על קו פרשת המים

ארה"ב נחצית בין התרבות האורבנית והקוסמופוליטית של הערים הגדולות לבין שמרנות הכפר והמרחבים הפתוחים. במתח הזה, כל צד משקף לאחר את פחדיו הקמאיים ביותר והסיכוי לגשר קטן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דמותה של לוחמת זכויות האדם הארייט טאבמן מוקרנת על פסלו של גנרל הדרום רוברט לי בריצ'מונד, וירג'יניה, החודש
דמותה של לוחמת זכויות האדם הארייט טאבמן מוקרנת על פסלו של גנרל הדרום רוברט לי בריצ'מונד, וירג'יניה, החודשקרדיט: JAY PAUL/רויטרס

"ובכן גרייס - היא עזבה, היא שירה לא גמורה
היא יצאה לעשן סיגריה, ומאז לא חזרה
אז בצעקות שבר, בלעתי את החמה
ופניתי אל שביל העפר, לחפש את דרכה
הפזורה על פני קו פרשת המים"

סיינט וולנטיין / גרגורי אלן איסקוב

במציאות החלופית שצייר פיליפ ק. דיק בספר "האיש במצודה הרמה", שעליו מבוססת בחופשיות הסדרה בעלת אותו השם, הרי הרוקי משמשים קו הפרדה גיאו-פוליטי בין המזרח שתחת שלטון נאצי, למערב הנתון תחת כיבוש יפני. אלא שבמציאות של היום, הקצוות המזרחיים והמערביים של ארה"ב דומים זה לזה הרבה יותר משהם דומים ללבה הכפרי. במדינות שבהן אוכלוסייה עירונית גדולה, צעירה, רב-תרבותית באופיה, הולכת ומתבססת אחיזה כחולה - דמוקרטית - מובהקת. מאידך, ככל שמדינה מתאפיינת בשטח גדול ואוכלוסייה קטנה, כך סביר שנמצא בה קהילה הומוגנית למדי (לבנה, נוצרית ושמרנית על פי רוב) שמצביעה לאדום הרפובליקאי.

מלבד הבדלי הגודל, בין הערים הגדולות שלאורך החופים ללב הכפרי של ארה"ב עובר קו מפריד נוסף ומרובה משתנים המנסה לענות על השאלה "מי היא אמריקה 'האמיתית'". בין המשתנים: גזע, אמונה דתית, מוצא אתני, מגדר ועוד. מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא הפער בין "המספרים הגדולים" שמייצגים את ארה"ב כולה, ל"מספרים הקטנים" שמתקבלים בבחינה בזכוכית מגדלת של כל מדינה, כל עיר, כל יישוב בפני עצמו.

קאובוי בפתח חוותו בקולורדו. שבילים ארוכים אל נחלות עצומותצילום: Jacob Haskew / shutterstock

כך למשל, רק 13% מאוכלוסיית ארה"ב הם שחורים ורק 18% ממוצא לטיני. זאת, לעומת כ-72% לבנים. אבל בניו-יורק 25% מהאוכלוסיה היא שחורה ו-29% לטינית. כ-20% מתושבי מנהטן הם יהודים - מיעוט דתי זעיר ביחס לשאר ארה"ב. בנוסף, רק 3% משטח ארה"ב הוא עירוני אבל 80% מהאוכלוסייה (כ-240 מיליון) מתגוררת בו. שטחו של האי מנהטן למשל קטן עשרות מונים משטחן של צפון דקוטה. לעומת זאת, במנהטן, רק בחלק שמצפון לרחוב 81 גרים כ-672 אלף. זה גודל האוכלוסייה בכל צפון דקוטה כולה. במנהטן הצביעו בבחירות 2016 כ-86% עבור הילרי קלינטון ורק 10% לדונלד טראמפ. בצפון דקוטה הצביעו 63% למועמד הרפובליקאי, שנולד אגב בניו-יורק.

הדמוגרפים חלוקים בדעתם סביב השאלה אם תנועת האוכלוסין בארה"ב מומרת שוב מערים הגדולות לטובת הפרברים הנוחים, או שמא הריכוז הדרמטי של העושר וכוח הקנייה בלב הערים הגדולות מושך אליו עוד ועוד אנשים. מאידך, כל הדמוגרפים מסכימים שהמרחב הכפרי העצום והריק של ארה"ב הולך ונעשה עצום וריק הרבה יותר, וכמו בערים, גם הוא הולך ונצבע ובצבע פוליטי אחיד.

הרכבת התחתית בניו יורק. "העיר היא חגיגה בלתי נגמרת של צבעים, קולות וטעמים"צילום: AFP

במציאות הזאת, כל צד משקף לאחר את פחדיו הקמאיים ביותר. הניו-יורקרים נוסעים בסאבוויי, הולכים ברחובות הצפופים לעבודה במשרדים ברבי הקומות, ורוצים הכל מהר, חזק ועכשיו. עבורם, אמריקה של המרחבים היא של הרד-נקס הגזעניים שכל מה שמעניין אותם הוא לשמור על הרובים שלהם ולהרחיק מיעוטים מסביבתם. מאידך, עבור תושבי מונטנה ההררית, קנטקי של אמריקה התיכונה או מיזורי של שיפולי המיסיסיפי, השלווה והמרחב הפרטי מנצח את סגנון החיים הריקני, החומרני ושאינו יודע שובע של לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו או שיקגו. אדיקותם הנוצרית על פי רוב גם אינה מסתדרת עם ריבוי התרבויות והגיוון האתני של הערים.

לא צריך ללכת רחוק מאוד כדי להבחין בניגודים המוחלטים הללו. הם קיימים בגבולותיה של כמעט כל מדינה בארה"ב. בבחירות 2016, כל 20 הערים הגדולות בארה"ב (זולת פיניקס, אריזונה) הצביעו לקלינטון. רובו המכריע של המרחב הכפרי הצביע כאמור לטראמפ. אפילו בטקסס, האדומה מזה עשורים רבים, הצביעו כל הערים הגדולות (יוסטון, סאן אנטוניו, דאלאס-פורט וורת', אוסטין) לדמוקרטים, כל השאר (והרוב הגדול) הלך אל הרפובליקאים. בלואיזיאנה הדרומית ניצחה קלינטון בגדול בשתיים משלוש הערים הגדולות (ניו אורלינס ובאטון רוז'), אך הוכתה בפרברים ולכן גם במדינה כולה בפער של כמעט 20%. אותה מגמה אפיינה גם את מדינת ניו-יורק.

חווה חקלאית הכוללת גם מתקן לקידוח נפט בצפון דקוטה. אדיקות נוצרית אינה מסתדרת עם ריבוי תרבויותצילום: Shannon Stapleton/רויטרס

כשמסובבים במערב התיכון, במדינות שממערב למיסיסיפי ובמדינות הרי הרוקי, לא קשה להבין מדוע ולמה כל זה קורה. המרחבים העצומים, הנחלות המסומנות בגדרות, השטחים החקלאיים הפרטיים, מספרים סיפור שלם. זהו סיפורם של אנשים לבנים, נוצרים, שמרנים (סדר החשיבות מתחלף) שחיים על קרקע אבות אבותיהם והשחור או הלטיני היחיד שפגשו בחייהם הם תייר או שחקן שמופיע על מסך הטלוויזיה. לעתים הסימן היחיד לנוכחותם הם תיבות הדואר שמוצבות על הכביש הראשי, סמוך לשביל הכניסה הארוך מאוד המוביל אל הנחלה.

מאידך, הערים הגדולות משקפות את ההיפך הגמור: חגיגה בלתי נגמרת של צבעים, קולות וטעמים, מולידה ומשקפת אנשים שונים בתכלית. תרבותם אחרת וכך גם התנהלותם זה כלפי זה. המגוון האנושי מייצר פתיחות, סובלנות והחלפת רעיונות ומאפשר להם להגות רעיונות סובלניים על רפורמות ביחסי דתות או בין גזעים, וקבלת האחר בצבעו, במגדרו או בנטייתו המינית. מנהגים מוזרים, כמו זה של יהודים הקונים אוכל סיני בחג המולד (נולד מצורך כלכלי וקולינרי למצוא מסעדות פתוחות בערב החג - ע.ד), יכולים להיווצר רק במרחב העירוני הפתוח.

מצעד ליום השיוויון בוושינגטון צילום: Tony Webster

בשלוש וחצי השנים שחלפו מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, ארה"ב נותרה חצויה. קו פרשת המים שמחלק אותה בין העירוניים לבין אלה שמנופפים בדגל הקונפדרציה עובר דווקא בפרברים, במקומות שאינם עיר ואינם כפר, כשעה או יותר ממקום העבודה וחזרה ממנו ברכב פרטי מגודל. הקו הזה עובר בחיים של 09:00-17:00, בבית פרטי עם מדשאה וחנייה כפולה בלונג איילנד - בדיוק באמצע הדרך בין ניו-יורק למגדלור Montauk. במקומות שבהם ההכנסה לאו דווקא מטאורית אבל גם ההוצאה לא בלתי נגמרת. בהם זיהום האוויר מוגבל ועדיין מדיפים את ריחם של המגדלים הבוהקים והרחובות.

כשגרגורי אלן איסקוב - משורר, סופר ובעליה הגאה של חווה חקלאית אורגנית אי שם בין דנוור לבולדר, קולורדו – כתב על העלמה שהלכה לאיבוד בהרי הרוקי, הוא לא שר על קו פרשת מים מקרי, הגם שזהו התרגום המילולי היבש של המונח בו משתמש באנגלית. הוא שר על מה שמכונה באמריקה “The Great Divide". אני נהנה לחשוב על כך שאיסקוב לא שר על אשה אמיתית, אלא על דמותה המטאפורית של קולומביה, הייצוג הספרותי הנושן ל"אמריקה" התמימה של פעם, ולא על הרכס שמעל לחוותו, אלא על זה שעובר בליבה של החברה האמריקאית ומחלק אותה לשני חלקים. קשה מאוד לגשר ביניהם.

***

החודש, כשבאמתחתי כל מה שרציתי להשיג כשנסעתי לארה"ב ב-2017, שבתי לישראל עם הרבה געגוע. המרחק הפיזי חוסל, הפרש השעות אזל, והשפה העברית עושה כעת קאמבק לחיי. הטאקו מת, תחי השווארמה. לבי, שהיה במזרח עוד כשנסעתי, נותר במקומו גם כשחייתי בקצה האפר ווסט סייד. אני אוהב את אמריקה ובכוונתי להמשיך לקרוא עליה, להסתקרן ממנה, לחפש אותה ולהשוותה לישראל, גם אם במקום ממנהטן, וושינגטון או קולורדו, אעשה זאת מרחובות, רעננה או תל אביב.

עידו דמבין

עידו דמבין | אלטנוילנד

עורך דין ופעיל חברתי ופוליטי. בזמני הפנוי אך הבוער, כותב על פוליטיקה הישראלית ואמריקאית כאן (המשך לבלוג "פרויקט מנהטן") ובדף הפייסבוק "מר דמבין הולך לוושינגטון".

בעשור האחרון דילגתי בין לימודים ועבודה בתל-אביב, פריז וניו יורק. כעת, כתושב חוזר, אני פותח פרק חדש בישראל לצד זוגתי המדהימה, וכל האינטרקונטיננטליה הזו מדגדגת לי כאן וכאן וכאן. משתדל לכתוב בכל יום לפחות משפט אחד: את המשפט האמיתי ביותר שמקלדתי מסוגלת להפיק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ