שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הגיע הזמן להפוך את הכנסת לקונגרס

הבחירה הישירה לרה"מ נכשלה מפני שלא טיפלה כראוי בתחלואי הדמוקרטיה הישראלית. כדי שתהיה לנו שיטה שמייצגת את רצון העם וגם תהיה בעלת איזונים ובלמים צריך לקחת מארה"ב את מה שטוב

עידו דמבין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
השבעת הכנסת ה-21. שינוי יביא גם לשיפור ברמת הח"כים
השבעת הכנסת ה-21. שינוי יביא גם לשיפור ברמת הח"כים קרדיט: אמיל סלמן
עידו דמבין

לפני כשבועיים נשאל מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט, מיטש מקונל, בנוגע לאפשרות שאחד משופטי בית המשפט העליון של ארה"ב ימות בשנה הקרובה. מקונל חייך והשיב קצרות: "אנחנו נמלא את אותו" (את הכסא המתפנה בכס השיפוט - ע.ד) ועורר פרצי צחוק גדולים. רק לפני ארבע שנים התנגד מקונל בתוקף לכוונתו של הנשיא דאז, ברק אובמה, למנות את הליברל מריק גרלנד לעליון במקום השופט אנטונין סקאליה שהלך לעולמו. נימוקו היה "אנו נמצאים בשנת בחירות" וכך נשאר העליון עם שמונה שופטים במשך כמעט שנה עד שטראמפ ניצח ומינה את ניל גורסץ' השמרן בתמיכת מקונל. 

שאלת הרכבו של בית המשפט העליון בארה"ב רלוונטית למדי. בוושינגטון יושבים שני שופטים ליברלים קשישים - רות ביידר גינסברג בת ה-86 וסטיבן ברייר בן ה-80. מותו של מי מהם יפתח את הדלת בפני טראמפ למינוי שמרני נוסף, שלישי במספר בתקופת כהונתו ושישי בסך הכל. בעבור זה, ולאור העובדה שבשונה מב-2015 הסנאט נשלט בידי הרפובליקאים, אין למקונל בעיה לעשות תפנית של 180 מעלות בתפישתו.

לאוזן שלנו מדובר בהליך מוזר, כמעט תלוש. ראשית, בישראל מינוי השופטים עובר דרך הוועדה לבחירת שופטים, בעוד שבארה"ב הנשיא מציג מועמד והסנאט בוחן ומאשר את מינויו. שנית, בארה"ב הרשות המבצעת והרשות המחוקקת נבחרות בנפרד ומאזנות זו את זו. בישראל, רק הכנסת היא זו שנבחרת אך מרגע שמתמנה ממשלה היא זו ששולטת. הכנסת, כפועל יוצא מכך, היא הרשות החלשה, חסרת השיניים. היא איננה עצמאית. 

"סמכויות רה"מ יורחבו אך הוא לא יוכל להתנות חברות בממשלה בחילוצו מהליכים משפטיים"
"סמכויות רה"מ יורחבו אך הוא לא יוכל להתנות חברות בממשלה בחילוצו מהליכים משפטיים"צילום: אמיל סלמן

הציבור בישראל מתאים את עצמו למצב עניינים זה. בשונה מארה"ב, בישראל לא ייתכן מצב שבו ראש הממשלה אינו זוכה לרוב אוטומטי בכנסת. נהפוך הוא. מרגע שמתמנה ראש ממשלה, הכנסת כפופה לרצונו ובעשור האחרון ביתר שאת. זו גם הסיבה שחברי הכנסת הופכים יותר ויותר לאסופת פוליטיקאים צייתנים מלחכי פנכה. הם לא מהווים נכס אלקטורלי בפני עצמם, הם לא נבחרו בגלל שהעם רצה בהם וגם בחירתם בקדנציה הבאה תלויה בגחמות יו"ר מפלגתם.

בפעם האחרונה שניסתה ישראל להתמודד עם הבעיה הזו, היא ייבאה מחו"ל מודל חצי אפוי: שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה וההצבעה בשני פתקים. אלא שהתקווה שבכך תיווצר כנסת שתאזן את הממשלה התבדתה. ב-1999 קמה כנסת ללא מפלגות גדולות, ללא משילות וללא הגיון. "ישראל אחת" של אהוד ברק זכתה ב-26 מנדטים בלבד והקימה קואליציה עם ש"ס ו-17 מנדטיה. זה נגמר מהר מאוד אך את נזקי השיטה ישראל סוחבת עד היום. ישראל חזרה להצבעה בפתק אחד, אלא שגם שיטה זו אינה עובדת. למעשה, בחירות אפריל 2019 היו הראשונות מאז 1996 שבהן המפלגות הגדולות זכו במשותף ביותר מ-60 מנדטים.

מיקי זוהר. פחות ח"כים בסגנון שלו
מיקי זוהר. פחות ח"כים בסגנון שלוצילום: אוליבייה פיטוסי

כדי שהדמוקרטיה שלנו תייצג נאמנה את "רצון העם" ותהיה בעלת "איזונים ובלמים" אפקטיביים, צריך ללמוד מארה"ב את הדברים הנכונים. ניתן לעבור לשיטת הצבעה אזורית ולפרק את הכנסת לשני בתים - אחד שיאפשר ייצוג יחסי למחוזות כמו בבית הנבחרים (ובכך יחזק את המאוכלסים שבהם) והשני יהיה בעל ייצוג שווה לכל מחוז כמו הסנאט (באופן שישמור על הפריפריה).

ראש הממשלה ייבחר באופן ישיר וסמכויותיו יורחבו. השרים יהיו אנשי מקצוע ולא אנשי ציבור, מה שיבטל את המשא ומתן הסחטני והמביך. בכך, יוכל ראש ממשלה להשתחרר מכבלים קואליציוניים אך לא יוכל להתנות חברות בממשלה בחילוצו מהליכים משפטיים. והכנסת? כשהיא תיבחר באופן ישיר על ידי הציבור, במנותק מגחמות המנהיג ומדילים פנים מפלגתיים, גם איכות הנבחרים תעלה. פחות מיקי זוהר, יוראי הרצנו, עודד פורר או רועי פולקמן. יותר רוביק דנילוביץ', עינת קליש-רותם ודמויות נוספות מהזירה המקומית שיקבלו תמריץ לעבור לזירה הלאומית.

ברור שמדובר בתהליך לא פשוט ומעורר שאלות (מי יקבע את המחוזות, מה יהיה מעמדו של בית המשפט העליון ועוד), אך בסיומו, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יהיו לישראל שלוש רשויות שמאזנות אלה את אלה, בולמות אלה את אלה ופועלות בשיתוף פעולה. ממש כפי שהדגימו אובמה, טראמפ ומקונל בארבע השנים האחרונות. ובכלל, אם רוצים להיות מדויקים, היה זה הרצל שחזה ב"אלטנוילנד" שהפרלמנט הישראלי ייקרא "קונגרס".

עידו דמבין
עידו דמבין |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ