ביום שבו נזרקתי ממפלגת העבודה הבנתי מהי פוליטיקה

בספטמבר, לראשונה בחיי, לא הצבעתי לעבודה. הסברתי את החלטתי והבטחתי שאלחם מבפנים, אך למישהו זה לא התאים. המזכ"ל חרמוני: חברותם של מי שתמכו פומבית במפלגות אחרות - בוטלה

עידו דמבין
עידו דמבין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס באופקים במהלך קמפיין הבחירות
עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס באופקים במהלך קמפיין הבחירותקרדיט: אליהו הרשקוביץ
עידו דמבין
עידו דמבין

בחודש שעבר גיליתי שמעתה ואילך, לראשונה מאז שנה א' ללימודי באוניברסיטה, אינני עוד חבר מפלגת העבודה. למרות שבבחירות האחרונות לא הצבעתי לעבודה, לראשונה בחיי, היתה זו עבורי הודעה מוזרה ובעיקר מפתיעה, ולא בגלל שגיאות ההגהה שבה. אחרי הכל, ההחלטה הזו לא התקבלה על דעתי ולא ידעתי דבר על התהליך שהוביל אליה, אלא אחרי שנשלחה אלי מטעם החתום על המכתב, מזכ"ל המפלגה ערן חרמוני.

אינני מסתיר את העובדה שבבחירות 2019 מועד ב' שלשלתי לקלפי פתק עם האותיות מרצ. עשיתי זאת, לא בלי קושי, כאות תמיכה במחנה הדמוקרטי ודרכו מחד, וכאות מחאה על אובדן דרכה המדינית והאזרחית של העבודה מאידך. בעיני, העבודה בחרה במודע למצב את עצמה כמפלגת נישה חברתית - וכך בחרתי להביע את סלידתי מעובדה זו.

באותם חודשים פרסמתי בפייסבוק ובבלוג זה מספר פוסטים סביב העניין: תחילה קראתי לניצן הורוביץ לחבור לאהוד ברק ולסתיו שפיר (אז מועמדת לראשות העבודה) לטובת מפלגת שמאל מאוחדת שתשאף ל-15 מנדטים ויותר; אחר כך, קראתי לעמיר פרץ (וגם לאורלי לוי-אבקסיס) לחבור למחנה הדמוקרטי והזהרתי כי התמודדות בנפרד עלולה להוביל למפגש מסוכן עם אחוז החסימה. לבסוף, הצהרתי מפורשות שאצביע למחנה הדמוקרטי אך אשמור על חברותי בעבודה כדי לסייע לשינוי מבפנים ביום שאחרי הבחירות. "אני מקווה שאחרי הבחירות, שתי המפלגות שמאחורי שני הפתקים הללו - אמת ומרצ - תמצאנה דרך לעבוד יחד למען מדינה טובה יותר. רב המחבר על המבדיל ואנחנו כבר עכשיו בזמן פציעות", כתבתי אז.

הבריחה מנושאים מדיניים ואזרחיים העסיקה אותי גם בתקופה שקדמה למערכת הבחירות האחרונה. מאפריל ועד ספטמבר כתבתי כי פרץ חוזר על טעויות מנהיגי העבודה בעבר, כשהוא ממיר מלים כמו "שמאל" ו"שלום" בפנייה מגומגמת לימין ובהאשמות חריפות כלפי השמאל, כור מחצבתו. הוספתי כי ניסיונו למצב את העבודה כמעין "עם אחד מתוגברת" נידונה לכישלון, שמהלכים אלה הובילו אותי להתנגד לו וללוי-אבקסיס, ושמאותן הסיבות בדיוק התנגדתי ליחימוביץ ב-2013, להרצוג ב-2015 ולגבאי ב-2019 מועד א'.

ההבדל היחיד, אם בכלל, בין היו"רים הללו והיו"ר הנוכחי, הוא שבניגוד לראשונים - מפרץ היו לי ציפיות. הצבעתי עבורו פעמים רבות בעבר וספרו של יהושע סובול על אודותיו עדיין מעטר את ספרייתי, ממש ליד "פנקס שירות" של יצחק רבין ו"מכתבים לפולה" של דוד בן גוריון. תמכתי בו ב-2006 כשעמד בראש העבודה, בפריימריז 2013 נגד יחימוביץ, בפריימריז 2017 נגד גבאי. אפילו ב-2019, למרות שסלדתי במוצהר מחלק משיטותיו ומפקדיו ולא נמנתי על בסיס פעיליו, טרחתי להעלות על הכתב את תמיכתי המנומקת בו על פני איציק שמולי, אך לא על פני שפיר. אמרתי לו את כל הדברים הללו בטלפון ובשיחות פנים אל פנים בהזדמנויות שונות.

לצערי, נראה כי מן הרגע שבו הצהרתי על תמיכתי בשפיר ולאחר מכן במחנה הדמוקרטי, הפכתי למוקצה מחמת מיאוס. תומכיו של פרץ תקפו אותי ברשתות החברתיות, כינו אותי בשלל כינויים, התנכלו אליי וכמובן, איך לא, איחלו וייחלו שאבעט משורות המפלגה במהירות. כאילו לא היו בנעליי רגעים ספורים לפני כן, כשבראשות המפלגה עמד גבאי. כאילו לא פעלנו יחד להחלפתו של האחרון.

אם כך, מדוע דווקא עכשיו בעצם? למה לא קיבלתי את ההודעה היבשה על הדחתי עוד לפני הבחירות האחרונות? הרי מאז היוודע התוצאות לא התבטאתי נגד העבודה ולא בעד המחנה הדמוקרטי. אם בכלל, פרגנתי לכחול-לבן ואפילו ליאיר לפיד באופן אישי. אז מה בכל זאת השתנה? אינני יודע. אולי זו ההנחה שבחירות מועד ג' פירושן התמודדות נוספת לתפקיד יו"ר העבודה או קיום פריימריז; אולי זה הסיכוי (הסביר) שבפריימריז כאלה יתמודדו מועמדים חדשים שבהם אני ורבים אחרים עשויים לתמוך; אולי זה הרצון לדלל את שורות המתפקדים באופן שישלים את השתלטותו של פרץ על מנגנוני העבודה, ובכלל זה ועידת המפלגה (שאליה נבחר הח"מ). 

ואולי במפלגת העבודה של פרץ-חרמוני מדיחים רק אנשים שהביעו תמיכה במפלגות שמאל אחרות. אחרי הכל, רבים מבין אלה שתמכו במוצהר בכחול-לבן במועד א', נותרו חברי העבודה וחלקם אף זכו (כך נמסר לי) לתפקידים כאלה ואחרים במנגנון המסואב שלה. "הנבעטים", איפוא, הם אלה שבחרו לצדד באהוד ברק, יאיר גולן, שפיר או הורוביץ. אלה שיישרו קו לימינם של משה יעלון וצבי האוזר נותרו כנראה "חברים נאמנים" מבחינת פרץ וחרמוני.

על כל פנים, בבוקר בו קיבלתי את המכתב שבישר לי על הדחתי ממפלגת העבודה, הבנתי לראשונה פוליטיקה מהי. 14 שנה אחרי שהצבעתי לעבודה לראשונה ושמונה שנים אחרי שהתפקדתי אליה כדי לתמוך בפרץ, בחרה לפתע המפלגה בראשותו לסיים את חברותי בה. הכל, כנראה, בגלל התנגדות לדרכו והבעת רצון להחליפו. איש לא שאל אם ארצה להישאר או לעזוב, ובעצם אין זה משנה. המפלגה שלהם. אני הלוא כבר לא חבר בה.

"הארץ" פנה למזכ"ל העבודה, ערן חרמוני, ולהלן תגובתו: "הא' ב' של חברות במפלגה דמוקרטית, כל שכן במוסדותיה, הוא תמיכה במפלגה בבחירות. ישנם מספר חברים שתמכו פומבית בבחירות הכלליות במפלגות אחרות ולכן חברותם הופסקה כפי שחוקת המפלגה קובעת. לחברים הנ"ל, דרך אגב, עמדה זכות ערעור בפני המוסדות השיפוטיים של המפלגה. מכל מקום, אני לא מתכוון לאפשר מצב שבו ישנם חברים שמבקשים להשתתף במשחק הדמוקרטי במפלגה וליהנות מהזכויות בה, ובמקביל לפעול נגדה בבחירות. מי שתומך במפלגת העבודה - הדלת פתוחה. מי שפועל נגד מפלגת העבודה - שיעשה כן מחוץ לשורותיה".

עידו דמבין

עידו דמבין | |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ