עידו דמבין
עידו דמבין

דגל קנדה מתנוסס על גבעת הפרלמנט באוטווה
דגל קנדה מתנוסס על גבעת הפרלמנט באוטווה. לא מפתיע שהמבנה דומה למבנה הפרלמנט בבריטניהקרדיט: כריס וואטי / רויטרס
עידו דמבין
עידו דמבין

המטוס שנושא אותי מפילדלפיה שבארה"ב לאוטווה, בירת קנדה, הוא המטוס המסחרי הקטן ביותר שאי פעם ראיתי. מדובר במעין אוטובוס עם כנפיים, שהכניסה אליו כרוכה בהכרח בהתכופפות, צחוק משועשע ונבוך ופרידה זמנית מכל תיק שבאמתחתי זולת זה שמיועד למחשב הנישא – עניין שמזכה אותי בהתנצלות לבבית מצד הדיילת. בכל זאת, קנדה.

רגע לפני היציאה משדה התעופה, קצת אחרי שצלחתי את התור לבידוק הדרכונים – שנעשה באופן אוטומטי לגמרי – עוצרת אותי שוטרת בת גילי, לערך. "Hello, Bonjour", היא אומרת ושואלת לאן פניי מועדות, ואם מישהו אוסף אותי או מחכה לי. למרות שהמארח האדיב שלי כבר ממתין בחוץ כדי לאסוף אותי, אני נדרך לרגע. מנסה להזכיר לעצמי את השם, הכתובת, מטרת השהייה וכו'. תרגולת כניסה לאמריקה, אני חושב. אלא שלפני שאני מספיק לפלוט את המילים, היא מחייכת וממשיכה: "אני שואלת כדי לוודא שתסתדר בגפך. אוטווה גדולה והתחבורה הציבורית עדיין לא יעילה כמו רכב פרטי. אני מצטערת." אני מחייך, מסביר למה באתי (ענייני ויזה), לאן אני הולך (לקונסוליה) וכמה זמן אשהה (כמה שצריך. כלומר, שבוע). "Have a nice stay, and bon voyage", היא אומרת. אני מחייך ויוצא.

ונקובר בבריטיש קולומביה שבקנדה
ונקובר בבריטיש קולומביה שבקנדה. מדריכת הסיור הדגימה מבטא צרפתי מושלם ומבטא אמריקאי לא רע בכלל כשהצביעה על הפורטרט של המלכה ויקטוריהצילום: כריס הלגרן / רויטרס

בדירה שבקצה העיר, קצת אחרי שנגמר שלב הפריקה וההתמקמות בחדר עם החלון שפונה צפונה, אל קוויבק שמעבר לגדות נהר אוטווה, מסבירים לי מארחיי האדיבים שכיאה לבירה, העיר הזו יוצאת דופן ב"קנדיות" שלה. כלומר, מה שמחכה לי כאן שונה משאר המדינה. כשאני שואל לכוונתם, מתפנה ד' להסביר. הלאומיות הקנדית, הוא אומר, היא לא משהו שישראלים יכולים להתרגל אליו. אין כאן עניין של "קנדית ודמוקרטית", נניח. אין כאן תחושת שותפות גורל דתית-לאומית, אין אויב גדול להתאחד נגדו. המלחמות הגדולות, והיו כאלה, נערכו מעבר לים. נכון, ההמנון הקנדי עמוס הפאתוס – והקליט עד כאב, צריך להודות – מזכיר גאווה פטריוטית שפועמת בלבבות כל האזרחים, אבל בפועל קשה לזהות אותה בקרב האנשים. האתוס הקנדי, הוא מוסיף, עוסק כל כולו בקבלת האחר, השונה, הזר. כל דת, כל צבע, כל שפה – כולם, בסופו של דבר, קנדים. רגילים שכאלה.

ובאמת, נדמה שכל מי שייקרה בדרכי לאורך הימים הספורים שלי במדינה שמכנה את עצמה "צפון אמיתי" אבל יותר ממחצית מאזרחיה גרים מתחת לקו הרוחב של העיר סיאטל שבארה"ב ולמעלה מ-90% מאזרחיה גרים במרחק של עד 160 קילומטר מהגבול עם ארה"ב, יהיה "קנדי רגיל" שכזה. המבטא של נהגי האובר מגיע היישר מהודו ופקיסטן; מדריכת הסיורים בפרלמנט מתעקשת להדגים מבטא צרפתי מושלם ומבטא אמריקאי לא רע בכלל כשהיא מצביעה על הפורטרט של המלכה ויקטוריה שתלוי בהיכל קבלת הפנים; הפקידה בכניסה לקונסוליה האמריקאית מדגמנת סטריאוטיפים כמו "ברוך הבא לקונסוליה, איי?" (Eh?) ו"אם אתה מחפש וויי-פיי, יש סניף של טים הורטונז בחוץ" (הסטארבקס הקנדי). המלצרית בפאב שבו אני מתיישב כמעט לבדי לצפות במשחק של ברזיל נגד סרביה בשעה 12:00 בצהריים, מנסה לקושש טיפ על-ידי הפגנת התעניינות מעושה, ומסבירה שהיא בכלל בעד הולנד. כואב לי לבשר לה שהנבחרת שהיא מעודדת כלל לא עלתה לטורניר, כך שבמקום זאת אני משתף שגם אני בעד האורנג' ומשאיר טיפ נאה. בגלל המאמץ.

אזרחים קנדים ישנים וחדשים צופים בהכנת טופי לאחר טקס מתן אזרחות באוטווה
אזרחים קנדים ישנים וחדשים צופים בהכנת טופי לאחר טקס מתן אזרחות באוטווה. לא יכולתי שלא לתהות אם היבשושיות הסתמית של קנדה היא לא, בעצם, אוטופיהצילום: כריס וואטי / רויטרס

ככל שאני מעביר יותר זמן בין חנויות הספרים לבין הפאבים ברחובות הרחבים והנאים שבהם מתנוססים דגלי המחוזות השונים, ככל שאני משוטט בסופרמרקטים או בקניונים ואפילו כשאני בוהה בקשת מושלמת שצצה מבעד לעננים באופן רנדומלי לחלוטין, אני מתחיל לתהות אם היבשושיות הסתמית של קנדה היא לא, בעצם, אוטופיה. הנתונים בוודאי מעודדים: 35 מיליון (קצת פחות מפי 5 ממדינת ישראל) אזרחיה של המדינה השנייה בשטחה בעולם (9.9 מיליון קמ"ר, שהם פי 481 ממדינת ישראל) חיים במדינה דמוקרטית, מתקדמת, רב-תרבותית על-פי חוק שנחקק כבר בשנות ה-70, בעת שלטונו של ראש הממשלה פייר אליוט טרודו, אביו של טרודו הנוכחי. מערכת הבריאות הקנדית מעולה, ימי העבודה קצרים ומאפשרים חיי פנאי נרחבים, הטבע פראי ויפהפה ועצום. מאידך, האידיליה הזו מכסה על תחושה מתמשכת של חסך.

אולי זו העובדה שהעצמאות הקנדית הושגה בהסכמה בריטית ולא במהפכה נוסח אמריקה – כך שהמלכה נותרת, עד היום, ראש המדינה ואפילו ממנה נציגה מטעמה, הנושאת בתואר "המושלת הכללית". אולי זו התחושה שהשילוב האנגלי-צרפתי שבאוטווה כל-כך מקפידים עליו, הוא פצצת זמן שממתינה לרגע הנכון בו המחוז הפרנקופוני, קוויבק, יחליט בכל זאת להכריז על עצמאותו. כבר עכשיו הקוויבקים מתעלמים במפגיע מחגיגות יום העצמאות הלאומי ומעדיפים לרכז את מעברי הדירה במחוז באותו יום ממש. אולי זו הידיעה שהרחק במערב, במחוז אלברטה, "הטקסס של קנדה" כפי שמכתירים אותו מארחיי, איש אינו דובר צרפתית ולא חש חיבור או הזדהות עם אחיו במזרח. אולי הכל בראשי הישראלי שמחפש, באופן אוטומטי כמעט, להוכיח שבסופו של דבר אין כמו בבית, אצלנו.

רגע לפני שאני מצליח לזקק מסקנה מוגמרת בראש, אני מתעורר מעוד חלום בהקיץ כשהפקיד קורא בשמי. הוא מושיט לי את הדרכון עם ויזת הכניסה החדשה והמשודרגת לארה"ב ומשחרר אותי לדרכי, אל הרחוב החמים וההומה – יחסית לקנדה, כמובן. מחנות המזכרות הסמוכה אני אוסף ספל עם ציור של משחק הקרלינג בצידו וזוג גרביים עם פרצופו של ראש הממשלה טרודו (הבן) והסלוגן "כי זו 2015" שמתנוסס תחתיו. המוכר מתנצל על שלא כתוב שהשנה כבר 2018 ומסביר שראש הממשלה טבע את הביטוי כשנשאל על הסיבה לשוויון המגדרי בכמות השרים והשרות שמינה. אחר כך הוא מוסיף ומספר שהממשלה הנוכחית שמונהגת על-ידי טרודו הליברלי (המרכז) המשיכה וקידמה שורה של מהלכים פרוגרסיביים שמטרתם השגת שוויון חברתי, כמו התנצלות היסטורית בפני מהגרים שקנדה סגרה בפניה את שעריה לפני עשורים רבים, תיקון ההמנון והחלפת הקריאה "גאווה פטריוטית פועמת בלב כל בניך" ל"לב כולנו", כדי שתכיל נשים ועוד.

ג'סטין טרודו ב-2015. מוכר המזכרות התנצל שהכיתוב לא מעודכן ל-2018 והסביר את הסלוגן

כשאני שואל את המוכר החביב האם הוא בעד השינויים הללו, הוא מאדים כמו הדגל הלאומי ולוחש שלא נהוג לדבר כאן על פוליטיקה. בשביל זה, הוא מסביר, יש את הפרלמנט – שבנוי, כמה מפתיע, כמו זה שבבריטניה. שם יושבים זה מול זה ומתווכחים. כאן ברחוב מדברים על הוקי, על מזג האוויר, על המשפחה והילדים. לא על פוליטיקה. ואחר כך, בלחישה כמעט חרישית, הוא מוסיף שהוא שמח על כך שלטרודו יש אופוזיציה חזקה משמאל (הדמוקרטים החדשים) ומימין (השמרנים), כי כך הוא מנווט את קנדה בדיוק בדרך הישר. אני מתאפק שלא לצחוק כשעולה בראשי ההשוואה המתבקשת לפוליטיקה שלנו עקב הדמיון בין הסיסמאות השונות.

"ומה עם העבודה?" אני שואל בניסיון להחליף נושא בעדינות. "העבודה?" שואל אותי המוכר ופניו ממשיכות להחליף צבעים וביתר שאת. "כן. איך הולך בעבודה, האם הבוס נחמד, כאלה. על זה מדברים?". "הו, לא. כמובן שלא", הוא משיב. הוא עוצר לרגע, מנסה לפענח את הבעת הפנים ההמומה שלי – וממשיך: "דמיין מצב שבו אני ואתה ועוד חבר יושבים סביב שולחן ושותים בירה כלשהי. ודמיין שאתה לא עובד כרגע. אני לא רוצה לגרום לך להרגיש לא נעים על-ידי זה שאתפאר בעבודה שלי, נכון?". אני מהנהן, משלם ויוצא לדרכי.

מונטריאול, קוויבק
מונטריאול, קוויבק. מי שרוצה לדבר על פוליטיקה - שיעשה את זה בפרלמנטצילום: האיונגהון קאנג / רויטרס

את הדרך מאולם הכניסה לשדה התעופה ועד לכיסא המטוס הקטנטן שייקח אותי בחזרה לארה"ב, אני עושה חרש-חרש. נזהר לא לפגוע באיש בנוכחותי, נבהל מהאפשרות שאזרוק הערה לא במקום על פוליטיקה או עבודה או כל דבר אחר בעודי מזמין את כוס הקפה שלי, מוודא פעמיים שהשקע אכן יתום ואני יכול לעשות בו שימוש כדי להטעין את הנייד. אני מתנצל בפני הדיילת על שהתקדמתי לעבר השער בטרם סימנה לי בידה וזורק הערה על מזג האוויר לקינוח. אבל כשאני יוצא משדה התעופה וצועד לעבר האוטובוס שייקח אותי לדירתי שבניו יורק, אני כבר חוזר לעצמי: על התיק כתוב "ישראל", בנייד מתנגן שיר פולק אמריקאי, פוליטי לעילא ולעילא. ורק כשאני עוצם עיניים ומנסה להבין מאין שבתי הרגע, אני לא מצליח להיזכר אם היתה זו אמנם קנדה, או שמא בריטניה במבטא צרפתי, צרפת במבטא אמריקאי או אמריקה במבטא מנומנם ונטול מחלוקות. אולי זה בעצם סוד הקסם הצפוני הגדול. הו, קנדה.

עידו דמבין

עידו דמבין | |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ