עוף או נקניקייה? כך הפכו עגלות החלאל לסמל ניו-יורקי - פרויקט מנהטן - הבלוג של עידו דמבין - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוף או נקניקייה? כך הפכו עגלות החלאל לסמל ניו-יורקי

בזמנו היו אלה האיטלקים שמכרו בוטנים, אחר-כך הגיעו היהודים המזרח אירופאיים עם המלפפון החמוץ והקנישעס ואז היוונים עם כל דבר שקשוקר בגבינה. עכשיו עגלות הבשר הן ששולטות ברחוב ומספרות סיפור של הגירה בעיר האפשרויות המוגבלות

תגובות
תור בעגלות רחוב
מייקל נייג'ל / בלומברג / גטי אימג'ס ישראל

אפשר ללמוד לא מעט על מצבם הכלכלי של סטודנטים – ובעצם, של כולם – לפי המקומות בהם יעדיפו לקנות את הקפה הראשון של הבוקר, את הבייגל עם קרים צ'יז וחביתה של אחרי השיעור הראשון, את העוף-בפיתה של הצהריים או את הנקניקייה הטובעת בחרדל של משבר השיעור האחרון ביום. מי שיש לו מעט יותר כסף (וסבלנות לתורים, שירות בעייתי והצטופפות בשולחנות) ייכנס לאחד מבתי הקפה הפזורים בתוך הקמפוס הראשי ויתבשם בקפוצ'ינו על בסיס חלב סויה, מורתח היטב וממותק בסטיביה והכל בארבעה דולרים וחצי – או אפילו יקפוץ לסטארבאקס וייפרד משמונה או תשעה דולרים תמורת פראפ'צינו עם קצפת. מי משכיסו וסבלנותו קצים, יעצור בעגלת החלאל של אחמד בפינת ברודוויי ורחוב 120, ישלם דולר ויקבל בתמורה כוס נס קפה מהבילה. זו אפילו לא תחרות, אם תשאלו את אחמד. אני יודע, כי בזמן שהמתנתי לכוס הקפה שלפני השיעור הראשון של היום, שאלתי אותו. "חביבי", הוא אמר לי אז בחיוך, "אתה קורא לדבר הזה שהם שותים פה מעבר לגדר, בבניין פילוסופיה, 'קפה'?" מפאת כבודם של חברי לספסל הלימודים שעובדים בזמנם הפנוי כבריסטות, שם מעבר לגדר, בחרתי שלא להשיב.

אלא שאחמד אינו יוצא דופן בנוף הניו-יורקי: למעשה, לא פחות מ-563 עגלות חלאל ("חלאל" היא המילה שמעידה שהבשר כשר למוסלמים), שהמוכרים בהן הם ברובם מהגרים מאפגניסטן, מצרים ובנגלדש, היו רשומות בניו-יורק כבר בשנת 2005 (וסביר שמספרן עלה בעשרות ומאות ב-13 השנים שחלפו מאז). בכל סרט וסדרת טלוויזיה שמתרחשת בעיר ולפחות חלק מעלילתה מצריך צילום נוף כזה או אחר, אפשר לראות אותם. חלק מהדיאלוגים המשובחים ביותר, למשל בסדרה Suits, מתרחשים בזמן קניית נקניקייה או סתם, באמצע שיחת חולין עם קולגה שעה ששתי הדמויות גם יחד ממתינות למנת הצהריים שלהן. זה לא מקרי.

עגלות אוכל בניו יורק
ריצ'רד דרו / אי-פי

עגלות החלאל, מעין יצירי כלאיים שבין דוכן שווארמה מאולתר למסעדה מזרח-תיכונית על ספידים, השתלטו על פינות הרחובות והפכו לחלק מרכזי בשגרת התפוח הגדול. הסיבות, כפי שפירטתי למעלה, מגוונות ופשוטות באותה המידה – חלק מאנשי העסקים, הסטודנטים, ההורים או התיירים פשוט מעדיפים את טעמו של הצ'יקן-ג'יירו (עוף עם ירקות בפיתה) בחמישה דולרים על פני מנת עוף עם הלוגו של צ'יפוטלה, רשת המזון המהיר המקסינית, או עוד מנה של וונדי'ז וההמבורגר המשובח שלהם, במחיר כפול. חלק אחר מעדיף את המהירות שבה המוכרים-טבחים-מלצרים של עגלות החלאל עובדים. אחרים נהנים מתחושת התרומה לעסקים הקטנים ולחלום האמריקאי. כך או אחרת, מדובר בסיפור הצלחה.

אלא שהדברים לא תמיד היו כך: בניו יורק, כך אומרים, אוכל הרחוב הדומיננטי מספר הרבה יותר מסיפור גסטרונומי. הוא מספר על חייהם של המהגרים, על ניסיונותיהם להיטמע בחברה האמריקאית תוך שמירה על חלק מהזהות הייחודית שלהם וכמובן, על ה-"אם" וה"איך" שבו הראיתה אמריקה את נכונותה לפתוח את דלתותיה בפניהם. כבר במאה ה-19 היו רחובות ניו יורק עמוסים בעגלות מזון של מהגרים. אז, היו אלה בעיקר האיטלקים שמכרו בוטנים. אחר-כך הגיעו היהודים המזרח אירופאיים עם המלפפון החמוץ והקנישעס, מעין מאפה ממולא בכל טוב. אחריהם היוונים, שמיהרו להחליף את העגלות שלהם בפיסות נדל"ן שמוכרות מאכלים בלקניים מלאי גבינה. היום, אלה המוסלמים – מהגרים חוקיים, לא חוקיים, רשומים ולא רשומים, חולמים ובורחים – ובצידם, כמובן, האסייתיים, עם משאיות אוכל סיני, יפני, וייטנאמי ועוד.

עגלת רחוב בניו יורק 1935
גטי אימג'ס ישראל

אחמד סיפר לי שהגיע לניו יורק ממצרים, לפני כחמש שנים. בזמן שהתלבטתי בין עוף בפיתה ונקניקייה בלחמנייה סיפר גם איך בחר להצטרף לאחיו שכבר עבד כנהג מונית לא-בדיוק-חוקית בעיר (והיום עבור "אובר"), בחיפוש אחר אפשרויות תעסוקה שיתנו לו ולמשפחתו אופק כלכלי. השילוב בין הצורך הדחוף בכסף והאפשרות לעבוד "רק" 12 שעות ביום, כולל סופי שבוע, קסמה לו – וכך מצא עצמו ספון בעגלת החלאל שלו, כל יום משמונה בבוקר ועד שמונה בערב בחמש השנים האחרונות, מכין אוכל חם, מהיר וטעים לסטודנטים ולעוברים ושבים.

למרות הכל-טוב הזה, מדובר בסיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים. שהרי, מוכרי האוכל הזרים ברחובות העיר הגדולה סבלו לאורך השנים מלא-מעט מתנגדים: העירייה ראתה בהם גורם מזהם ומפגע תברואתי והציבה מגבלות על כמות הדוכנים, גודלם ואיכות המוצרים הנמכרים בהם. המסעדות זעמו על המחירים שייצרו תחרות בלתי אפשרית עבורם בעידן חוקי העבודה הקשוחים (יחסית לארצות הברית, כמובן) שהצריכו הקפדה על זכויות, שכר הוגן לעובדים ועוד. אפילו רשתות השיווק התקשו מול המחירים הנמוכים של העגלות, שגרמו לרבים לוותר על רכישת חבילות של שש נקניקיות בחמישה דולרים ולהמיר אותן בנקניקייה אחת, מוכנה ועטופת רטבים, בלחמנייה מחוממת ובמחיר מציאה של דולר וחצי. וכמובן, גורמים שמרנים כאלה ואחרים זעמו על מה שהם זיהו כחדירה מחתרתית של כללים גסטרונומיים מוסלמיים (הכשר 'חלאל', כאמור) ללב המיינסטרים האדיש. אף על פי כן ולמרות הכל, מוכרי העגלות הלכו והתרבו והעסקים, טפו טפו טפו, אינשאללה, המשיכו לשגשג.

בנוסף, עם האוכל בא התיאבון: הביקוש לאוכל מהיר וזול עוד יותר מכפי שרשתות המזון יכולות להציע הביא להופעתן של עוד ועוד עגלות ברחבי העיר ובמיוחד סביב נקודות מרכזיות. כך, הכניסות לחניוני הענק צופו במעטפת דקה של עגלות צהובות עם אוכל חם ומהביל; השערים המובילים לאוניברסיטאות התמלאו בריח קבב, עגל ועוף והדרך לאירועי הספורט השונים עוטרה בפרסומות צבעוניות לעסקאות נוסח 'עוף בפיתה + פחית קולה ב-5 דולר במחצית'. מאות ואלפי מהגרים מצאו עבודות חדשות שאפשרו להם לא רק ביטחון כלכלי, אלא גם חופש פוליטי יחסי ואפשרות להיות חלק, מזערי ככל שיהיה, בקהילה.

עגלות אוכל בניו יורק מוכרים פרצ'לים ונקניקיות
פיטר קיגן / קי-סטון / גטי אימג'ס ישראל

לא כל דוכני המזון בניו יורק הם, כאמור, עגלות חלאל: חלק מהמוכרים מסתפקים, עדיין, בארוחות בוקר (בייגלים, טוסטים, סופגניות מצופות וכמובן, קפה). חלק אחר מנסה להציג אלטרנטיבה בדמות אוכל אסייתי או אפריקאי. סביב אוניברסיטת קולומביה הרחוקה ממרכז העיר (ותחומה אי שם בין רחובות 110 ו-125 הצפוניים) ניכרת החלוקה בין דוכני חלאל במזרח ודוכני אוכל אסייתי במערב. סביב מרכזי הקניות של אמצע העיר אפשר למצוא קצת מכל דבר אם מחפשים מספיק. בצ'יינה טאון בכלל מעדיפים עדיין רכישת מוצרים טריים מהמוכרים ברחובות הדחוסים ואפופי הרעש והריחות של השכונה.

אבל כשאני יוצא מהשיעור האחרון בהחלט לשבוע זה ופוגש אותו שוב, מתברר לי שכל זה לא מעניין את אחמד יותר מדי: השעה כבר שמונה בערב, המשמרת שלו עומדת להיגמר והנידד מצלצל בכיסו ללא הרף. אשתו, הוא מסביר, סיימה לפני כמה דקות את יום העבודה. היא עובדת כקופאית בסופרמרקט הסמוך לדירתם הקטנה בהארלם, מסתבר, והיא תוהה אם כבר הגיע מחליפו והוא יוכל לקפוץ לבית המרקחת בדרך הביתה. "אתה בטוח שלא תרצה עוד משהו לאכול?" הוא שואל אותי, מגחך בוודאי על הרגלי האכילה המזעזעים שסיגלתי לעצמי. "לא, לא" אני משיב והוא מסיר את הסינר ומעניק אותו למחליפו.

עגלת אוכל בניו יורק
רוברט אלכסנדר / גטי אימג'ס ישראל

"תגיד עוד משהו", הוא אומר לפתע כששנינו עומדים ליד העגלה, "מאיפה אתה?". "סושיאל סיינס'ז", אני משיב בחשש קל. "איפה בעולם, אני מתכוון. אתה פשוט.. יש לך זקן ושפם כאלה, קצת כמו שלי." "אה.. מישראל", אני משיב. אחמד שותק לרגע קצרצר שמרגיש לי כמו נצח ואז אומר בנימה חגיגית, "הלוואי שאוכל לבקר אצלכם יום אחד. אמרו לי שממש יפה". "הלוואי" אני משיב ונפרד ממנו לשלום.

השיעור הראשון של מחר בבוקר ייערך סמוך לרחוב 115, כך שאת הקפה שלי אקנה אצל עבדול, בפינת אמסטרדם ו-116. מי יודע אילו סיפורים ממתינים בעגלה שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות