עידו דמבין
עידו דמבין
נתניהו, דרעי וגנץ באזכרה לרב עובדיה יוסף, השבוע
נתניהו, דרעי וגנץ באזכרה לרב עובדיה יוסף, השבועקרדיט: אמיל סלמן
עידו דמבין
עידו דמבין

הצעתו של יו"ר ש"ס, אריה דרעי, לפתור את הפלונטר הפוליטי באמצעות בחירות ישירות לראשות הממשלה בין בנימין נתניהו לבני גנץ במסגרת הוראת שעה מיוחדת, טומנת בחובה כמה הנחות יסוד. ראשית, ולפני הכל, דרעי משער, ובצדק, שהציבור והמערכת הפוליטית מותשים לגמרי ולא רוצים מערכת בחירות שלישית בתוך שנה. שנית, הוא מעריך כי הכנסת הנוכחית, ובמיוחד המפלגות הקטנות וחברי הכנסת מהספסלים האחוריים, יעדיפו לשמור על מקומם ולהימנע מהליכה נוספת לקלפי.

שלישית, דרעי מעריך שנתניהו ינצח בבחירות ישירות וזו הערכה סבירה למדי. אידאולוגית, גוש ימין מונה 63 מנדטים (כולל ישראל ביתנו) ורובם מעדיפים את נתניהו על גנץ. נכון שהערכה זו לא מביאה בחשבון את האפשרות שהערבים יתייצבו כאיש אחד לימינו של גנץ (כפי שקרה ב-1999), אבל זה סיכון שדרעי כנראה מוכן לקחת. אם גנץ ייבחר, יש לו תירוץ לא רע לשבור את בלוק הימין. "מה אתם רוצים", יוכל לטעון, "גנץ נבחר ישירות וכוח המיקוח שלנו ירד. לא היתה לי ברירה".

אלא ששיטת הבחירה הישירה נכשלה בישראל פעם אחת, ותיכשל גם בפעם השנייה. הצעתו של דרעי אינה משנה את מאזן הכוחות שהתקבע בכנסת אחרי בחירות 2019 מועד ב', ולכן הפלונטר לא ייפתר גם אם יבחר העם ראש ממשלה. מעבר לכך, הצעתו אינה כוללת את השינוי המבני הנדרש במנגנון הפוליטי. עם כנסת שאינה מאפשר הרכבת ממשלת רוב וגם לא את הפלתה של ממשלת מיעוט באמצעות אי-אמון, אין לציבור סיבה להצביע למי מבין המועמדים. וכי למה שיצליחו מקום שבו כשלו לפני רגע? כוחו של ראש הממשלה הרי יהיה מוגבל להחריד. לא תהיה לו אפשרות לכונן קואליציה הנשענת על רוב, ובנוסף לא יהיה בכוחו החוקתי לקדם מדיניות על אפו וחמתו של פרלמנט לעומתי.

17 במאי 1999 - אהוד ברק ורעייתו לשעבר נאווה מצביעים בכוכב יאיר
17 במאי 1999 - אהוד ברק ורעייתו לשעבר נאווה מצביעים בכוכב יאירצילום: AP

מעבר לכך, ובראייה רחבה יותר, השיטה הישירה מעודדת את הבוחרים להצביע לראש ממשלה שבו הם מאמינים חלקית ולהצביע למפלגה שבה הם מאמינים באופן מלא. התוצאה, כפי שקרה בעבר, היא פירוק דרמטי של מוקדי הכוח, היחלשות משמעותית של המפלגות הגדולות וכנסת שלא ניתן למשול בה וכנראה גם אינה מייצגת. היזכרו באהוד ברק שהביס את נתניהו ב-1999 ברוב של 44%-56%, אבל מפלגתו, ישראל אחת, זכתה ל-26 מנדטים בלבד. ברק נאלץ להרכיב ממשלה עם ש"ס מנופחת (17 מנדטים), מרצ (10), יהדות התורה ומפד"ל, וזו קרסה בתוך שנה וחצי. ב-2001 מחץ אריאל שרון את ברק 37%-62%, אך עמד בראש ליכוד מצומק של 19 מנדטים בלבד (על פי תוצאות 1999). הוא הרכיב ממשלת אחדות עם העבודה, שנותרה הסיעה הגדולה, ש"ס ושלל שברירי מפלגות. מטרתו היתה להתכונן לבחירות הכלליות ב-2003, בהן כבר בוטלה שיטת הבחירה הישירה, ולנצח בגדול בראשות הליכוד.

ביזור הכנסת כתוצאה מהבחירה הישירה לראשות הממשלה לא אפשר לברק ולשרון לקיים ממשלות יציבות. זאת ועוד, כל זה קרה בתקופה שבה מפלגות רבות יכלו לנוע בין הגושים ולהצטרף לקואליציית ימין או שמאל מבלי לפגוע ב"בלוק" או ב"גוש". מפלגת המרכז, המפד"ל, ישראל בעליה, אפילו המפלגות החרדיות, מעולם לא היו מסונדלות. כיום, עם שני גושים קשיחים לחלוטין, אין גמישות אידאולוגית או פוליטית. 

אריאל שרון בקמפיין בחירות 2001. נבחר בבחירות ישירות, התכונן לבחירות הכלליות
אריאל שרון בקמפיין בחירות 2001. נבחר ישירות, התכונן לכלליות צילום: מוטי קמחי

בכל דמוקרטיה שמקיימת בחירות ישירות, המערכת הפוליטית ושיטת הבחירות בנויות כך שישרתו את המשילות ואת הפרדת הרשויות. בארה"ב נערכות בחירות ישירות לנשיאות והמנצח מקבל לידיו כוח רב מזה שיש לראש ממשלה בישראל. מאידך, בקונגרס קיימת תחלופה עקבית של נציגים הנבחרים לפי אזור (בית הנבחרים) או מדינה (סנאט) ולא בבחירות כלל-ארציות. גם בצרפת פועלת שיטה נשיאותית, אך שם הנשיא נבחר ראשון בבחירות ישירות ורק לאחר מכן מתקיימות בחירות כלליות ואזוריות. הציבור מאפשר בדרך כלל לנשיא לשלוט, אך יכול גם להקים פרלמנט לעומתי. גם כאן מדובר בנשיא שהוא דמות חזקה בהרבה מראש ממשלת ישראל. בקנדה או בבריטניה, המפלגה הגדולה כמעט תמיד מקימה את הממשלה, גם אם מדובר בממשלת מיעוט וגם אם ישנה אפשרות לקואליציה בין מפלגות אחרות. בשיטה הישראלית, במתכונתה הנוכחית, אין תמריצים כאלה.

הצעתו דרעי, אליה הצטרפה אחר כך גם איילת שקד, מתעלמת לחלוטין מהכשלים המבניים שהובילו לתיקו. אם דרעי ושקד היו חפצים באמת ובתמים בפתרון ארוך טווח לפלונטר הפוליטי, הם היו מצטרפים לממשלה בראשות גנץ, או לחילופין מתפשרים על דרישותיהם לטובת ממשלת ימין + ישראל ביתנו, או מקדמים בחירות כלליות בפעם השלישית בכפוף לתיקון חוק יסוד: הממשלה הקובע כי ראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה אך מקפיץ את אחוז החסימה, נניח ל-8%. אלא שבמצב כזה, ש"ס והימין החדש (כמו גם יהדות התורה, העבודה, מרצ וכל מפלגה שאינה אחת מהגדולות) תיאלצנה להתאחד או להימחק. וכידוע, עוד לא נולד הפוליטיקאי שיצביע בעד קצו הפוליטי. לפחות לא בכוונה תחילה.

עידו דמבין

עידו דמבין | |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ