עידו דמבין
עידו דמבין
חסר בית ישן בקרון רכבת תחתית בניו יורק, פברואר 2018
חסר בית ישן בקרון רכבת תחתית בניו יורק, פברואר 2018קרדיט: מארק לנינהאן / אי-פי
עידו דמבין
עידו דמבין

"גבירותיי ורבותיי, מצטער להפריע. קוראים לי ג'ו. אני ואשתי סולקנו מהדירה שבה גרנו בשכירות כאן בעיר בגלל שבעל הבית, סליחה, שמוק הבית, לא סיפר לנו שהוא מוכר אותה והקונה מתכנן להרוס את המבנה. לקח לנו שכר דירה עד הרגע האחרון. מאז גרנו במקלט לחסרי בית, אבל זה נורא שם. אשתי היא הדבר הכי חשוב לי בעולם ועכשיו היא גם בהריון, חודש שמיני. אני אעשה הכל כדי לשים לה קורת גג מעל הראש. מי שיכול לשים כסף, לתת אוכל, להציע כל דבר, God bless. תודה". אני מתורגל, לצערי, בהתעלמות – ודבקתי בה גם עכשיו. קובר את הראש בסלולרי, בוהה בפרסומת של אפליקציית חיפוש דירות. עוצר את נשימה עד שג'ו חולף על פניי.

חסר בית ישן על ספסל בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק, אוגוסט 2017
חסר בית ישן על ספסל בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק, אוגוסט 2017צילום: מרי אלטפר / אי-פי

ג'ו עלה לסאבוויי בתחנה ברחוב 23. בנסיעה הקצרה עד רחוב 34 עבר בין הנוסעים. אחד נתן לו כמה מטבעות, אחרת הושיטה שקית בוטנים מהתיק. אחד נתן שטר קטן, דולר מן הסתם. הוא הודה לכולם בסבלנות ואז, כשהרכבת עצרה ברחוב 34, הידק את חגורתו סביב בטן רזה להחריד וירד. בתחנה הבאה - טיימס סקוור - עלתה אישה עייפה למראה וכבוית מבט. לא קלטתי את שמה, אבל ביני לבין עצמי קראתי לה סטפני. לסטפני היתה בקשה יוצאת דופן, לפחות בשמיעה ראשונה: "אני פונה לנשים שכאן - בעת האחרונה הידרדרתי מבחינה כספית, ואין לי כל כך אפשרות לשלם על כלום חוץ ממעט אוכל ולפעמים חדר זול ללילה. אני צריכה אמצעים נשיים: תחבושות, טמפונים, שמיכות, מה שאפשר. ואם יש איזה פני או דיים או דולר, מה שתוכלו, God bless". האישה ירדה כחלוף שתי תחנות, ובקולומבוס סירקל, רחוב 59, עלה מנליק.

חסר בית ישן מתחת לשמיכה בתחנת מרכז הסחר העולמי, אפריל 2017
חסר בית ישן מתחת לשמיכה בתחנת מרכז הסחר העולמי, אפריל 2017צילום: מארק לניהאן/ אי-פי

"אני מורה לתיפוף", הוא אומר, בעודו מניח את התוף שעלה איתו על הרצפה ומתיישב. רצפת הסאבוויי, איך נאמר, היא לא הדבר הכי נקי בעולם - אבל הלבוש המסורתי (למראה, בכל אופן) לא ניזוק. "קוראים לי מנליק. אני רסטאפארי. אנחנו קצת כמו היהודים - נרדפים, מיעוט, מחפשים מקום. 'אריות יהודה' אנחנו קוראים לעצמנו. אני רוצה לנגן לכם שיר שהוא חלק מהמסורת שלנו". הרכבת, קו 3, נוסעת בווסט סייד, ומנליק יודע שהסיכוי שאחוז נאה מיושבי הקרון יהודים (ולא עניים) גבוה. "זה שיר מספר 137. הוא נקרא On the Rivers of Babylon. ואז מוסיף בעברית, "על נהרות בבל". הוא מנגן ושר - ואני ממלמל איתו, "שם ישבנו גם בכינו". אחר כך הוא אוסף קצת כסף מהנוסעים, ויורד.

בתחנת רחוב 79 עולה טאריק. יש לו שני תיקים כבדים למראה ביד, והוא מתחיל בנאום שנשמע מוכר במיוחד: "גבירותיי ורבותיי, מצטער על ההפרעה". אני מצפה לעוד אישה בהריון שממתינה, או ילד חולה, או מה שתרצו, יתברך שמו. אז טאריק מפתיע: "אני פעיל בארגון שמחלק אוכל חם לנזקקים. יש הרבה חסרי בית בסאבוויי, ואני כאן בשבילם. אז אם יש מי מביניכם שזקוק, רק תגידו". איש לא מרים את היד, ואני אוגר לרגע תקווה. ואז טאריק מנפץ את האשליה, לפחות חלקית: "בכל אופן, כפי שאתם מבינים, זה עולה כסף. אם מישהו מכם יכול לתת, פני, דיים, דולר, כריך. זה יעזור. תנו מתוך טוב ליבכם. תודה, God bless". ברחוב 86, עם שני התיקים בידיו ובלי דולר נוסף לרפואה, טאריק יורד. עד עכשיו אין לי מושג אם בתיקים היה לטאריק אוכל לחסרי בית או ציוד אישי ללינה ברציף הלילה, אבל אני נוטה לאופציה השניה. גם לגוגל אין תשובה עבורי: פוסטים שמספרים על בחור אפרו-אמריקאי גבוה שמסתובב עם שני תיקים בתחתית של מנהטן מתחילים כבר ב-2013, והם עמוסי תיאוריות, האשמות, לינקים שבורים וספק. כוחו של הרגל, אני מניח.

בתחנת רחוב 96 עולה גבר מבוגר. שנה במנהטן ומעולם לא חוויתי נסיעה שלמה עם חסר בית אחד, ואני חושב לעצמי אם הם מתאמים ביניהם תחנות כדי שלא להפריע זה לזה או שהגורל מתערב כדי לעשות טובה קטנה לאנשים שהחיים לא עשו להם טובות רבות מדי, ולהשאיר את הבמה הנוסעת פנויה. כל הסיפור הזה מתרחש כמעט 80 בלוקים צפונית לנקודה שבה התחילה הנסיעה שלי לעבר הדירה לה אני קורא בית כבר שנה. אבל רוב האוכלוסייה שעל הקרון הרי לא היתה שם מההתחלה, והם לא יודעים שהגבר הזה הוא חסר הבית הרביעי לפחות (אם אתם מאמינים לטאריק) שעלה בנסיעה אחת שלי. אולי מפאת גילו המתקדם, הנוסעים משתתקים ומקשיבים לו כשהוא מחליט שלא לנסות אפילו להסביר מה קרה, אלא פשוט ללחוש "God bless" ולעבור בין הנוסעים עם כוס חד-פעמית של מקדונלדס ומבט מתחנן.

שק שינה של חסר בית מונח בכניסה לתחנת וול סטריט, מאי 2018
שק שינה של חסר בית מונח בכניסה לתחנת וול סטריט, מאי 2018צילום: מארק לנינהאן / אי-פי

ברחוב 103 הגבר המבוגר מדלג בין הקרונות. זה אסור בחוק, אבל לא נראה שהחוק מטריד אותו כמו האפשרות להכניס משהו לבטן הערב. ואז נשמע קול מבעד לרמקולים: "עקב תקלה טכנית, הרכבת תיסע מכאן ישירות לרחוב 137. אני חוזר, ישירות ל-137. לא תהיינה עצירות בקולומביה ולא ב-125". הנוסעים, אני בכללם, נסים על נפשם. עולים למעלה, לרחוב שהשמש החלה שוקעת עליו זה מכבר. מתווכחים בינינו לבין עצמנו אם לקחת אוּבר הביתה, או לעלות על אוטובוס, או ללכת קצת ברגל, כתחליף חדר כושר. ואז חושבים אם נאכל היום סלט, או אורז, או חביתה או שנזמין טייקאוואי. מה נכין למחר, ליום העבודה החדש. איזה ריהוט נקנה לדירה החדשה.

נזקקים ישנים בקרון רכבת תחתית, פברואר 2018
נזקקים ישנים בקרון רכבת תחתית, פברואר 2018צילום: מארק לנינהאן / אי-פי

בסאבוויי למטה, בינתיים, ג'ו מרחוב 23 וסטפני מטיימס סקוור ומנליק מקולומבוס סירקל וטאריק מרחוב 79 וג'ון דו מרחוב 96 - ממשיכים כנראה לעלות על קו 3 ו-1 ו-A וכן הלאה ולבקש אוכל, או שמיכה, או פני או דיים או דולר, או קורת גג ללילה. God bless.

עידו דמבין

עידו דמבין | |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ