איך הפסקתי, התחלתי מחדש, ושוב הפסקתי לפחד משנאת ישראל בקמפוס

האם כולם שונאים יהודים באוניברסיטת קולומביה? ואולי יש שם בעיקר ארגוני יהודים? ומה ה-BDS צודקים ואנחנו עם אכזר? כסטודנט טרי, ניסיתי לעשות לעצמי סדר, ומצאתי שכל צד מתחפר עמוק בתעלה

עידו דמבין
עידו דמבין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סטודנטים מפגינים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק
הפגנת סטודנטים באוניברסיטת קולומביהקרדיט: פיטר מורגן / רויטרס
עידו דמבין
עידו דמבין

תמונת העולם שנגלתה לנגד עיני במהלך השבועיים הראשונים ללימודים בקולומביה הייתה מפתיעה. אחרי שהוזהרתי מבעוד מועד שמדובר בקמפוס אנטי-ישראלי וקראתי כיצד המגזין היהודי-אמריקאי השמרני Algemeiner קבע שמדובר באוניברסיטה "הכי גרועה ליהודים בארצות הברית", ציפיתי לרע מכל.

בפועל, כמות המרצים ובעלי התפקידים היהודים או הישראלים שפגשתי הייתה אדירה. למעשה, מבין ארבעת הקורסים אליהם נרשמתי לסמסטר הראשון, שניים מהמרצים היו ישראלים – ושני האחרים יהודים. לא חלף שבוע בקמפוס וכבר הוזמנתי למפגש של ארגון הלל עם השגריר לשעבר שפירו, להרצאה של חבר הכנסת לשעבר אראל מרגלית (בוגר קולומביה בעצמו) ולהרצאה של עורך הדין אלן דרשוביץ', שניהם מההארגון "סטודנטים תומכי ישראל". בהזדמנות אחרת, בעודי יושב על מדשאה רנדומלית וקורא ספר עיון משפטי, ניגש אליי חב"דניק צעיר ושאל אם אני יהודי ואם ארצה להניח תפילין. לא עבר יום שבו לא שמעתי דו-שיח בעברית בסביבתי הקרובה - ולרגע לא חשתי מאוים.

ואז, בערבו של יום בהיר, שלח לי חבר תמונה שהעלתה לטווטר סטודנטית ישראלית שלומדת גם היא בקולומביה. בתמונה היא מופיעה ליד אישים בכירים בממשלה ובשירות החוץ. בצידה, הכיתוב "מסבירה על ההסתה בקמפוס". בירור קצר העלה שאני והסטודנטית המדוברת נמצאים בקולומביה פרק זמן דומה וצנום של כעשרה ימים בלבד. דיאלוג קצר הוליד פגישה קצרה, ובמהלך שני המפגשים הללו נחשפתי לתמונת מצב ותפיסת עולם שונה לחלוטין מזו שאימצתי בפרק הזמן הקצר שלי בקמפוס: לדידה, קולומביה היפה והנאורה שהכרתי הייתה לממלכת שנאה, ארץ חומות-הדמה המוקמות במסגרת "שבוע האפרטהייד", מקום בו קללות ואיומים נגד יהודים ותומכי ישראל ניתכים לעברך מכל עבר.

כדי לקבל תמונה טובה יותר של המציאות בקמפוס, החלטתי לחקור ולהבין לבדי מה נכון ומה לא.

מפגש כפול

המפגש עם חלק מהדמויות המובילות את ארגון "סטודנטים תומכים בישראל" היה השלב הראשון. על כוס קפה סיפר לי אחד ממנהיגי התנועה על השנה האחרונה: הניסיון של מנהיגי תנועת החרם לשלב ידיים עם ארגוני שמאל יהודיים כמו "קול יהודי לשלום" בצד ארגוני חברה אזרחית כמו Black Lives Matter ואגודת הלהט"ב. הוא סיפר על קריאות "הומו לא יכול להיות ציוני" שספג חבר הקבוצה מקהילת הלהטב"ק ועל מאות ואלפי הסטודנטים תומכי ישראל בקמפוס (טענה שנתמכת באלפי הלייקים שמנויים לעמוד הפייסבוק שלו) שמתביישים ומפחדים להצהיר על כך בפומבי. על זהות תורמיו לא ראה לנכון לספר. לבסוף הזמין אותי לסקר אירוע פתוח לקהל, כדי שאפגוש בעצמי באלימות המפגינים הפרו-פלסטינים שבוודאי יחכו בחוץ עם שלטים, מגאפונים ועוד – אך הפגנת הנגד הסתכמה בפועל בכמה סטודנטיות צעירות שחילקו פלאיירים המוקיעים את דרשוביץ'.

אחר כך, בבית הקפה שבבניין על-שם פוליצר, פגשתי גם את דנה (שם בדוי), סטודנטית יהודייה לתואר ראשון, שסיפרה על המעבר האידאולוגי המהיר שלה, ממשפחה יהודית-אמריקאית ציונית תומכת איפא"ק, לצעירה פעילת ג'יי סטריט ועד פעילת BDS מסורה בהווה. דנה סיפרה בגאווה כיצד התפכחה מתמיכתה בישראל בעקבות קורס שלמדה בקולומביה אצל מרצה ישראלי, ושמחה לפרט את משנתה האידאולוגית. היא הסבירה כיצד הבינה שישראל והציונות פעלו באופן שיטתי להרחיק פלסטינים מאדמתם, כיצד החליטה שאין בכוחה ליישב את הקונפליקט הפנימי בין אהבת היהודים לסלידה ממעשיהם, כיצד הפנימה שציונות היא אכן גזענות כלשון החלטת האו"ם המפורסמת והבינה שישראל צועדת לקראת אפרטהייד.

היא גם סיפרה כיצד פעילותה הביאה לאיומים עליה, בעיקר מצד חברי הקהילה היהודית, וביקשה שפרטיה יישמרו במערכת כדי שלא לפגוע בסיכויי קבלתה לעבודה בהמשך. כששאלתי לדעתה על זכות השיבה ענתה "כשם שליהודים מכל העולם יש זכות לעלות לישראל ולקבל אזרחות אוטומטית, כך לפליטים הפלסטינים, כל שבעת המיליונים, מגיע לחזור למקומות מהם גורשו ב-48'". לצערי, ניסיונות לתאם ראיונות נוספים עם מרצים מרחבי האוניברסיטה שתומכים בארגון או עם בעלי תפקידים בו נגרר ונמשך עד שנכשל לחלוטין.

מסע בין הנצים

באירועים של שני הצדדים פגשתי, שוב, תפיסות עולם מחודדות ומנוגדות – והמון הסברים על כמה שהצד השני נורא. היהודים סיפרו שוב על התנכלות, על אווירה מאיימת, הערות אנטי-ישראליות בשיעורים ועל האוניברסיטה, שהתייצבה לשיטתם לצד אנשי ה-BDS משום ששתקה על פעילותם בקמפוס. הם הרחיבו על פועלם, סיפרו על הזכויות הרבות שיש למיעוטים בישראל, שיבחו את הדמוקרטיה שבה וחידדו שמותר לבקר את ישראל, אך מטרתם להוכיח שהביקורת מונעת משנאה לא מבוססת, לא עובדות.

תומכי ה-BDS סיפרו על היקף הכיבוש, פעילות חיילי צה"ל ומשמעות תמיכתם בזכות השיבה מוחלטת לפלסטינים, תוך שהם מתעקשים לערבב עובדות בדוקות עם המצאות ומספרים מבולבלים (כך למשל סיפרו ששטחי A ו-B מהווים 30% מיו"ש ושטחי C הם 70%, והתקשו להבחין בין פלסטינים ביו"ש לערביי ישראל). הם סיפרו בגאווה על החרמת שורת ארגוני-על גלובליים בגלל תמיכתם בכיבוש ופירטו כיצד הפריעו לשגריר ישראל, דני דנון, לנאום בקמפוס. כל הצלחה עליה סיפרו מארגני הערב, גובתה בהקשות עדינות באגודלי היושבים בקהל, כתחליף למחיאות כפיים, והמארגנים שבו וביקשו שאיש לא יצלם, יפרסם או יאמר דבר אודות האירוע.

כחלוף חודש באוניברסיטה מצאתי עצמי נסער ומבולבל. מחד, הרגשתי, קשה לערער על כמות ועומק השנאה לישראל. מאידך, בלתי אפשרי לסווגה כאנטישמיות. בנוסף לכל זה, כמות הארגונים היהודים והפרו-ישראלים היא מדהימה. בדיקה נוספת גילתה שמיטב הכותבים שסיקרו את הנושא לא הצליחו להסכים על האבחנה: מגזין "טאבלט" המוכר הציג שורת כתבות משני הצדדים; פעיל ציוני פרסם במגזין "סקרייב" סקירה אודות שיתופי הפעולה הרבים של האוניברסיטה עם מוסדות ישראלים והאווירה החיובית שחווה בחמש שנותיו כבכיר בה; מאידך, פעילי BDS התגאו בתמיכת ציבור הסטודנטים בפועלם, וסטודנטים שהפגינו נגד פעילי אלט-רייט אמריקאי הוקיעו משורותיהם פעילים פרו-ציונים מחמת אי הלימה בין המאבקים, וסיפרו על בנו של ראש ממשלת ישראל והשבחים להם זכה ממנהיגי הקו קלאקס קלאן.

כמו גדולים

השנה רק התחילה: מיטב האירועים וההתנגשויות בין שני הצדדים עדיין עומדים בפתח. עננה של חשדנות ועוינות מלווה כל צעד של מי מהפעילים הבולטים באופן שכל אירוע הקשור בישראל בקמפוס נבדק על ידי הסטודנטים המתעניינים בו שוב ושוב, כדי לוודא עד כמה שאפשר, שההפגנות, המחאות והרעש הגדול ייחסך מהם.

ואני? בימים אלה אני עמל, לצד שורת סטודנטים יהודים, על ארגון מסע סטודנטים לתואר שני לישראל. במסגרת אחד מאירועי פרסום המסע, שאלתי חבר להכנות לדעתו על הקרב המתנהל באוניברסיטה. "שני הצדדים", אמר בטון מיואש ומפוכח, "נמצאים במלחמת חפירות נוסח מלחמת העולם הראשונה. אף אחד לא זז, אין דיאלוג. אחד בטוח שהשני אנטישמי, השני בטוח שהראשון מבצע אפרטהייד וטיהור אתני. כמו בפוליטיקה של 'הגדולים'".

לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. 

עידו דמבין

עידו דמבין | |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ