נגמרת בהגדרות יבשות כמו "סרט קולנוע" או "עוד קומיקס שהפך לסרט" ואפילו לא "סרט אקשן מוצלח". שהרי, מדובר בלא פחות מרגע מכונן: ה"וונדר וומן" של הקהילה השחורה, אם תרצו.

במבט שטחי קצת קשה להבין על מה המהומה: ריצ'ארד ראונדטרי כיכב כגיבור המגניב במיוחד ב"שאפט" מ-1971; ווסלי סנייפס כבר כיכב על המסך ב"בלייד" ב-1998; וויל סמית' כבש את המסך הגדול עם שורה ארוכה של סרטים, מ"גברים בשחור", דרך "אני האגדה" ו-"אני, רובוט" ועד "היץ'" ועוד. ובכל זאת, אף אחד מהסרטים הללו (זולת "שאפט", במידה מסוימת) לא היתרגם ממעמד של "רק" סרט לזה של שינוי כיוון תרבותי. בשביל זה יש את "הפנתר השחור".

צ'דוויק בוזמן מתוך "הפנתר השחור"
Matt Kennedy / Marvel Studios-Disney via AP
להמשך הפוסט

עוף או נקניקייה? כך הפכו עגלות החלאל לסמל ניו-יורקי

בזמנו היו אלה האיטלקים שמכרו בוטנים, אחר-כך הגיעו היהודים המזרח אירופאיים עם המלפפון החמוץ והקנישעס ואז היוונים עם כל דבר שקשוקר בגבינה. עכשיו עגלות הבשר הן ששולטות ברחוב ומספרות סיפור של הגירה בעיר האפשרויות המוגבלות

אפשר ללמוד לא מעט על מצבם הכלכלי של סטודנטים – ובעצם, של כולם – לפי המקומות בהם יעדיפו לקנות את הקפה הראשון של הבוקר, את הבייגל עם קרים צ'יז וחביתה של אחרי השיעור הראשון, את העוף-בפיתה של הצהריים או את הנקניקייה הטובעת בחרדל של משבר השיעור האחרון ביום. מי שיש לו מעט יותר כסף (וסבלנות לתורים, שירות בעייתי והצטופפות בשולחנות) ייכנס לאחד מבתי הקפה הפזורים בתוך הקמפוס הראשי ויתבשם בקפוצ'ינו על בסיס חלב סויה, מורתח היטב וממותק בסטיביה והכל בארבעה דולרים וחצי – או אפילו יקפוץ לסטארבאקס וייפרד משמונה או תשעה דולרים תמורת פראפ'צינו עם קצפת. מי משכיסו וסבלנותו קצים, יעצור בעגלת החלאל של אחמד בפינת ברודוויי ורחוב 120, ישלם דולר ויקבל בתמורה כוס נס קפה מהבילה. זו אפילו לא תחרות, אם תשאלו את אחמד. אני יודע, כי בזמן שהמתנתי לכוס הקפה שלפני השיעור הראשון של היום, שאלתי אותו. "חביבי", הוא אמר לי אז בחיוך, "אתה קורא לדבר הזה שהם שותים פה מעבר לגדר, בבניין פילוסופיה, 'קפה'?" מפאת כבודם של חברי לספסל הלימודים שעובדים בזמנם הפנוי כבריסטות, שם מעבר לגדר, בחרתי שלא להשיב.

אלא שאחמד אינו יוצא דופן בנוף הניו-יורקי: למעשה, לא פחות מ-563 עגלות חלאל ("חלאל" היא המילה שמעידה שהבשר כשר למוסלמים), שהמוכרים בהן הם ברובם מהגרים מאפגניסטן, מצרים ובנגלדש, היו רשומות בניו-יורק כבר בשנת 2005 (וסביר שמספרן עלה בעשרות ומאות ב-13 השנים שחלפו מאז). בכל סרט וסדרת טלוויזיה שמתרחשת בעיר ולפחות חלק מעלילתה מצריך צילום נוף כזה או אחר, אפשר לראות אותם. חלק מהדיאלוגים המשובחים ביותר, למשל בסדרה Suits, מתרחשים בזמן קניית נקניקייה או סתם, באמצע שיחת חולין עם קולגה שעה ששתי הדמויות גם יחד ממתינות למנת הצהריים שלהן. זה לא מקרי.

תור בעגלות רחוב
מייקל נייג'ל / בלומברג / גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

אז מה זו בעצם ירושלים, בשביל מי שמגיע מבחוץ?

ירושלים לא הייתה הרי מעולם "סתם עוד עיר". השאלה היא, אפוא, מה כן הייתה?

"אני חייבת להודות, שלא הצלחתי להתרגש", פתחה א', סטודנטית ספרדייה שליוותה אותי בביקור בעיר העתיקה בשבוע שעבר. מיד לאחר מכן, נוכח עיניי המשתאות, מיהרה והוסיפה: "זה לא שהעיר העתיקה לא יפהפיה, היא כן. העלייה לעיר מים המלח מרגישה מלכותית. הנוף מטחנת הרוח מרהיב. הכותל המערבי מרגיש מיוחד, גם אם מסיבה לא ברורה. הכנסיות מהממות ואפופות מסתורין. אבל כל זה מרגיש עמוס מדי, מרוחק מדי. זר". ככל שניסיתי לכעוס ולבקר את הקביעה הדרמטית הזו, כך הרגשתי יותר ויותר שהיא צודקת. אמנם, בהתחשב ברקע השונה שלנו – אני יהודי-ישראלי, ציוני, שבחתונתי נישאו בגאון המילים "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני", היא נוצרייה-קתולית שחתונתה כלל לא התקיימה עדיין וממילא תיערך בכנסייה או בעיריית מדריד – הזרות שהרגשנו הייתה בוודאי ייחודית, אינדיבידואלית. אבל בהחלט הרגשנו אותה, ביחד ולחוד.

גם עכשיו, ממרחק שבוע ותוך שאני כותב שורות אלה בדירתי בניו יורק, אותה זרות ירושלמית נותרת פלא בעיני. אולי זו אותה תחושה עתיקה, שמלווה את הצעידה מראש הר הזיתים, דרך בית הקברות היהודי הממתין למשיח ועד גת שמנים וכנסיית "כל העמים", וכופה על הצועד בה כובד ראש הכרחי. אולי זו הכניסה לעיר העתיקה שמובילה משער האשפות דרך עמדות הבידוק הביטחוני ועד לרחבה – המופרדת, המבודדת, החד-ערכית. אולי זו האבן הירושלמית הייחודית שמבחינה אותה משאר הערים. לבנה, מתבדלת, מתריסה. ואולי בעצם, יותר משזו ירושלים עצמה, על מורכבויותיה, על נפלאותיה, על תשעה קבים יופי שלקחה ולא הותירה ליתר העולם כמעט דבר – הבעיה עם בירת ישראל טמונה דווקא במה שהפוליטיקה שלנו עשתה ממנה.

גבר חרדי מביט לעבר הכותל המערבי והר הבית
רונן זבולון / רויטרס
להמשך הפוסט

"Baby, it’s cold out there": אמריקה מתקשה להתמודד עם שיר כריסמס שיש בו מתרבות האונס

קלאסיקת חג המולד נכתבה ב-1949, ודור ה-metoo# לא יכול לשאת את המילים. מה עושים עכשיו?

"שמע, זה דרש לא מעט שכנועים, אה?" שאל מגיש תכנית הרדיו המקומית את עמיתו לשידור. "לא, לא מעט בכלל. אבל אתה יודע, אם אתה לא מצליח בפעם הראשונה...", השיב העמית וצחק. על פניו, שיחה שגרתית למדי: שני מגישי רדיו משועממים שמנסים לייצר דיאלוג מינימלי והתלהבות מלאכותית אך ראויה להערכה, ברגעים הקצרים שבין פרסומת, לשיר חג מולד, או לפרסומת. ואמנם, ציבור הקונים שמילא את הסופר-מרקט שבפינת הרחובות ברודוויי ו-145 בהארלם לא התרשם יותר מדי מהשיר או מהשיחה המאולצת. להיפך: בין מקרר גבינות למקפיא ירקות, נדמה שהקהל דווקא נהנה מהמוזיקה שבקעה ממערכת ההגברה.

למה לא? מיטב זמרי אמריקה הפליאו במזמורי חג מולד דביקים להפליא, מפרנק סינטרה, דרך מייקל בובלה ועד אלה פיצג'רלד. בחוץ ירד גשם של אמצע דצמבר, שניסה בכל כוחו לשחזר את קסם סופת השלג שקדמה לו בכמה ימים, אך לשווא. מבצעים עיטרו את המדפים והערב שירד כבר בשעה 16:00 הרגיש הולם למדי. אלא שמחוץ לסופר מרקט העמוס, בזירת התרבות האמריקנית, אותו השיר הפך בשנים האחרונות לזירת מאבק לוהטת בין כוחות שמרניים וליברליים. שוב האמריקאים והפוליטיקלי-קורקט? ובכן, כן. אבל גם הרבה יותר.

מצעד סנטה קלאוסים בניו יורק
STAN HONDA / AFP
להמשך הפוסט

קבוצת הצללים של "תגלית": כך מארגנים סיורים מרחיבי דעת לישראל, מבלי לשטוף את המוח

באירגון Israel&Co מארגנים סיורים עבור סטודנטים לא יהודים מרחבי העולם, במסגרתם הם נחשפים לדעות שונות ומגוונות. ככה נראית ישראל ללא תעמולה אבל עם הרבה רצון טוב

בעיירה הקטנה "פיין מאונטיין" (Pine Mountain, "הר אורן" בתרגום חופשי) שבג'ורג'יה, ארצות הברית, חיים בסה"כ כ-1,500 איש. זו קהילה כפרית, לבנה ונוצרית בעיקרה, שהצביעה בבחירות 2016 באופן גורף לדונלד טראמפ: מחוז האריס, אליו שייכת העיירה, נתן למועמד הרפובליקני 72% מהקולות. את מספר היהודים בעיירה, ניתן למנות על כף יד אחת, אולי שתיים.

מה רבה ודאי הייתה הפתעת התושבים כשלפני שבועיים (ויום), נהרו אליה הזו לא פחות מ-150 יהודים, רובם ככולם סטודנטים באוניברסיטאות מובחרות ברחבי ארצות הברית ואירופה. מטרת הנהירה, שהתבצעה במטוסים ואוטובוסים במימון חברה אמריקאית-ישראלית, לא הייתה הצבעה בבחירות. המארגנים שאפו להיעזר בסביבה המיוחדת והשקטה כדי להכין את אורחיהם, כולם סטודנטים שמובילים סיורים לישראל, לקראת המשימה. בפוסט האחרון בבלוג זה, שעסק במלחמת החפירות בין תומכי ושונאי ישראל בקמפוס הידוע לשמצה של אוניברסיטת קולומביה, סיפרתי בחצי מילה על הסיור הזה. עכשיו, בצל תהליכי ההסתגרות שעוברים על מארגני מסעות "תגלית" ובהמשך לשבר העמוק המתגלע ביחסי ישראל ויהדות ארצות הברית בחסות סגנית שר החוץ, כדאי להתעכב קצרות ולספר במה מדובר.

משתתפים בקבוצה של Israel&Co
מתוך ערוץ היוטיוב iTrek Israel
להמשך הפוסט

איך הפסקתי, התחלתי מחדש, ושוב הפסקתי לפחד משנאת ישראל בקמפוס

האם כולם שונאים יהודים באוניברסיטת קולומביה? ואולי יש שם בעיקר ארגוני יהודים? ומה ה-BDS צודקים ואנחנו עם אכזר? כסטודנט טרי, ניסיתי לעשות לעצמי סדר, ומצאתי שכל צד מתחפר עמוק בתעלה

תמונת העולם שנגלתה לנגד עיני במהלך השבועיים הראשונים ללימודים בקולומביה הייתה מפתיעה. אחרי שהוזהרתי מבעוד מועד שמדובר בקמפוס אנטי-ישראלי וקראתי כיצד המגזין היהודי-אמריקאי השמרני Algemeiner קבע שמדובר באוניברסיטה "הכי גרועה ליהודים בארצות הברית", ציפיתי לרע מכל.

בפועל, כמות המרצים ובעלי התפקידים היהודים או הישראלים שפגשתי הייתה אדירה. למעשה, מבין ארבעת הקורסים אליהם נרשמתי לסמסטר הראשון, שניים מהמרצים היו ישראלים – ושני האחרים יהודים. לא חלף שבוע בקמפוס וכבר הוזמנתי למפגש של ארגון הלל עם השגריר לשעבר שפירו, להרצאה של חבר הכנסת לשעבר אראל מרגלית (בוגר קולומביה בעצמו) ולהרצאה של עורך הדין אלן דרשוביץ', שניהם מההארגון "סטודנטים תומכי ישראל". בהזדמנות אחרת, בעודי יושב על מדשאה רנדומלית וקורא ספר עיון משפטי, ניגש אליי חב"דניק צעיר ושאל אם אני יהודי ואם ארצה להניח תפילין. לא עבר יום שבו לא שמעתי דו-שיח בעברית בסביבתי הקרובה - ולרגע לא חשתי מאוים.

סטודנטים מפגינים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק
פיטר מורגן / רויטרס
להמשך הפוסט

אמריקה עכשיו: למאות אלפי "חולמים" כבר אין לאן לשאוף

בשבוע האחרון החליט הנשיא טראמפ על ביטולו של חוק DACA מ-2012 שמטרתו לשלב צעירים מהגרים בחברה האמריקאית. אופן ההתמודדות של הממשל עם האמריקאים ה"חדשים" מנפץ בצעדים ממשיים את רעיון החלום האמריקאי עבור רבים. ומה ללין-מנואל מירנדה יש לומר על זה?

באחד מרגעי השיא של המחזמר "המילטון" של לין-מנואל מירנדה, מתייצבים יליד האיים הקריביים (המילטון) והמרקיז הצרפתי דה-לאפייט במרכז הבמה ודנים בעתיד הצפוי להם אחרי המלחמה. בדיאלוג הקצר, שמתנהל כביכול רגעים ספורים לפני הקרב המכריע ביורקטאון, פונה המילטון ללאפייט: "הגענו סוף סוף לשדה הקרב, הייתה לנו חתיכת ריצה" (We've had quite a run), ולאפייט משיב בקביעה "מהגרים. אנחנו עושים את העבודה!" (We get the job done). השניים חולקים היי-פייב ויוצאים לקרב, שבסופו הם מובילים את הצבא האמריקאי לניצחון על הבריטים בקרב שתוצאותיו, במחזמר כמו במציאות, היו לנקודת מפנה דרמטית במלחמת העצמאות האמריקאית.

למרבה צערם של מיליוני המהגרים בארצות הברית של היום - שצופה בהמילטון ממרחק מאות שנים - הנשיא המכהן הוא דונלד טראמפ, האיש שבנה את קמפיין הבחירות שלו על איחוד שורותיהם של האמריקאים ה"ישנים": מיליוני גברים לבנים, שמרנים, ומבוגרים. מכאן אפשר להבין שהאמריקאים ה"חדשים" הם מהגרים, זרים, שחורים, לטיניים, וכן, גם יהודים ונשים. אלה מאיימים, כביכול, לתפוס את מקומם של ה"ישנים". ומי שחשב שטראמפ כנשיא יהיה מתון יותר מטראמפ המועמד התבדה זה מכבר: בכל מה שקשור למדיניות הגירה, ממשל טראמפ מתקדם, עקב סדוק בצד אגודל שברירי, למימוש הצעדים הדרמטיים, אפילו דרקוניים, שהבטיח.

הפגנת תמיכה בחוק DACA בסנט לואיס, אתמול
כריסטיאן גודן / אי-פי
להמשך הפוסט

אם טראמפ היה מכיר את רוברט אי. לי - הוא היה מסיר את הפסל שלו בעצמו

רבים בציבור האמריקאי פועלים שנים להסרתם של פסלים, ספסלים ואנדרטאות שמזוהים עם הקונפדרציה הדרומית, בניסיון לתקן את ההיסטוריה האמריקאית שמייצגת ערכים של פילוג. מדוע, אם כן, מנסים טראמפ ותומכיו לשמר על מפעל הנצחה תמוה זה?

בפינה שקטה וכמעט נחבאת על גדת נהר ההדסון, בקצה פארק ריברסייד בצפון מנהטן, קבור "הילד החביב" (The Amiable Child) - סיינט קלייר פולוק, שמת בתאונה, כנראה נפילה מהצוק הסמוך, בשנת 1797 - והוא בן חמש בלבד. מאות מטרים בלבד מפרידים בין האנדרטה הצנועה לזכרו (כד גרניט מונח על לוח בתוך מתחם מגודר ששלט קטן מסגיר את טיבו) לבין אנדרטה מרהיבה עשויה שיש הלבן, שהוקמה סביב אחוזת הקבר של הגנרל יוליסס גרנט - נשיא ארצות הברית ה-18 ומפקד בצבא הצפון במלחמת האזרחים.

לפני כמה עשורים שקלה עיריית ניו יורק להסיר את האנדרטה לזכרו של פולוק, כדי להרחיב את שטח האנדרטה לגרנט צפונה - ועל הדרך, להעביר את הקבר הקטן, שנחשב עד היום לקבר הפרטי היחיד על קרקע ציבורית בכל מנהטן, למיקום מסודר. אלא שהציבור - שזעם על הדורסנות המסתמנת של העירייה כלפי הרומנטיקה הטרגית - מנע את השינוי וראה בהצלחתו עדות להתקיימות המשפט החרוט על אנדרטת הגרניט: "הב לנו שלום".

הכנות לקראת הסרת פסלו של הגנרל רוברט אי. לי בניו אורלינס במאי האחרון
ג'ראלד הרברט / אי-פי
להמשך הפוסט

באוניברסיטת קולומביה גיליתי כמה לאוניברסיטאות בישראל יש ללמוד מארה"ב על טיפול בהטרדה מינית

אחרי סיפורים מתוקשרים על אונס והטרדות מיניות בקמפוסים האמריקאיים, החלו להופיע במערך הלימודים קורסים חדשים. כך מצאתי את עצמי לומד על ההבדלים בין מיניות לאלימות

בשבועות האחרונים כמעט שאין יום בו נותרת תיבת המייל שלי חפה מהודעות מטעם האוניברסיטה. ממש עוד מעט אני אורז ועובר ללמוד באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, ולכן בדרך כלל, אלה הודעות הקשורות במועדי קורסים, מרצים או חשיבותם של ציונים. לפעמים, הודעות מנהליות מטעם אגודת הסטודנטים או מרכז התשלומים. אבל, אחת לכמה ימים מגיע מייל שמצליח להפתיע אותי. כזו בדיוק הייתה ההודעה שקיבלתי לפיה כחלק מההכנה ללימודים, עליי לעבור קורס וירטואלי בנושא מודעות והתנהלות מינית נאותה.

אם אני מבין נכון, אחד ההיבטים המורכבים ביותר בהצלחה בלימודים לקראת תואר לא קשור אך ורק בהישגים האקדמיים, אלא גם בסביבה האקדמית של הסטודנט, כלומר אני במקרה זה. במילים אחרות, כדי להצליח בלימודים, לא די לו לסטודנט ללמוד היטב, אלא עליו להימצא ולאפשר תנאים סביבתיים שיאפשרו את הלמידה הזו. אם יש מקום שהבין את חשיבותה של סביבת למידה נאותה, כך הבנתי בשבועות האחרונים, הרי אלה האוניברסיטאות בארצות הברית.

טקס סיום לימודים באוניברסיטת קולומביה
לי וו
להמשך הפוסט