"הילד החי היחיד בניו יורק" יוצא לפארק ופוגש את כולם

שיעורי ההדבקה משמעותיים, המסעדות והחנויות סגורות וברודוויי שובת מפעילות, אך כוחו של ההרגל גורם לניו יורקרים להמשיך להסתופף במקומות אחרים. המחזה לפעמים סוריאליסטי

עידו דמבין
עידו דמבין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הטיימס סקוור בניו יורק
הטיימס סקוור שומם מאדם. כעשרת אלפים חולים מאובחנים בעיר ניו יורק, נכון לכתיבת שורות אלהקרדיט: Mark Lennihan/אי־פי
עידו דמבין
עידו דמבין

בנובמבר 1969 ישב פול סיימון בדירתו בניו יורק וכתב. הוא לא היה לבד אך בהחלט הרגיש כך. באותם ימים שהה שותפו ליצירה, ארט גרפונקל, במקסיקו בצילומי הסרט "מלכוד 22", סיימון חש נטוש והגיב בדרך הכי טובה שהכיר: הוא כתב את "הילד החי היחיד בניו יורק" (“The Only Living Boy in New York"). לימים הפך השיר לשמו של סרט בינוני למדי, אבל עוד לפני כן היה להמנון המשלב בין בדידות לתקווה בעיר שהיא הכי עיר ברחבי תבל. 51 שנים חלפו, אבל שירו הנהדר של סיימון רלוונטי גם לימים אלה. כמעט כל ניו-יורקר מרגיש בימים אלה קצת כמו הילד החי היחיד בניו יורק.

למרות תגובה איטית ועצלה של הממשל הפדרלי, בדגש על הבית הלבן, ניו יורק של השבוע האחרון נראית כמעט כמו עיר רפאים, לפחות במובן הפיזי. המסעדות והפאבים סגורים למעט משלוחים; בתי הקולנוע, שניסו לשכנע תחילה שיאכפו נהלי חיטוי מיוחדים, נכנעו וסגרו את שעריהם; ברודוויי מושבת; בתי העסק לאורך שדרות אמסטרדם, קולומבוס ולקסינגטון סגורים. ממעצב השיער ועד מוכרת הפרחים, ממתקנת הסמארטפונים ועד מאמן חדר כושר - כולם יושבים בבית ו"העיר שאינה ישנה לעולם" (קביעה שקרית גם בימים רגילים, אבל ניחא) שקעה לתנומה רבתי. רוב התושבים עדיין כאן, החלונות המוארים מדי ערב מעידים על כך, פעילות פיזית - כמעט ואין.

נדמה כי התזזיתיות של העיר הכי תזזיתית בארה"ב עברה בימי המשבר הזה לעולמות הווירטואליים, אל הרשת. בכל יום נאלצים האמריקאים ואלה החיים ביניהם להדוף אינסוף הודעות דואר אלקטרוני המשלבות פרסומות לבתי העסק הבודדים שנותרו פתוחים ומתחננים ללקוחות לבין מסרים מרגיעים מכל בית עסק שאי פעם קנו בו. כולם, משירותי המוניות והנסיעה המשותפת, דרך הסופרמרקטים ובתי מרקחת וכלה בספקי האינטרנט והטלוויזיה, מעדכנים על מאמציהם להתמודד עם הקורונה ולהמשיך לתת שירות. וכשהאימייל אינו מצפצף מתעדכנים כולם בעוד סרט שיציאתו לאקרנים נדחתה, הפקה טלוויזיונית שהוקפאה או בציוץ של עוד סלב שחלה בנגיף, ויזכה כמובן לטיפול רפואי שרוב תושבי העיר יכולים רק לחלום עליו. ובזמן שנותר, מנסים לעבוד מהבית או לשוחח עם חברים ובני משפחה ב-Zoom, גוגל הנגאאוטס או וואטסאפ. שגרה.

רגע הבדידות של פול סיימון

ובאותו זמן, וחרף כל מה שתיארתי עד כאן, נדמה כי "כוחו של ההרגל" חזק יותר, לפחות כרגע, מכל בהלה או כל מספר שייכתב בעמודת המתים. חלק גדול מתושבי העיר מוסיף להתנהל כרגיל. כל אימת שהשמש צצה לביקור, יוצאים המונים לפארקים, לפיקניקים עם מרחק מדומיין של שני מטרים בין הסועדים, למפגשים חברתיים בחוץ ועוד. לעתים הבהלה וההרגל משתלבים למחזה סוריאליסטי של ממש: קבוצת ריצה שחבריה מקפידים לרוץ בטור כמו-צבאי עם מרחק קבוע ביניהם; גני משחקים מלאי ילדים עם שילוט מאולתר המזהיר מפני המחלה; אשה עטויית כפפות חד-פעמיות ומסיכה שמחזיקה סיגריה ומקפידה לכסות את פיה בין שאיפה לנשיפה; סופרמרקטים מפוצצים באנשים (למרות הקניות ברשת) המתחבטים בין קנייה בכמויות אדירות לרכישות לטווח הקצר.

לא פחות מ-23,200 חולי קורונה אובחנו במדינת ניו יורק, כעשרת אלפים בעיר ניו יורק, נכון לכתיבת שורות אלה. יותר מ-60 מתו בעיר. לשם השוואה, בכל יתר ארה"ב אובחנו עד כה כ-46 אלף חולים, כך שחלקה היחסי של ניו יורק משמעותי, גם ללא קשר לעובדה שהיא העיר הגדולה ביותר בארה"ב. אין זה מפתיע בהתחשב בצפיפות האוכלוסין, השימוש הרב במערך התחבורה הציבורית, התיירים מכל העולם וההמונים שהולכים הלוך ושוב על המדרכות בכל רגע נתון. גם עירוב הקהילות והשפות מקשה על העברת מסרים אחידים ומעכב את זמן התגובה של הציבור. 

סנטרל פארק בניו יורק
סנטרל פארק בניו יורק, בימים כתיקונם. ההמונים עדיין יוצאים לפיקניקים, עם מרחק מדומיין של שני מטרים בין הסועדיםצילום: T photography / Shutterstock

וברקע, קרבות והתקוטטויות פוליטיים יום-יומיים בין מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, שמנסה בכל דרך להרגיע את הציבור ואת המערכת באינסוף מסיבות עיתונאים ותדריכים יומיים, לבין הנשיא דונלד טראמפ שעשה כל שביכולתו להתעלם מהקורונה ומשנה חדשות לבקרים את מדיניותו מאז. העדכונים מלאי הרגישות, הסבלנות והמנהיגות של קואומו ברשת כבר זיכו אותו בהאשטאג הפופולרי Cuomoforpresident#. "כולנו זכאים לדעות משלנו, אבל אנחנו לא זכאים לעובדות משלנו. העובדות הן עובדות. המחלה לא הורגת רק מבוגרים. היא לא בלתי-מדבקת עבור צעירים. היא לא שפעת", אמר בסוף השבוע בתדרוך בן 45 דקות ששודר באינטרנט, לפני שבישר על הפצת עוד מיליון מסכות מגן ברחבי המדינה.

עידו דמבין

עידו דמבין | |פרויקט מנהטן

עורך דין, כותב ופעיל חברתי עם תשוקה עזה לפוליטיקה ישראלית, אירופאית ואמריקאית. רומנטיקן חסר תקנה, אופטימיסט חסר ייאוש, נוסטלגי חסר מושג. נסעתי לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. כשסיימתי, נשארתי בשביל לעבוד בקידום מדינת ישראל. ליבי במזרח ועוד אשובה אליו, ובינתיים אנוכי בסוף מערב. כלומר, ב-Upper West Side. וכמובן, בן זוג אוהב לאשה מדהימה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ