עידו דמבין
עידו דמבין
שער הכניסה לברנארד קולג' במנהטן
שער הכניסה לברנארד קולג' במנהטןקרדיט: Dorothy Hong / Barnard College
עידו דמבין
עידו דמבין

הקולג' היוקרתי על שם פרנקלין ברנארד, נשיאה העשירי של אוניברסיטת קולומביה, ממוקם מעבר לכביש מהאוניברסיטה עצמה. זה קולג' ייחודי בהרבה מובנים: ראשית, כי כל הסטודנטים הבאים בשעריו הם סטודנטיות – ברנארד הוא קולג' פרטי לנשים בלבד. שנית, למרות שלא מדובר במוסד אקדמי "יהודי" (כמו Brandeis אוYeshiva  University למשל), רבות מהסטודנטיות הן יהודיות: לא פחות מ-850 סטודנטיות מתוך 2,500. שלישית, כי ברנארד הוא בית ספר לאמנויות וזכויות אדם, מהיוקרתיים והנחשבים ביותר בחוף המזרחי.

העובדה שבית הספר קשור בטבורו לאוניברסיטה מ"ליגת הקיסוס" כמובן מסייעת לעובדה זו, אבל מאחוריו למעלה ממאה שנות מצוינות אקדמית. למרבה הצער, אף אחד מהמאפיינים הייחודים של המוסד המדובר, שהקמפוס הצנוע אך היפהפה שלו שוכן ברחוב 117 השקט למדי במנהטן, לא ייצר סביבו באזז תקשורתי דרמטי – ושלילי ברובו – כמו משאל העם הייחודי שנערך בו לפני כשבוע וחצי.

במסגרת משאל העם החליטה מועצת הסטודנטיות של ברנארד לתמוך בהצעה שקידמו הארגונים הפרו-פלסטינים (ויותר מכך, האנטי-ישראליים) Students for Justice in Palestine ו-Jewish Voice for Peace, לפיה הסטודנטיות בברנארד תתבקשנה לאשר או לדחות את תמיכת הסטודנטיות במוסד בהטלת חרם עסקי על שורת חברות שמקיימות מערכת יחסים עסקית ענפה עם ישראל כמו Hyundai או Boeing. מדובר בהצעה שמקדמת יוזמה וותיקה של ארגון ה-BDS בקולומביה וברנארד כאחד, שעיקר מאמציו, כידוע, מתרכזים במניעת השקעות ועידוד חרם (עסקי, אקדמי ומכל גוון שתוכלו לדמיין) על ישראל, כחלק ממה שאנשי הארגון מגדירים כ"מחאה בלתי אלימה נגד האפרטהייד הישראלי", לא פחות.

הימים שלפני ההצבעה תוארו על ידי סטודנטיות בברנארד כמתוחים במיוחד. נציגות שני הצדדים ארגנו אירועי תמיכה והתנגדות; מסגרות מיוחדות עיטרו את תמונות הפרופיל הפייסבוקי של פעילים; דוכנים ושולחנות עם מידע ו"עובדות" (דבר מה ששני הצדדים התקשו במיוחד להציג מבלי לעוות או להתאים לצרכיהם) עיטרו את מדשאות ברנרד – וגם את הקמפוס המרכזי של קולומביה השכנה. גם הסמיכות ל"שבוע האפרטהייד" בקמפוסים מחד ולאירועי יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות בישראל מאידך, סייעו לשלהוב הרוחות והגברת המתיחות בין הצדדים, שמיהרו לרתום למטרה כל אמצעי. אלא שתוצאות משאל העם, בניגוד לאווירה שקדמה לו, לא היו מתוחות ולא צמודות: 1,153 סטודנטיות (49.9% מסך בעלות זכות הבחירה) הצביעו ובחרו, ברוב של 64% מהקולות מול 36% בלבד, לתמוך בחרם. במילים אחרות, על כל סטודנטית שהתנגדה להחרמת חברות שסוחרות עם ישראל, שתיים תמכו. ונזכיר שוב: לא פחות מ-850 סטודנטיות בברנארד הן יהודיות. את המסקנה תסיקו לבד.

סטודנטיות של ברנארד בטקס סיום הלימודים ב-2012
סטודנטיות של ברנארד בטקס סיום הלימודים ב-2012. 850 סטודנטיות יהודיות מתוך 2,500צילום: קית' בדפורד / רויטרס

התוצאה המדהימה הזו עוררה גל מחאה נגדי: לא פחות מ-2,000 בוגרות המוסד חתמו על קריאה להנהלה לדחות את תוצאות ההצבעה ולא לקיים את החרם. היו שאיימו בביטול תרומתן הכספית למוסד, אחרות טענו שמדובר בהצבעה שעומדת בסתירה מוחלטת לחינוך שזכו לו בעת לימודיהן. הנהלת ברנארד החליטה אף היא – בין אם בעקבות הלחץ החיצוני ובין אם מסיבותיה הפנימיות – שלא לקבל את ההכרעה, והודיעה במכתב מאת נשיאת הקולג', פרופ' סיאן ביילוק, שמדובר בהצבעה "בלתי-מייצגת" לאור אחוז ההצבעה הנמוך, ש"אינה עולה בקנה אחד עם ערכי המוסד, המורשת שלו או אמונתו בשיח מכבד ופתוח".

החלטת הנהלת ברנארד לצאת כנגד תוצאות משאל העם משקפת נאמנה את עמדתם של מוסדות רבים להשכלה גבוהה ברחבי ארצות הברית, שאינם מעוניינים לעמוד בחזית תנועת החרם. רוב המוסדות הללו, אם לא כולם, מעודדים גופים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני לפעול ברחבי הקמפוסים כחלק מדבקותם בחופש ביטוי רחב, אך מסרבים לנקוט עמדה חד משמעית משלהם בעניין. המשמעות היא ש-BDS, כמו "סטודנטים תומכים בישראל" הפרו-ישראלי (ויש הטוענים, כמו עבדכם הנאמן, פרו ממשלת ישראל), חופשיים לפעול בברנארד, קולומביה ועוד. אלא שלמרות חוסר ההשפעה של תוצאות המשאל על מדיניות הקולג' בעת זו, ההצבעה המדוברת בהחלט מלמדת על כמה מגמות מעניינות.

נשיאת ברנארד, פרופ' סיאן ביילוק
נשיאת ברנארד, פרופ' סיאן ביילוק. "ההצבעה אינה אינה עולה בקנה אחד עם ערכי המוסד, המורשת שלו או אמונתו בשיח מכבד ופתוח" צילום: Jason Smith

ראשית, היא מצביעה על כך שהשיח בקמפוסים ברחבי ארצות הברית נותר צר ומוקצן. דיאלוג בין קבוצות כמעט ואין, ואת מקומו תפסו קבוצות שיאיר לפיד היה מכנה, והפעם בצדק, "קיצוניים משני הצדדים": מחד, ארגוני תמיכה בלתי-מסויגת בישראל שמונהגת - על פי רוב - על ידע סטודנטים ישראלים/יהודים ימנים בדעותיהם. מאידך, ארגוני תמיכה בלתי-ניתנת-לביקורת בפלסטינים, ב-BDS ואפילו במחאה אלימה, שמונהגים על ידי סטודנטים אנטי-ציונים ולעתים (אם כי נדירות למדי) אפילו אנטישמיים. בין לבין, מספר תנועות מתונות שמנסות להציג תמונה מורכבת של המציאות (כמו הילל, או "אריה" - ארגון סטודנטים יהודי בקולומביה התומך ברעיון שתי המדינות) נדחקות לשולי השיח במקרה הנדיר, או נדרשות לבחור עמדה קיצונית כדי להישאר רלוונטיות במקרה הסביר. כאן אין חמישים גוונים של אפור – רק שחור או לבן.

שנית, הניסיון העקבי של תנועות כמו ה-BDS לשווק את מאבקם של הפלסטינים כמקביל למאבק האפרו-אמריקאי לזכויות אזרח בארצות הברית או המאבק הפמיניסטי לשוויון זכויות מגדרי ברחבי תבל, משגשג. השמאל האמריקאי – בעיקר הסטודנטיאלי – מזהה את ישראל יותר ויותר כגוליית המגודל והמאיים ואת הפלסטינים כדוד. המשמעות של תהליך זה היא התרחקות של ישראל מהקונצנזוס, כולל ואולי בעיקר בקרב יהודים רבים, בעיקר מצביעי ומנהיגי המפלגה הדמוקרטית כמו הסנאטור ברני סנדרס או השחקנית נטלי פורטמן, המסווגים מיידית בארץ כ"אנטי-ציונים" או סייעני-BDS.

ברנארד קולג'
ברנארד קולג'צילום: Barnard College

שלישית ולבסוף, ההסברה הישראלית - בקמפוסים ובכלל – פשוט לא מצליחה. נכון, נשיא ארה"ב הנוכחי ושגרירתו לאו"ם (שהריב המתוקשר ביניהם לא פגע, עד כה, בהצלחת כהונתה) מביעים עמדות פרו-ישראליות עקביות, אך האחיזה הישראלית בשיח הולכת ומתרופפת. חוסר הנכונות של המדינה ונציגיה הרשמיים והלא-רשמיים להתמודד עם טענות בדבר המשך הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות, חקיקה אנטי-דמוקרטית וכמובן המחאה בעזה, לצד הנטייה לסיסמאות חוזרות על עצמן כמו "וילה בג'ונגל" או "סטארט-אפ ניישן", לא מצליחה להסיח את דעת העולם או לשמר את מעמדה של המדינה. בזמן שנציגי ישראל לוועידות בינלאומיות מנסים להוכיח בעלות על ארץ ישראל באמצעות ממצאים ארכיאולוגיים כאלה ואחרים, וסטודנטים ישראלים בקמפוסים מציעים לחבריהם לספסל הלימודים הוכחות בדבר היות היהודים "עם ילידי" בארץ ישראל – דעת הקהל (והסטודנטים) קשובה הרבה יותר לצד החלש והנכבש של הסכסוך – הפלסטינים.

ובכל זאת, צפירת הרגעה: תנועת החרם לא עומדת לנצח. לא בשנים הקרובות וכנראה שלא בשנים קדימה; לא בקמפוסים ולא בחברה האזרחית כולה; לא בארה"ב ולא באירופה. בכלל, נדמה לעתים שכוחה קטן משמעותית מכפי שהוא מוצג על ידי גורמים בעלי-עניין בארץ, שזקוקים לאויב חיצוני מאיים ואפלולי כדי להצדיק את שיח ההפחדה העקבי שלהם. אבל השיח ש-BDS מקדמת מצליח במידה. הוא מציב את ישראל בפני ניכור גובר מקמפוסים מסוימים ברחבי ארה"ב בפרט והחברה האמריקאית בכלל, שלא מצליחים – ואולי לא מעוניינים עוד – להגן עליה.

ישראל והתמיכה בה זולגות אט אט מהקונצנזוס, ועל פניו נדמה שאין למדינה שמץ של מושג כיצד להתמודד עם העובדה הזו זולת הכחשה גורפת ומלמולים בדבר הצלחותיו הכבירות של שר החוץ, שהוא לגמרי במקרה גם ראש הממשלה.

עידו דמבין

עידו דמבין | |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ