מחוץ לרשת / הבלוג של יגאל באום

הסרט "להציל את ג'ק" שייצא בקרוב לבתי הקולנוע עושה שימוש בטכנולוגיות CGI מתקדמות ומקים לתחייה את השחקן המיתולוגי ג'יימס דין, שמת ב-1955 בתאונת דרכים. חברת ההפקה "מג'יק סיטי" הודיעה באחרונה כי דין המשוכפל ישחק דמות משנה בשם "רוגן". את דין יגלם שחקן "אמיתי", שרק הפנים שלו עברו הדמיית מחשב. הסרט הוא עיבוד לספרו של גרט קרוקר על אלפי כלבי גישוש שננטשו בשדה הקרב בידי האמריקאים בתום מלחמת וייטנאם.

בקריירה הקצרה שלו השתתף ג'יימס דין בשלושה סרטים בלבד, אך קנה את מקומו כאחד הסמלים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע, בעיקר בדמותו של "המורד הנצחי". "חיפשנו בכל מקום אחר הדמות המושלמת לרוגן, שהוא בעל מבנה אישיות מורכב. אחרי חודשים של מחקר החלטנו על דמותו של דין", סיפר לעיתון "וושינגטון פוסט" אנטון ארנסט, אחד הבמאים של הסרט. "אנחנו מוקירים תודה עמוקה למשפחתו של דין, שתומכת בנו ונוקטת בכל אמצעי כדי להבטיח שמורשתו כאחד מגדולי כוכבי הקולנוע אי פעם - תישמר. המשפחה רואה בסרט זה את סרטו הרביעי, הסרט שמעולם לא התאפשר לו ליצור".

במליאת האו"ם הקרובה עומד לנאום חוקר בשם פיליפ אלסטון, עורך דין ניו יורקי שמונה על ידי האו"ם לבדוק לעומק את השפעתן של חברות הטכנולוגיה הגדולות על מדיניות הרווחה של ממשלות, במיוחד בעולם המערבי. במאמר שפורסם החודש בעיתון הבריטי "גרדיאן" טוען אלסטון כי העולם מתקדם לקראת דיסטופיה מוחלטת בנושא זה. לדבריו, חברות בינה מלאכותית משמשות למעשה כמתווכות בין המדינה לבין השכבות החלשות ביותר בחברה במה שמכונה "מדינת הרווחה הדיגיטלית".

כמובן שהמעורבות הזו מוצגת (על ידי המדינות וחברות הטכנולוגיה) ככזו שנותנת שירות לאוכלוסייה ונועדה לשפר את מצבה, אלא שבפועל היא בנויה על קיצוצים מאסיביים בתקציבים וחתירה ל"התייעלות". מי שניזוק מכך ברמה הגבוהה ביותר הם אזרחים שמתקשים לתפקד מול מערכות דיגיטליות. בשל כך, הם "נענשים" ומוטלים עליהם סנקציות. אזרחים בעלי רמת השכלה בסיסית מתקשים לשרוד בחיי היום-יום הדיגיטליים, ובבריטניה למשל כל אזרח רביעי הוא כזה.

לפני מספר ימים יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי של אדוארד סנודן, איש הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) שחשף לפני שש שנים את מערכות המעקב שבהן משתמש הממשל האמריקאי. בספר, Permanent Record, מתאר סנודן בן ה-36 את ילדותו והתבגרותו באמצע שנות התשעים, בימים החלוציים והאנרכיסטיים של ראשית האינטרנט, את עבודתו עבור סוכנויות הביון, תהליך התפכחותו והבנת המשמעות של מה שהוא ביצע, ולבסוף - העברת החומרים לתקשורת והבריחה לרוסיה.

אחת הבעיות עם סיפורו של סנודן היא שבתקשורת הוא מוצג, על פי רוב, כמעשה אינדיווידואליסטי, אולי הרואי, אולי יוצא דופן, של איש אחד, גבר צעיר, מתכנת ומהנדס תוכנה לא יוצא דופן מבחינה מקצועית, בעל מראה רגיל, חנון למדי, המדבר בנימוס ובתשומת לב. אלא שבכל ראיון עמו, כולל באלה שליוו את צאות של Permanent Record, מנסה סנודן להסביר שוב ושוב שהוא בכלל איננו הסיפור.

משמעות המלה Backlash במילון אוקספורד היא: "תגובה שלילית וחריפה של קבוצת אנשים גדולה, במיוחד אל מול התפתחות חברתית או פוליטית". אחד הנושאים שבהם נעשה שימוש במלה הזו באופן תדיר בעת האחרונה הוא ההתנגדות לתאגידי ענק כמו פייסבוק וגוגל, ההתמכרות לרשתות החברתיות, פייק ניוז, ניצול לרעה של פרטי משתמשים, חדירה לפרטיות ועוד. או במלים אחרות: התנגדות לכל הרעות החולות שנובעות מהשימוש המוגבר בטכנולוגיות תקשורת, בעיקר באמצעות הסמארטפון שלנו.

ההתנגדות לרשתות החברתיות, כפי שהיא מובעת בתקשורת לפחות, סובבת סביב שני נושאים מרכזיים: ההתמכרות למסכים והחדירה לפרטיות המשתמשים (שהיא בעצם תוצאה של ההתמכרות). השיח על ההתמכרות נסוב סביב עיצוב המסכים והדרך שבה הם מעודדים את ההתמכרות בדרך כלל באמצעות ממשקי משתמש מתוחכמים. בנוסף, קיימת גם ביקורת על הדרך בה הרשתות החברתיות מושכות אנשים לפעילות אינסופית בתוכן על ידי מניפולציות רגשיות כגון: קבלת משובים חיוביים, צלילים, ניקוד, דרוג, בניית פרופילים, כתיבת תגובות והודעות, ועיסוק אובססיבי בעולם שהוא "כמו משחקי" (Gamification).

תוכנה חדשה המבוססת על בינה מלאכותית (AI) נמצאת בשירותם של מרכזי תמיכה טלפוניים. לתוכנה קוראים Cogito וקצב הגדילה של החברה שפיתחה אותה הוא בהחלט יוצא דופן - היא שילשה את כמות העובדים שלה בתוך שנה. אך כשמבינים למה משמשת התוכנה, גם סיבת ההצלחה המסחררת מתבהרת.

המגזין TIME הקדיש בחודש שעבר מאמר ארוך ל-Cogito, המכשירה ומשפרת את עבודתם של עובדי מרכזי תמיכה על ידי מתן משובים בזמן אמת. התיאור הזה אמנם נשמע תמים, אך בבסיס התוכנה נמצאת טכנולוגיה מתקדמת לפענוח הקול האנושי. מעבר לשימוש בלשון, בני אדם, כחלק ממשפחת הפרימטים, משתמשים באלמנטים שונים של הצליל לצורך תקשורת ומעבירים תחושות, רגשות ומסרים דרך גוון קול משתנה. Cogito מזהה שינויים בטון, כמו למשל הפסקה ארוכה בדיבור או טון שעולה או יורד בפתאומיות.

מה קורה כשייצוג המציאות הופך לחשוב הרבה יותר מהמציאות עצמה? שאלה זו כנראה תלווה אותנו עוד זמן רב אל תוך העתיד המאוד לא ברור של האנושות בעידן הדיגיטלי. לעתים נדמה כי הייצוג הוא הוא המציאות וזאת בגלל אחיזתו החזקה בהכרה שלנו. יחד עם זאת, בעידן הרשתות החברתיות, בו כל סובייקט שמצויד בסמארטפון יכול לקחת חלק בהבניית המציאות, לא כל אחד נכנס לפנתיאון המציאות האוניברסלי בגלל איזו פיסת מציאות שהוא עצמו הנציח.

לשם כך התגייסו הרשתות החברתיות וסיפקו לנו מערכות מתוחכמות של אלגוריתמים – שהם אלה שיודעים ומחליטים עבורנו מה אנחנו אוהבים. לפי ההיגיון של הרשתות החברתיות, ככל שאנחנו יוצרים מעורבות עם פריט מידע ברשת החברתית – כך הוא מקבל דירוג גבוה יותר ומתקדם לדרגת הטרנד התורן של הרשתות. ברגע שהאינטראקציה שלנו עם פוסטים עולה, כך הם יזכו ליותר פופולאריות. במקביל, האלגוריתמים לומדים ומתאימים לכל אחד מאיתנו את מה שנכון לו, בתהליך איטי ומתמשך מערכת היחסים שלנו לא תתקיים עם בני אדם אחרים על גבי הרשת החברתית, אלא עם אלגוריתמים שמקיימים מערכות יחסים עם בני אדם אחרים.

הייתכן כי הדיון על התמכרות למכשירים ניידים מיצה את עצמו? לפחות לפי הכותרת יוצאת הדופן - "על חירבון בחשיכה, בלי אור, בלי טלפון ובלי הפרעות" - שפורסמה באחרונה במגזין הטכנולוגי-חברתי WIRED, התשובה היא כנראה לא. המאמר בוחן באופן מעמיק את חוסר היכולת שלנו להתנתק מהמכשיר הנייד במהלך חיי היום יום, ולוקח את הביקור בשירותים כמקרה מבחן.

קריאה בשירותים אמנם איננה תופעה חדשה, אך ספק אם היתה מקובלת כל כך כפי שקורה בעידן הדיגיטלי. לפי המאמר, 75% מהאמריקאים המבוגרים ו-96%(!) מבני דור ה-Z עסוקים בנייד שלהם בזמן שהם יושבים על האסלה. באמזון ניתן אפילו להשיג מתלים לנייר טואלט שמתפקדים גם כמחזיקי סמארטפון. כנראה שזו חותמת ההכשר הסופית לנוהג הנפוץ הזה.

בסוף חודש אפריל לפני מספר שבועות, קיים מארק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק שיחה מצולמת עם ההיסטוריון, הסופר וההוגה הישראלי יובל נח הררי, זאת כחלק מסדרה של ראיונות שהוא מקיים עם דמויות שונות על עתיד האינטרנט (ניסוח שלו). השיחה עם יובל נח הררי נמשכה לא מעט זמן - כשעה וחצי שבמהלכה ניסו היזם וההיסטוריון לנהל שיחה מושכלת ביניהם, אלא ששיחה של החלפת דעות לא ממש התקיימה שם. זה מה שקורה כאשר שני האנשים הללו אוחזים בנקודת מבט כה שונה על המין האנושי, טכנולוגיה, מוסר ושאלות כבדות משקל אחרות. מהבחינה הטכנית אכן התקיימה שיחה, אלא שמראש היא התנהלה על ידי שתי דמויות שאין ביניהן כל שוויון: צוקרברג מיישם הלכה למעשה את רעיונותיו ותפישותיו והכוח שהוא אוחז בידיו עצום, הררי לעומת זאת יכול רק להסביר והוא בוודאי לא מחויב לאף אחד.

אלא שאם צוקרברג נמצא כל כולו בתוך עולם וירטואלי שהוא מודד אותו על פי נתונים וסטטיסטיקה, הרי שהררי מייצג את העולם ה'אמיתי' האנלוגי ומסביר לצוקרברג שרוכב על הבולדוזר העצום שלו שיש השלכות כאשר אתה נוסע עם מכונה ענקית, גם אם היא וירטואלית במרחבי העולם הממשי. לפרקים היה נדמה שמדובר ממש בדו שיח של חרשים, או אולי היה רק חרש אחד בשיחה – צוקרברג. הררי חזר שוב ושוב על טיעונים כבדי משקל, כמו למשל שיישומים אינטרנטיים יוצרים בפועל עולם שאיננו שוויוני כיוון שהנגישות איננה שווה בכל העולם ונקודת ההתחלה של מגזרים שלמים איננה דומה – וזה רק טיעון אחד. 

המגזין WIRED פרסם לפני מספר שנים מאמר שכותרתו היא "כיצד גאון מתמטי פיצח את אתר OKcupid כדי למצוא אהבת אמת?". מאמר זה היה יוצא דופן, כיוון שהוא הציג בצורה ברורה ואולי נבואית כיצד חשיבה מתמטית היא זו שעשויה לקבוע עבורנו התייחסות לנושאים כמו אהבה, הימשכות ורגשות – את כולם לפי המאמר (או לפחות לפי גיבור המאמר) ניתן להמיר לנוסחאות של 0 ו-1.

לאורך הטקסט נסקרת סדרת פעולות שבהן נקט כריס מקינלי, מתמטיקאי בן 35, על מנת להגיע לבת הזוג המושלמת עבורו. כמו רווקים רבים בארה"ב ובעולם, גם מקינלי חיפש את אהבת חייו בעזרת אתרי היכרויות ברשת. אלא שמתמטיקאי גאון מתייחס כנראה לכל ספירות החיים שלו באופן מתמטי ובעצם בעולם שבו אלגוריתמים ובינה מלאכותית אמורים להחליף חשיבה אנושית – אנחנו בעצם מקבלים הצצה למוחם של מתכנני העולם החדש. אלא שמקינלי לקח את הרעיון הרבה יותר רחוק ולמעשה שכלל באופן מעורר השתאות את הדרך בה פועלים אתרי היכרויות – או לפחות את האתר הפופולרי OKcupid.

כאשר אנחנו משוחחים על יחסים בין גברים לנשים ועל פורנו בעידן הדיגיטלי, עלינו להסתכל על התמונה בכללותה. פורנו באינטרנט איננו נפרד ממערכת היחסים החדשה יחסית של המין האנושי עם עולם הסמארטפונים והרשתות החברתיות. הוא נוכח בתוך החיים ממש ולא כאלמנט חיצוני שניתן לצרוך באופן שקול (כמו טלוויזיה למשל). לכן, פורנו וצריכה של פורנו בידי גברים ונשים ובידי מתבגרים, צריכה להיות מנותחת במבט רחב הבוחן כיצד משפיע מוצר הזמין 24/7 על החיים שלנו. 

בראיון ל"מוסף הארץ" החודש הסבירה העובדת הסוציאלית והיועצת המינית לנוער סיוון לוטן עד כמה מורכבים חייהם של בני הנוער, אלה שנמצאים בחוד החנית של ההתמודדות עם החיים החברתיים החדשים ברשת, במיוחד בכל הקשור למיניות, אינטימיות ולעולם הפורנוגרפי. אחד הנושאים שעולים במאמר הוא טשטוש הגבולות אצל בני הנוער בין מציאות אובייקטיבית-פיזית למציאות הדיגיטלית-מתווכת. זהו נושא שלמבוגרים קשה פעמים רבות להבינו מכיוון שמדובר מערכות יחסים שאינן מתקיימות במרחב הפיזי. האם העולמות הווירטואליים הם בעצם מקבילה לעולמות הפיזיים? האם ניתן לבחון עולמות אלה בכלים דומים?

בני נוער ומערכות היחסים שלהם עם טכנולוגיות תקשורת חדשות הוא נושא שהעיתונות אוהבת לעסוק בו שוב ושוב. ניצול הרשתות החברתיות להטלת חרם על תלמידים למשל, הוא עניין פופולרי במהדורות החדשות (בישראל לפחות). לרוב מוצגים בני הנוער כזקוקים לעזרה, טועים או ככאלה שמנצלים את הטכנולוגיה באופן שפוגע בהם או באחרים. 

מאז ומעולם מיהרו צעירים לנצל טכנולוגיות תקשורת חדשות כדי ליצור מערכות שיח חדשות בינם לבין עצמם, ואם אפשר - אז מתחת לרדאר של המבוגרים. אלא שהמעבר של השיח מהעולם הפיזי לעולם הווירטואלי איננו נחלתם של בני הנוער בלבד - זו היום הזירה המרכזית לדיאלוג באשר הוא. הכלים החדשים מאפשרים לצעירים להיות מתוחכמים, מהירים ויעילים יותר, אך הם בדרך כלל פשוט מעצימים או מחלישים התנהגויות שהיו קיימות עוד לפני כן. וואטסאפ ואינסטגרם אינם באים עם הוראות הפעלה. המעשים, ההתייחסות לאחרים והקודים ההתנהגותיים מתרחשים מעצמם ואז צומחים ומתפתחים.

האם הייתם קונים נעליים בלי שרוכים ובלי כל יכולת לקשור או להדק אותם לרגל באופן ידני? נייקי חושבת שכן. הנעליים החדשות שלה החברה - מותג סניקרס חדש בשם Nike Adapt, הוא מוצר מהפכני, שלא לומר משונה. מדובר בנעליים שמנוע קטן מוטמע בתוכן, מחובר למחשב ומנוהל על ידי אפליקציה. בדרך זו ניתן לכוונן ולהתאים את הנעליים לרגל, הן אפילו משמיעות רעש של מנוע חשמלי קטן בעת הכוונון. כאשר לא נועלים את הנעליים, יש להניח אותן על מתקן שטוח שטוען אותן.

נייקי התפרסמה בהמצאות שלה בתחום נעלי הספורט וחדשנות בתחום הפכה לסימן ההיכר שלה. עם זאת, נשאלת השאלה מדוע להשקיע כל כך הרבה מאמץ? האם לא יותר פשוט לקשור שרוכים? האם כל הטרחה הזו שווה 350 דולר? ומה יקרה אם לא טענתם את הנעליים? תישארו נעולים בהן כל היום? בנייקי מאמינים שזהו הכיוון העתידי של עולם הספורט ואולי של עולם הנעליים בכלל.

חברה סטארטאפ בשם Getaway משכירה לאנשים בארה"ב חדרים בבקתות עץ קטנות במיוחד, נזיריות ממש, המכילות מיטה ומטבחון מינימלי וחלון גדול הפונה ליער הקרוב לביתך (התחייבות למקסימום שעתיים נסיעה מהעיר). מה שלא ניתן למצוא בבקתות הללו הוא Wi-Fi למשל/ הן מיועדות לכאורה לאדם המבקש להתבודד (יש גם בקתות לזוגות אבל השיווק בעיקר פונה ליחידים). המחירים נעים בין 99 ל-150 דולר ללילה אז אם חשבתם לרוץ ולהזמין מקום ביערות הסמוכים לבוסטון, ניו יורק או וושינגטון - כדאי למהר מכיוון שהן נתפסות ומוזמנות חודשים מראש.

החברה ממתגת את המיזם כסוג של בריחה (getaway) מהחיים הקשים והאינטנסיביים בהם אנחנו מחוברים כל הזמן. מטרת הנסיעה היא אם כן בריחה, שיקום וטעינת מצברים, או כמו שהסלוגן שנתנו היזמים מצהיר: Disconnect and Recharge. בתמונות שפורסמו בעיתונות ובאתר החברה לא תראו פנים. רוב הדמויות מצולמות מהגב או מלמעלה על מנת שכצופים נוכל למקם את עצמנו בחוויה. התמונות חוזרות על עצמן גם בעמוד האינסטגרם של החברה: עוד ועוד צעירים (בעיקר צעירות) אוחזים בספל שוקו חם ולבושים בפיג'מות וטרנינגים, בוהים בשחר העולה ביער הקסום הנשקף מהחלון.

אחת מנפלאות הרשת היא היכולת לדעת מה אנשים אחרים חושבים על כל מיני דברים בזמן אמת - כמו על רכישת מוצרים למשל. זהו מידע רב ערך כאשר אתם מעוניינים לרכוש משהו. תחום ההמלצות והביקורות על מוצרים ברשת הוא בעל השלכות משמעותיות על הפופולאריות שלהם. זהו שירות שתאגידים, קמעונאים וגולשים מעניקים לו חשיבות רבה, וכנראה בצדק, כיוון שמדובר בכלי עזר משמעותי למתלבטים. לפני עידן האינטרנט, ההמלצות היחידות שקיבלנו היו או מאנשים אחרים שקנו מוצר כזה או אחר (וגם זה רק אם הכרנו אותם) או מהמוכרים בחנויות, שהמלצותיהם היו מן הסתם מוטות.

עולם ההמלצות והביקורות תפח לממדים גדולים. החל מהמלצות של קונים אחרים, דרך ביקורות של האתר עצמו, ביקורות של אנשי מקצוע, סרטוני יוטיוב בתחום ועד אתרי השוואות מחירים וצרכנות נכונה. במקביל, מתברר שתופעת הפייק ניוז איננה ייחודית רק לחדשות אלא גם על על עולם זה במה שמכונה Fake Reviews.

74% מהאמריקאים סבורים כי הרשתות החברתיות אינן משקפות את מצב האמיתי בחברה ו-58% אינם מקבלים את הרעיון שאלגוריתמים יחליטו בנושאים ציבוריים מסוימים בגלל הטיה אנושית. רק 40% סבורים שניתן לתכנת אלגוריתמים באופן שלא יהיה מוטה. סקר רחב היקף (4,590 משתתפים) של מכון Pew מציג תמונה די מפתיעה בכל הקשור ליחס החברה לעולם הטכנולוגי שבו אנו חיים. רשתות חברתיות ואלגוריתמים הולכים יד ביד, הואיל והדרך שבה הרשתות פועלות היא על ידי ניתוח מתמיד של התנהגות האנשים, יצירת אלגוריתמים חדשים ולימוד אלגוריתמים קיימים באמצעות המידע. בעולם בכלל ובארה"ב בפרט הרשתות החברתיות הם חלק מהותי משגרת החיים ודומה שהכנסת פרמטרים מדידים לתחומי האינטראקציות החברתיות שלנו רק מתגברת והולכת.

מהסקר עולה בין היתר כי שיעור של 56%-68% אינם מקבלים את הרעיון שאלגוריתמים יחליטו באופן אוטומטי בנושאים כמו: הערכת מידת המסוכנות של מועמדים לשחרור מהכלא, סינון אוטומטי של קורות חיים, ניתוח ראיונות וידאו של מועמדים לעבודה ומדידת מצבם הכלכלי של אנשים לקביעת דרוג האשראי שלהם. הסיבות העיקריות נגד השימוש בהם קשורות לחדירה לפרטיות, היותם לא בהכרח מדויקים בהתייחסם לבני אדם והעובדה שהם מפלים לרעה או לא הוגנים.

העולם הטכנולוגי החדש מייצר עוד ועוד תחליפים ואלטרנטיבות לחיי היום יום. תהליכים אלה משנים לאט לאט אך בהתמדה את סדרי החיים המוכרים שלנו ומחליפים אותם בחדשים. רוב הפיתוחים קשורים בדרך כזאת או אחרת למכשיר הנייד שלנו, שהוא מבחינת התאגידים בעצם אנחנו, ולכן ההמצאות החזקות ביותר הן אלה שחודרות אל תוך התנהגויות שכבר נטועות היטב בחיינו, כמו למשל: הדרך שבה אנחנו מתייחסים לתחבורה (Uber, Waze), יציאה לנופש (Airb&b) ולקניות (Amazon) וכו'.

אלא שיש גם סוג אחר של פיתוחים טכנולוגיים חדשים שהקשר שלהם איתנו, כבני אדם, משמעותי יותר וקשור לא רק לאספקטים טכניים אלא גם לערכים עמוקים כמו חינוך או עבודה. למשל WeWork, המשכירה שטחי עבודה במשרדים ובחללים פתוחים לעצמאיים המעוניינים לעבוד אך לא רוצים לעשות זאת מהבית או ממשרד באזור תעשייה מרוחק. הרעיון נולד מתפישת האדם כיזם עסקי, תפישה ניאו-ליברלית המבוססת היטב בעיקר בארה"ב ומשווקת באופן מסיבי לשאר העולם.

לאחר מאבק בלתי מתפשר מצד נאמני הבייגל האמריקאי, החליטה אפל לעדכן את גרסת האמוג'י שלה לבייגל מלפני כשלושה חודשים והוסיפה עוד 70 אמוג'י'ם חדשים. המהומה סביב הבייגל התעוררה אחרי שבגרסה המקורית הבייגל לא נראה כפי ש"תומכיו" חשבו שהוא צריך להיראות. הנפגעים העיקריים היו תושבי ניו יורק שהחזיקו בשתי טענות: הראשונה - לבייגל אין גבינת שמנת בתוכו ולכן הוא לא יכול להיקרא בייגל, והשנייה - הוא בכלל לא נראה כמו בייגל אמיתי אלא כמו אלה שנמכרים באריזות של שישיות. כמה נורא.

בגרסה החדשה "נכנעה" אפל לבכיינות הניו יורקית והכניסה לבייגל גבינת שמנת וגם שינתה את העיצוב הכללי כך שהבייגל יראה שמנמן ובצקי יותר. אנחנו אולי יכולים להמשיך הלאה בחיינו ולא להבין למה בכלל לעסוק בנושא השולי הזה, אבל כמו כל סיפור על תופעה תרבותית - יש מאחוריו הרבה יותר.

מחקר שהתפרסם באחרונה בכתב העת המדעיJournal of Family Medicine and Primary Care בדק את הנושא המוזר של מקרי מוות כתוצאה מצילום סלפי במצבים מסוכנים. צוות חוקרים מהודו מצא כי לאורך שש שנים (אוקטובר 2011-נובמבר 2017) מתו 259 אנשים ברחבי העולם בעת שעשו סלפי. אלא שהמספרים הללו אינם משקפים את התמונה האמיתית שהיא מין הסתם משמעותית ורחבה הרבה יותר. זאת, מכיוון שהוא נבדק במחקר רק באמצעות ידיעות שהתפרסמו בתקשורת, והרי מקרי מוות כתוצאה מסלפי אינם בהכרח מדווחים ככאלה, או שכלל לא מגיעים לתקשורת.

אם בודקים את הנתונים, אין מדובר בתופעה מדאיגה מנקודת מבט עולמית. מה שכן מעניין בהם אינו בהכרח כמות ההרוגים אלא הפילוח שלהם: רוב ההרוגים הם מהודו, במקום השני ניצבת רוסיה ולאחר מכן ארה"ב. רוב ההרוגים (כ-72%) הם גברים ורוב מקרי המוות התרחשו בקבוצת הגילים 20-29. סיבת המוות שדווחה בתקשורת כגבוהה ביותר היא טביעה ולאחר מכן תאונות דרכים (כולל רכבות, אוניות, מעבורות וכו'), מקרי מוות שנגרמו מגלי ים שהתנפצו על החוף או סחפו מצולמים שלא ידעו לשחות. מקרים רבים קשורים גם לנפילה מגובה או לפגיעה מנשק חם. בהקשר הזה זכור המקרה של הישראלי תומר פרנקפורטר שנפל מצוק בפארק יוסמטי השנה בעת שצילם סלפי.

ביום חמישי שעבר השיקה סוני את הדגם החדש של הרובוט כלב: Aibo - הצעצוע(?) החדש של החברה היפנית, שכפי שנראה משנה את ההגדרה של המונח צעצוע. הרובוט הוצג לראשונה כבר ב-1999 וזאת הגרסה השישית שלו, גרסתו הראשונה של היתה מעין כלב אסטרונאוט בצבע כסוף מטאלי שראשו היה סוג של קסדת אסטרונאוט מוארכת עם חזית שחורה נטולת פנים. אייבו החדש, לעומת זאת, נראה כלבלב מתוק וחביב עם שתי עיניים גדולות ואוזניים שמוטות לצדדים, רק הגודל נשאר פחות או יותר זהה, כשל גור כלבים או חתול בינוני.

המרחק שעבר אייבו בין צעצוע שמשדר מכאניות חסרת פנים ועד לדמוי כלב עם קווים עגולים ורכים בעל שתי עיניים גדולות - הוא המרחק שעברנו כחברה ביחס שלנו לטכנולוגיה ומסמן את המשכו של מסע האנושות עד לאיחוד הבלתי נמנע בין אדם למכונה. מה שהופך את אייבו החדש להרבה יותר מצעצוע סטנדרטי, הוא היותו רובוט לומד המצויד בבינה מלאכותית, כך שלמעשה הוא מתיימר להיות מעין חיקוי של מערכת אורגנית שמסוגלת "לחוש" ולעבד את הנתונים המתקבלים מהסביבה. כך, נוצר "צעצוע" שהוא ייחודי. למעשה אין שני דגמי אייבו שהתנהגותם דומה.

אירוע ההשקה המסורתי של אפל התקיים בשבוע שעבר וכיאה לאירועים אלה הוא הופק באופן מעורר השתאות. כל פרט ופרט בפרזנטציה המרהיבה מתוכנן מראש. בכירי החברה נעו באלגנטיות על גבי הבמה ומציגים את הפיתוחים האחרונים. כמובן שאף אחד מהם לא לבש חליפה והם התנסחו באופן מושלם. את המסורת של מכונת השיווק המופלאה הזו החל מייסד אפל, סטיב ג'ובס, שנהג בעודו לבוש בג'ינס משופשף ובגולף שחור להסביר באופן ברור עד כמה המוצר החדש הוא מופת של שלמות טכנולוגית (עד אירוע ההשקה הבא כמובן).

האולם המלא מפה לפה - רובו כנראה בעיתונאי טכנולוגיה וגאדג'טים ואולי בעוד כמה מעריצים ברי מזל - ואלה קוטעים מדי פעם בפרץ מחיאות כפיים ותשואות את המנכ"ל טים קוק או את הדוברים האחרים לנוכח "עוד פתרון מושלם" שהצליחה אפל לנפק לבעיה שהאנושות היתה טרודה בה, נניח כמו להפוך את האפל ווצ' למכשיר ווקי טוקי.

שני מוצרים חדשים התפרסמו לאחרונה באתרי הטכנולוגיה והגאדג'טים ברשת. שניהם פונים לקהלי יעד מאופיינים ומציעים לכאורה מוצר שונה, אך יש להם נקודה משותפת חשובה הקשורה לאחד החפצים העתיקים בתרבות האנושית - המראה. שניהם מציעים חיבור בין העולם הדיגיטלי לעולם הפיזי באמצעות שילוב מתוחכם בין המראה לאפליקציה במכשיר הנייד.

המוצר הראשון שנקרא בפשטות MIRROR והוא מבקש להביא את חדר הכושר אליכם הביתה. מדובר במראה ארוכה וגדולה (130 ס"מ) הנתלית על הקיר בצורה אנכית. למעשה, זהו מסך LED מוארך. תפקיד המראה כמובן לשקף לנו את עצמינו והיא אכן עושה זאת כשהיא במצב כבוי. גם במצב פעולה אנו יכולים גם לצפות בעצמינו אך מבעד לבבואתנו לראות גם מדריך העושה יחד אתנו תרגילי כושר. המראה כמובן מחוברת לאפליקציה וניתן לשלוט בתצוגה עליה דרך המכשיר הנייד.

ידיעה לא בולטת הופיעה בימים האחרונים ובה נאמר כי חברת וולמארט האמריקאית הגישה בקשה לרישום פטנט של ציוד מציאות מדומה שיאפשר חוויית רכישה וירטואלית בחנויות האינטרנטיות שלה. המטרה היא לדמות עד כמה שניתן את החוויה המציאותית כולל העברת תחושות של לחות, חום/קור והפעלת כוח פיזי. וולמארט השקיעה כבר מעל שלושה מיליארד דולר במאמציה להתמודד מול אמזון השולטים במרחב הקמעונאות הווירטואלי.

האם בסופו של דבר זאת תהיה הדרך בה נבצע את הקניות שלנו? יתכן. אבל בעוד אנחנו מדמיינים את עצמנו עוטים מסיכות ומרחפים במרחבי חנויות כלבו או סופרמרקטים וירטואליים, הילדים שלנו כבר מזמן נמצאים עמוק בעולם משותף עם התאגידים במסיבה אחת גדולה של קניות. אנחנו כנראה בכלל לא מכירים את המסיבה הזו, שלא לומר לא מוזמנים אליה.

באוגוסט השנה, בכנס SIGRAPH 2018 לאנימציה ועיצוב במחשב תוצג טכנולוגיה חדשנית שפותחה באוניברסיטת סטנפורד שהיא כשלעצמה שיפור של טכנולוגיה דומה שפותחה באוניברסיטת וושינגטון ב-2017 שמבצעת מניפולציה על סנכרון שפתיים והתאמה לפס קול של דמויות. הסרטון הראשון והמפורסם יצא כבר בסוף השנה שעברה והציג אובמה "מדבר" בנאום מסוים, אלא שהקול והטקסטים שיצאו מפיו בסרטון היו למעשה פסקול מסרטון של נאום אחר.

כאמור, השיפור החדש בטכנולוגיה (שהשימוש בה בסרטונים נקרא גם Deep fake Video) מציג סט שלם של אפשרויות חדשות ושיפורים של היכולת הבסיסית של סנכרון השפתיים (סינק) וכולל גם: מחוות ראש, הצללה מותאמת שמטיל הראש על הרקע, תנועות סנטר, גבות, מחוות של העיניים וכד', יתירה מכך, הטכנולוגיה החדשה מאפשרת גם להשתמש בשחקן מקור דמה שישמש כדמות שממנה "נשאבות" התנועות ומועתקות בטכנולוגיה מורכבת לפנים אחרות, כך שניתן כעת בעזרת הטכנולוגיה החדשה לא רק לקחת את הסאונד ולייצר מניפולציה בנושא הליפסינג - אלא גם לשלוט בכול התנועות והמחוות של כל אברי הפנים בעזרת שחקן חיצוני שתנועותיו "מניעות" את התנועות בדמות היעד.

אחת מתופעות הלוואי בעולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים קשורה בראייה שלנו, או נכון יותר לפגיעה בה. ההשפעות השליליות של הסתכלות מאומצת לאורך זמן במסכים מוגדרות CSV - Computer Vision Syndrome, תסמונת ראיית המחשב. שם זה מתאר את כל התופעות החדשות של פגיעה בראייה.

תסמונת זו קשורה למאמץ שנדרש מהעין לפענוח אותיות קטנות מאוד, שגודלן פחות ממילימטר וחצי בממוצע. האותיות האלה מוצגות על גבי מסכים שאינם סטטיים, כלומר גבולות האותיות נקבעים על ידי אור ופיקסלים ולא באמצעות דיו על נייר.

המגזין WIRED פירסם ידיעה צנועה על מוצר חדש – רובוט השינה הראשון בעולם, המילה רובוט אולי מעט מוגזמת, כיוון שאין המדובר ברובוט במובן המקובל של המילה, אלא יותר במעין כלי עזר להירדמות, יותר מכול דבר אחר ה"רובוט" המדובר דומה לשעועית או כליה, גודל החפץ ככרית קטנה שצבעה בהיר והיא מבצעת שתי פעולות, היא מחקה את פעולת הנשימה והיא משמיעה קולות אותם ניתן לבחור: "רעש לבן", סיפורים, מוסיקת מדיטציה ואפילו פעימות לב, ניתן גם להקליט את עצמיכם וכך תוכלו להרדים את עצמיכם בקולכם.

המוצר הוא של חברת סטארט אפ בשם SOMNOX שהשיגה את ההון הראשוני בעזרת מיזם הדסטרט וניתן להזמין אותו בהזמנה מוקדמת בעלות של  549$. בפרסומים המוצר מוצג ככלי עזר להירדמות והרעיון הוא שהגוף האנושי מתאים את הנשימות שלו למי שנמצא לידו, במקרה הזה לכרית מכנית והסינכרוניזציה של הנשימות מאפשר לנשימות להיות מתואמות ובסופו של דבר מזרזת את ההירדמות.

המגזין The Verge פירסם לא מזמן כי חברת גוגל הודיעה כי היא מרחיבה את פרויקט Rolling Study Halls. מדובר בפרויקט מיוחד שבו גוגל הופכת אוטובוסים רגילים של הסעות לבית הספר, לאוטובוסים מקוונים בהם מותקנים מכשירי וויייפיי ניידים והתלמידים כולם מקבלים מגוגל "כרומבוקס" שהם למעשה טאבלטים של גוגל, וכך הנסיעה שלהם לבית הספר וממנו הופכת מזמן מבוזבז לזמן מנוצל ללימודים. הפרויקט מתקיים באזור כפרי בצפון קרוליינה בארצות הברית במחוז ברקלי, גוגל אף הקימה באזור זה מרכז פיתוח גדול שבנייתו החלה ב-2007 והושקעו בו עד היום מעל מיליארד דולר. לדברי החברה, הוא מספק כ-150 מקומות עבודה לקהילה בה הוא ממוקם, כך שההשקעה של גוגל בקהילה באזור מתרחשת זמן רב.

מיזם האוטובוסים לא נבחר במקרה. מתברר כי באזור כפרי זה נמצאים התלמידים על אוטובוס בממוצע כשעה וחצי לכל כיוון, ולכן ניצול הזמן נראה אך טבעי ומתאים למיזם. בנוסף לחלוקת הטאבלטים ולהתקנת רשת הווייפיי, האוטובוסים מרושתים גם במצלמות וצוות של מורים מספק לתלמידים סיוע כשהם נזקקים לו. בידיעה שהתפרסמה לפני ימים אחדים הודיעה גוגל כי היא מרחיבה את הפרויקט לעוד 16 בתי ספר הפרושים ב-12 מדינות ברחבי ארצות הברית. הפרויקט של גוגל נעשה בשיתוף CoSN, גוף אמריקאי העוסק בנושא שילוב הטכנולוגיה והחינוך ברחבי ארצות הברית.

ידיעה קטנה התפרסמה לפני כמה ימים, ובה צוין כי מעתה כלי העזר הקולי החדש יחסית של גוגל – Google Assistant - יוכל לסייע למשתמשים בו לקבל תזכורות על נושאים שונים בהסתמך על מיקומם בזמן אמת. כך לדוגמה, אם השארת לעצמך הערה באמצעות המסייע של גוגל על כך שמשחת השיניים שלך עומדת להסתיים ושעליך לרכוש במהירה חדשה – המסייע יזכיר לך זאת ברגע שתהיה קרוב לחנות הקרובה ביותר. בידיעה אחרת פורסם כי חברת דאנקן דונאטס האמריקאית תאפשר מעתה לבצע הזמנות דרך המסייע של גוגל שיתממשק עם מסד הנתונים של החברה, ויוכל לספק הזמנות בהתאם להזמנות הלקוחות הקודמות.

המסייעים האישיים הקוליים תופסים תאוצה בשנים האחרונות ונכנסו לתודעה עם המסייעת הקולית של אפל, SIRI. אלא שהיום העזרים הקוליים, במיוחד בארצות הברית, הופכים למשמעותיים יותר ויותר. שלושה בהם בולטים במיוחד כרגע: אלקסה ואקו של אמזון, גוגל הום והאסיסטנט של גוגל וסירי הום בוט של אפל, ושלושתם מקבלים הוראות קוליות לביצוע. לפחות לפי הפרסומים של החברות עצמן, המכשירים יכולים לסייע באינספור של פעולות, החל מארגון של תזכורות, תפעול של מכשירי החשמל ושל רכיבים של בתים חכמים, שליטה במערכות של אבטחה כמו מצלמות בבית ומחוצה לו, קניות און ליין, הפעלה של תוכניות בטלוויזיה ועוד. אך נראה שהשימוש הפופולרי ביותר הוא פשוט הפעלה של מוזיקה דרך שירותי הסטרימינג השונים (כמו אפל מיוזיק או ספוטיפיי שנכנסה לארץ לאחרונה), זאת כיוון שהמכשירים האלה הם גם רמקולים באיכות גבוהה והם מאפשרים לקבל הוראות קוליות ולשדר גם מוסיקה כאמור והכול באמצעות קולה הענוג של אלקסה, או סירי.

ביום חמישי האחרון פרסם מנכ"ל טוויטר ג'ק דורסיי סדרה של ציוצים בטוויטר בהם הוא מנסה להתמודד עם הביקורת המתגברת והולכת נגד הרשתות החברתיות בנושא מידע שגוי, מידע מוטה, התערבות של גורמים זרים ואקלים חברתי שלילי המתהווה והולך ברשתות. אין ספק כי דורסיי רוצה ליצור שוני בין הגישה שלו כמנכ"ל טוויטר לנושא לבין הגישה של פייסבוק שהציגה קו תגובה שעיקרו בעיקר התחמקות מאחריות להאשמות אלה.

דורסיי טוען כי האווירה ברשתות החברתיות ובטוויטר הפכה להיות בעייתית, כר נרחב לפעילות של גורמים שונים המשתמשים שימוש לרעה בהן כמו העלאת מידע מניפולטיבי או שקרי, מקום בו בוטים וטרולים המתערבים במידע משנים אותו ומטעים את הציבור ועוד רעות חולות אחרות. לפיכך האווירה הכללית הנוצרת היא בעייתית, ודורסיי טוען כי זהו ניצול לרעה של שירות שמטרתו הייתה קירוב בין בני אדם תוך החלפת מידע בין ביניהם באטמוספירה חיובית. חשוב להקשיב לדבריו, שכן הטיעון שלו הוא כשל עורך דין המתייחס להפרה של תנאי שימוש במוצר.

באוקטובר האחרון השיקה חברת גוגל כמה גאדג'טים חדשים, בהם עברו כמה מתחת לרדאר ותשומת הלב הציבורית. בין המוצרים האלה גם גוגל קליפס. מדובר בסוג של מוצר חדש, כיוון שהוא מכיל בתוכו מספר יכולות של מוצרים יחדיו: מצלמת מעקב, מצלמה רגילה, יכולות תקשורת של סמארטפון ומה שהכי חשוב: יכולות בינה מלאכותית.

המוצר יצא כבר לפני כמה חודשים אך רק לפני שבועיים התחיל להימכר דרך החנות של גוגל (כרגע ניתן לרכישה רק בכמה מדינות, וישראל לא נמנית עליהן), קצת מוזר שהמצלמה (אם רוצים להמשיך לכנות אותה כך) לא זכתה לתשומת לב. בעת ההשקה אוזכרה בדה-מרקר כאירוע שהשפיע ישירות על ירידת ערך מניית גו פרו – ואולם אין למצלמה זו כל קשר למצלמת האקסטרים הפופולרית.

באחד הימים האחרונים בעת שנכנסתי לפייסבוק במחשב, הופיע בפיד שלי אלבום חביב שפייסבוק טרחו והכינו רק עבורי, בעבר הייתי רגיל לקבל מפייסבוק "אלבומים" שמסכמים את מערכות היחסים שלי עם "חבר" כזה או אחר בפייסבוק, אלבומי יום הולדת, אלבומי סיכום השנה וכו'. אלא שהאלבום הפעם היה שונה – הוא הכיל מצגת של נתונים סטטיסטיים שפרסה בפניי את מערכות היחסים שלי עם ה"חברים" שלי בפייסבוק – יתירה מכך, המצגת הראתה לי מי הם הבולטים ביותר מביניהם בקטגוריות שונות, כמו למשל: מי החבר שאני מתויג איתו במרב התמונות, מי החבר שעשה הכי הרבה לייקים לדברים שהעליתי, מי החבר שאני עשיתי לו הכי הרבה לייקים, מי החבר שלא שכח אף אחד מימי ההולדת שלי ועוד ועוד ציונים ודירוגים שאמורים להראות לי מבחינה סטטיסטית מי הם "באמת" החברים שלי בעולם הזה.

האלבום התמים הזה לכאורה מדגים לנו לאן הכיוון הכללי של מערכות היחסים שלנו המתווכות על ידי פלטפורמות אינטרנטיות מתקדם. הרעיון של דירוג סטטיסטי של עצם הישות שלנו ומערכות היחסים שלנו נראה לנו אולי כרגע קוריוז, פריט טריוויה לא מזיק, או בדיחה קטנה וחמודה של פייסבוק, אך תופעה זו רחוקה מלהיות קוריוז חולף – הרעיון של דירוג סטטיסטי של נתונים מתחיל לזלוג אט אט אל כל תחומי החיים שלנו לרבות מערכות היחסים שלנו.

תופעה חדשה שכנראה תלך ותתרחב היא חיבור של העולם הדיגיטלי עם הפיזי באופנים שטרם הכרנו והיא מתחילה לתפוס תאוצה משמעותית, התאגידים הטכנולוגיים העצומים השולטים בחיינו מתחילים לכסות אזורים נרחבים יותר ויותר של האינטראקציות האנושיות, כל מערכות היחסים בינינו לבין עצמינו ובכלל בין בני אדם לעולם הולכת ועוברת דיגיטציה מאסיבית, גט טקסי, או אייר בי-אנד-בי, או אפילו טינדר שלא לדבר על ווייז מעבירות לאט לאט את כל האינטראקציות בין בני אדם לעצמם ובין בני אדם למנגנונים מכניים/טכנולוגיים/תעשייתיים - לדיגיטליות, כל מה שלא יפעל באופן דיגיטלי למעשה ייעלם או יתנוון.

בהקשר הזה יש לראות את החיבורים הנטווים לנגד עינינו בין שני העולמות בתחום שהוא אולי אחד הטריוויאליים ביותר – קניה בחנות, הגיוני היה שהכוחות שיעמדו מאחורי חנויות כאלה תהיינה רשתות הקמעונות שממילא מוכרות בחנויות פיזיות ברשתות הפרוסות על שטחים גדולים, אלא שהחיבור לרשת של רשתות אלה נעשה בתפיסה של חנויות אינטרנט "רגילות" והרעיון המרכזי היה שאנשים ירכשו מבלי להגיע פיזית לחנות – כלומר הפרדה בין שתי החוויות – לא מפתיע אם כן שהחברה הראשונה שיצרה קונספט רכישה שכנראה יצליח הרבה יותר היא חברת אינטרנט ולא חברה קמעונאית.

לאחרונה מתרבות כתבות הביקורת על תאגידי האינטרנט הענקיים בישראל, כשדה-מרקר מוביל את הקו הזה, אולם הביקורת נשמעת גם מכיוונים נוספים, בארץ ובחו"ל. בבסיס הביקורת הזאת המופנית כנגד התאגידים עומדות טענות שניתן לתמצת לנקודות הבאות:

- הביקורת על איסוף חומר פרטי ונתונים אישיים על המשתמשים ועל אופן השימוש שלהם ברשת.
- ה"השתלטות" על כל הפלטפורמות והשירותים האינטרנטיים.
- הפעלת כוח על מפרסמים על מנת לכפות התנהגות ספציפית ברשת, והשתלטות על עולם הפרסום באינטרנט בכלל.
- הפעלת מערכות של צינזור מידע ומניפולציות על הצגת תוכן בדרך כלל על ידי אלגוריתמים.
- התחמקות מתשלום מיסים.

בשבוע שעבר פירסמה גוגל את סיכום החיפושים המובילים ביותר לשנת 2017, כחלק מהריטואל הקבוע של סוף השנה האזרחית המפציע בכל שנה. כרגיל, כבכל שנה, מופיעים בתוצאות החיפוש: אסון הטבע המדובר ביותר, הסלבריטי המבוקש, זה ששמו נקשר בשערורייה הגדולה ביותר, מכשירים חכמים וסיפורי חדשות תמוהים במיוחד.

גם השנה אין הפתעות רבות והתוצאות נראות הגיוניות יחסית, גם אם מעט ביזאריות. בקטגוריית How To (כאשר הגולש רוצה לדעת איך לבצע משהו) למשל, תופתעו לדעת שהשאלה הנפוצה ביותר היא: "איך להכין סליים?". שאלה זו לא הטרידה ישראלים בלבד, אלא גם אמריקאים, בריטים ותושבים ממדינות אחרות בעולם.

לפני כמה ימים פורסם גזר הדין של השופט רחמים כהן בנושא סטטוסים מצייצים, זהו כנראה השלב האחרון בסאגה המעניינת הזאת שנמשכת כבר מינואר 2015 כשבדה-מרקר פורסמה ידיעה תחת כותרת שבהחלט לא השתמעה לשתי פנים: "סטטוסים מצייצים - הגרסה הלא-מצונזרת: כמה עולה פוסט מצליח?". הסיפור של סטטוסים מצייצים הוא סיפור בעל משמעות רחבה הרבה מעבר למקרה הספציפי.

הבעייתיות של הסיפור הזה לא מתחילה בחברת פייסבוק, אלא בדרך בה אנשים משתמשים בפלטפורמה הזאת ברחבי העולם והפרשנויות השונות שהם נותנים לה. כל הרשתות החברתיות פועלות לפי עקרונות מנחים דומים, באופן גס ניתן לחלק את הדינמיקה של הפצת התוכן ברשתות לשלושה: מפיצי תוכן מוסדיים, מפיצי תוכן עסקיים ומפיצי תוכן פרטיים, כל התכנים מצייתים לאותן תבניות גרפיות ובכל הרשתות מדובר על רכיבים עם מסגרת ברורה (סטטוס בפייסבוק, ציוץ בטוויטר, תמונה באינסטגרם וכו'), כלומר לאף גורם אין יתרון גרפי על גורם אחר מבחינת נראות, להבדיל מפירסום בעיתונות המודפסת שם ההופעה והנראות הן תוצאה ישירה של העלות המושקעת. ברשתות החברתיות – כולם שווים.

בשבוע שעבר שודרה כתבה בתוכנית חדשות הבוקר של גלי צה"ל, כחלק מסדרה של כתבות בנושא הפקקים והפתרונות או הרעיונות להתמודדות בנושא הזה של גורמים כאלה ואחרים. בכתבה התקיים ריאיון עם  סמנכ"ל בכיר בחברת ווייז בישראל שענה לטענות כי אפליקציית ווייז אחראית לכאורה לחלק מין הפקקים הנגרמים בשעות העומס בארץ. אחת הטענות שעלתה למשל קשורה בכך שהאפליקציה מפנה נהגים בשעות העומס דרך נתיבים שעוברים בשכונות מגורים וכך נוצר עומס תנועה בדרכים שלא היו בהן בעיות תחבורה לפני כן.

לפי הנאמר בכתבה, לווייז יש 2.5 מיליון משתמשים בישראל וברור ששימוש באפליקציה משנה בפועל את מפת הפקקים והכבישים: ווייז יוצרת תמונת מצב עבור הנהג ומציגה לו שכלול של כמות המכוניות בסביבה המיידית, הזמן הנדרש להגעה מנקודה לנקודה וממפה את הפקקים עבור המשתמש - והכל בזמן אמת. אלא שהאפליקציה פועלת באופן מתמטי תועלתני, ומבחינתה הובלת המשתמש לעבר כביש פנוי, גם אם לא ראשי, מקדש את המטרה - קיצור זמן ההגעה מנקודה לנקודה. באותה דרך יכול גם משתמש שגר כל חייו באותה עיר, להשתמש באפליקציה וזו תוביל אותו בכבישים ורחובות שכלל לא ידע על קיומם - כי מעולם לא היו בדרך - ואלה יהפכו לעמוסים בעקבותיו ובעקבות משתמשים נוספים.

בכתבה שפורסמה בגרדיאן  בשבוע שעבר הוצגה יוזמה חדשה של פייסבוק, שבשיתוף פעולה עם הרשויות האוסטרליות, יזמה פיילוט חדש שמטרתו הגנה על משתמשים מ"פורנו נקמה". ברשת החברתית מגדירים באופן זה סיטואציה שבה אנשים מפיצים תמונות עירום ותמונות אינטימיות אחרות של בני הזוג שלהם כנקמה על סיום מערכת יחסים (שכנראה לא היתה מוצלחת במיוחד?). הכיוון נשמע טוב, ואפילו חיובי, אלא שהביצוע, איך לומר, קצת מטריד.

איך פועלת ההגנה של פייסבוק מ"פורנו נקמה"? ראשית, מי שחושד שתמונות בעלות אופי מיני שלו נמצאות אצל אדם אחר שעלול לעשות בהן שימוש צריך לשלוח אותן לפייסבוק וגם לעצמו דרך המסנג'ר. כן, שמעתם נכון, לשלוח את התמונות לפייסבוק. ברגע שהתמונות החושפניות והרגישות מגיעות לפייסבוק, טובי המומחים בחברה יערכו דיון בקשר לתמונות ויחליטו אם פרסומן יהווה הפרה של תנאי הקהילה של פייסבוק.

לפני כמה ימים פורסם מאמר בניו יורק טיימס על כך שהסינים שאוסרים על כניסת פייסבוק וגוגל לארצם משתמשים ברשתות החברתיות מחוץ לסין להפיץ תעמולה סינית ברחבי העולם. אין ספק שהנושאים הללו מעניינים מאוד את האמריקאים שלא לומר מטרידים את מנוחתם, אלא שכמו תמיד הסיפור הוא לא בהכרח מה שאנחנו קוראים בכותרות, אלא מסתתר בתוך הדברים עצמם.

יותר ויותר ידיעות שפורסמו בכלי תקשורת אמריקאים מציגות חשש ממידע כוזב לכאורה, או חמור מכך – תעמולה של ממש המופצת ברשתות החברתיות ובמיוחד בפייסבוק על ידי הרוסים ולאחרונה כנראה שגם על ידי הסינים. עד כדי כך האמריקאים לוקחים ברצינות את נושא הכניסה של תכנים "זרים" לפלטפורמות החברתיות שלהם עד שהנושא הגיע לדיונים בסנאט ונציגי ענקיות האינטרנט הוזמנו לדיונים בנושא הזה.

לפני כמה ימים שודרה כתבה ב"הכל כלול עם סיון כהן" (ערוץ 10) על הקלות שבהצטרפות לאובר ועל היכולת להרוויח "עד 500 שקל נטו למשמרת". בכתבה נשאל אחד הנהגים שעובד עבור אובר על צורת העבודה שלו ועל הרווח האפשרי בעבודה הזאת, כמובן שלא נעדרו מהכתבה נהגי המוניות – הנפגעים העיקריים מהתופעה החדשה. האייטם הקצר הציג את נהגי המוניות ככאלה שלא מבינים עוד את המשחק שהשתנה וציין את הרווח לנהגים ובעיקר לנוסעים – ללא ספק כתבה המתייחסת בחיוב לתופעה החדשה.

למעשה, מה שידוע לנו על אובר מסתכם בכתבות מפרגנות מסוג זה, והמתפרסם בכתבות במדורים כלכליים. אבל מה שמתרחש לנגד עינינו הוא משמעותי הרבה יותר. מדובר כאן בהפיכה דרמטית של כל מערכת היחסים שלנו עם תאגידי ענק דיגיטליים עם השפעה מהותית על חיינו – והכל תחת השם התמים - "כלכלה שיתופית".

הפרק האחרון ששודר בסדרת הכתבות של חן ליברמן בערוץ 10 נפתח בקטע ממסע הבחירות של אריאל שרון מ-2003 בו הוא נראה נואם בכנס. השידור, שהועבר במהלך מהדורות החדשות בשידור חי הופסק לפתע והוחזר לאולפן – שם הודיע יעקב אילון שהשופט חשין (שהיה נשיא ועדת הבחירות המרכזית באותה עת) הורה על הפסקת השידור כיוון ששרון עבר בו על חוק תעמולת הבחירות. שניות אחר כך, הוצג הסרטון הידוע מיום הבחירות ב-2015 בו נתניהו דיווח על הערבים שנעים בכמויות לעבר הקלפיות. כלומר - תעמולת בחירות בוטה, ועוד בערב הבחירות עצמן.

בחירת שני הקטעים הללו נעשתה בקפידה, והובאה לתוכנית על מנת להדגיש את המרחק העצום שעברנו ב-14 השנים האחרונות. כמובן, את נתניהו חשין לא יכול היה לעצור, אך זהו למעשה הסיפור כולו.

כשאנדי וורהול אמר בסוף שנות ה-60 שבעתיד לכל אחד תהיה הזדמנות ל-15 דקות של תהילה, הוא התייחס כמובן לתופעת הסלבריטאות, והקדים בהרבה את המתרחש בעידן האינטרנט. ובכל זאת, אפשר לבחון את האמירה הזאת בהתייחס לפרשת "הצינור" - גיא לרר נגד ערוץ 10 - שמסעירה את הביצה התקשורתית בשבועות האחרונים. פרשה זו חשובה הרבה יותר מהמשתתפים בה, היות והיא מסמלת בעיקר את ההבדלים בתפיסות העולם בין העולם "הישן" לעולם הטכנולוגי החדש.

בשנים האחרונות, עם התחזקות הרשתות החברתיות בשילוב של המכשיר הנייד, אנחנו יכולים לראות תופעה של שיווק המתבסס על כלים של מסרים מיידיים, אלו המבינים את השפה החדשה והכלים השיווקיים הללו – מייצרים לעצמם תנופה חזקה בזמן קצר ובהוצאות נמוכות משמעותית מהאלטרנטיבות שהיו בעבר. אם נוצר הרושם שייצור של תנופה כזאת הוא קל יותר – ההיפך הוא הנכון, אמנם השיווק העצמי הפך פשוט יותר ונמצא בידיים של פחות אנשים – אך אל תטעו, עדין מדובר במלאכה הדורשת תחכום ובעיקר מהירות תגובה.

אחת לזמן מה משודרת כתבת חדשות שמגוללת סיפור התעללות בחסרי ישע - דווקא מצד אלה שהיו מופקדים על הטיפול בהם. כתבות מסוג זה מלוות, בדרך כלל, בצילומי מצלמה נסתרת שהוצבה במקום על ידי הורים חשדנים (או ילדיהם), או מטעם עובדים אחרים במקום. כמובן שבתחקירים מסוג זה יש להבדיל בין צילומים "מכוונים" לבין צילומים שנלקחו מתיעוד מצלמות אבטחה שנמצאות ומצלמות במקום בכל מקרה, והצבתן במרחבים ציבוריים הפכה בעשורים האחרונים לדבר מה שבשגרה.

בהקשר הזה מעניין לראות את סדרת הכתבות של מירי מיכאלי המשודרת בימים אלה בחדשות של ערוץ 10, המציגות את גן הילדים באופן שונה לגמרי ממה שהורגלנו לראות. בסדרת הכתבות הזאת אנחנו עוקבים אחרי ילדים בגן והתנהגותם היומיומית דרך מצלמות שמפוזרות ברחבי הגן – כמובן יוזמה של יוצרי הכתבה.

אחרי ראש השנה ומעט לפני יום כיפור, כדאי לעשות חשבון נפש ולחשוב על התהליכים שאנחנו עוברים שמתחזקים משנה לשנה. אחד השינויים אליהם אנחנו פחות מתייחסים הוא השינוי הטכנולוגי - תהליך כל כך מוחלט ובלתי נמנע שנדמה ואנחנו נשאבים לתוכו. לא רחוק היום בו נתייחס לטכנולוגיה כמובילה אותנו בעקבותיה, ולא ההפך.

ההיבט המטריד ביותר בשינוי זה הוא הבידוד החברתי; בראשית דרכה, התקשורת הניידת התיימרה לחבר בין אנשים. היא אכן עשתה זאת, אבל מלכתחילה תוכנן מכשיר הסמארטפון לשמש כמחשב יותר מכל דבר אחר. היזכרו בפעם האחרונה שנכנסתם לכיתת מחשבים במוסד לימודי כלשהו או לספרייה, התמונה הנגלית היא של קבוצת אנשים גדולה שכל אחד מהחברים בה יושב מול מסך מחשב ונראה מנותק מהסובבים אותו. עכשיו היזכרו בפעם האחרונה שהייתם בתחנת רכבת, התמונה מעט שונה, אך התוצאה זהה: אוסף אנשים בתנוחות ובמצבים שונים שקועים כל אחד במסך המכשיר הנייד. במובן הזה היכולת להתנייד עם "המחשב" רק שיכללה את הדינמיקה מחדר המחשבים, אך המהות נותרה.

תפיסת הזמן שלנו היא חוויה סובייקטיבית, גם אם יש תפיסה אחת שמוסכמת על כל החברה. בחיי היום יום אנחנו חווים קונפליקטים הקשורים בזמן, מתמודדים עם מצבים בהם הקרובים לנו, בין אם המדובר בבני המשפחה שלנו, עמיתים לעבודה או חברים חווים תפיסת זמן אחרת משלנו. תפיסת הזמן איננה שונה רק מאדם לאדם, אלא גם בין תרבויות חברות שונות וגם בין בני גילים שונים. ילידי תחילת שנות ה-80, למשל, גדלו והתפתחו בעולם שונה מילידי תחילת שנות ה-90, שלא לדבר על ילידי תחילת שנות ה-2000, שכבר בגיל צעיר מאוד נחשפו לסמארטפון – גורם מרכזי בשינויים בתפיסת הזמן.

שינוי קריטי בתפיסת הזמן התרחש בתחילת שנות ה-90 עם הופעתם של המכשירים הניידים הראשונים, שאפשרו לבני אדם להתנתק מ"מקום". מכשיר הטלפון האלחוטי סימן את תחילתו ההשתחררות ממקום, והטלפון הסלולרי שהגיע אחריו שחרר אותנו לחלוטין מתלות זו שאפיינה מכשירים קוויים מחוייבי מיקום פיזי.

גם אתם נרגשים לקראת יציאת מכשירים חדשים לשוק? מקווים להשיג את האייפון המתקדם ביותר? לא יכולים לחכות כבר להניח אצבעות רוטטות על הפיקסל החדש של גוגל? חברות הענק עומדות לשחרר בקרוב את המכשירים החדשים שלהן לשוק ולהציג שיפור כמה אלמנטים במכשירים החדשים, אבל בעיקר שניים: זיהוי בעזרת מצלמות משופרות וזיהוי ביומטרי. ברור שטביעת אצבע היא אמצעי חשוב להגנה על הזהות שלכם ברשת, אבל צריך לזכור היא גם מאשרת לחברות הענק שאתם באמת אתם ולכן המידע שאתם מזרימים אליהן אותנטי.

במכשירים שהושקו בשנים האחרונות משולבות טכנולוגיות חדשות נוספות, כמו זיהוי פנים ומערכות לזיהוי תלת מימדי של אובייקטים במרחב. יכולות אלה יזהו אם האובייקט שעומד לפניכם שטוח או בעל נפח, מידע שהוא בעל ערך עצום, אבל למי בדיוק? ליצרניות יש שתי מטרות בפיתוח מכשירים חדשים – הראשונה היא שחוויית השימוש שלכם תהיה נעימה, מהירה וחלקה ככל האפשר, השנייה היא שאיכות התוכן שאתם מעבירים מהמכשיר שלכם הלאה תהיה כמה שיותר איכותית (להן).

מדי פעם מפרסמים אתרי כלכלה ידיעות בנוסח "מהיום פייסבוק תכניס לפיד שלכם כך וכך...", או "הוול שלכם עומד להשתנות ממחר כי..."; ידיעה עם כותרת דומה התפרסמה החודש באתר "דהמרקר" שציטט את אתר Recode לחדשות טכנולוגיות. בידיעה נכתב שפייסבוק (החברה) שוקלת להכניס אפשרות חדשה לממשק הרשת החברתית שישלב בפיד הפרטי של משתמשים פוסטים וסטטוסים של פוליטיקאים - לא בהכרח אלה שמעניינים את המשתמש, או כאלה שהוא מסכים עמם. המשתמש פשוט ייחשף ליותר פוליטיקאים.

כרגע מדובר בפיילוט בלבד שהתחיל בארצות הברית, ונחשפים אליו רק משתמשים שעשו "לייק" בעבר לפוליטיקאי כזה או אחר. שילוב הפוסטים של הפוליטיקאי בפיד הפרטי יתקיים בינתיים אחת לשבוע, ומכיוון שבארצות הברית יש חשיבות גדולה למקומיות הפוליטיקאים - המשתמש ייחשף רק לפוליטיקאים ממדינה בה הוא נמצא, בהסתמך על זיהוי המקום שלו.