עשור לסמארטפון, המכשיר ששינה אותנו

איך אוכלוסיות שלמות מפתחות אובססיה למכשיר אחד? בעיקר כיוון שהסמארטפון לא תוכנן להיות טלפון בלבד. בעידן בו כל אחד מאיתנו הוא "סוכן תוכן" שפועל בחינם מתקיים משולש תקשורת של זמן, מרחב וידע. מזל טוב סמארטפון, לעוד הרבה שנים יחד

יגאל באום
יגאל באום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרסומת בלונים לאייפון
קרדיט: ערוץ היוטיוב של אפל
יגאל באום
יגאל באום

גם אתם נרגשים לקראת יציאת מכשירים חדשים לשוק? מקווים להשיג את האייפון המתקדם ביותר? לא יכולים לחכות כבר להניח אצבעות רוטטות על הפיקסל החדש של גוגל? חברות הענק עומדות לשחרר בקרוב את המכשירים החדשים שלהן לשוק ולהציג שיפור כמה אלמנטים במכשירים החדשים, אבל בעיקר שניים: זיהוי בעזרת מצלמות משופרות וזיהוי ביומטרי. ברור שטביעת אצבע היא אמצעי חשוב להגנה על הזהות שלכם ברשת, אבל צריך לזכור היא גם מאשרת לחברות הענק שאתם באמת אתם ולכן המידע שאתם מזרימים אליהן אותנטי.

במכשירים שהושקו בשנים האחרונות משולבות טכנולוגיות חדשות נוספות, כמו זיהוי פנים ומערכות לזיהוי תלת מימדי של אובייקטים במרחב. יכולות אלה יזהו אם האובייקט שעומד לפניכם שטוח או בעל נפח, מידע שהוא בעל ערך עצום, אבל למי בדיוק? ליצרניות יש שתי מטרות בפיתוח מכשירים חדשים – הראשונה היא שחוויית השימוש שלכם תהיה נעימה, מהירה וחלקה ככל האפשר, השנייה היא שאיכות התוכן שאתם מעבירים מהמכשיר שלכם הלאה תהיה כמה שיותר איכותית (להן).

עד לאחרונה התקשורת עסקה באופן בו המידע האישי שלנו מועבר או מנוטר על ידי החברות, אלא שזאת רק זווית צרה של הסיפור האמיתי. חברות ענק כמו אפל רוצות לקבל גם תמונה רחבה יותר, וכך כל אחד מאיתנו הוא למעשה "סוכן תוכן" שפועל בחינם. ואם אפשר לקבל מכל אחד מאיתנו כל כך הרבה מדוע להסתפק רק בפרופיל ההתנהגותי הצר שלנו? תמונת המציאות שהחברות רוצות ליצור היא דיגיטלית, ככל שיותר תוכן יהיה דיגיטלי כך יתאפשר להפוך אותו לדאטה. וככל שיש יותר דאטה - ניתן יהיה ליצור אלגוריתמים משופרים ומערכות אינטגרטיביות ובסופו של דבר להציג בפנינו עולם שמותאם לנו.

בסרט הנבואי "היא" מ-2013 מתוארת מערכת יחסים בין סופר להשכיר לבין מערכת ההפעלה שלו, שמיוצגת על ידי קול נשי בלבד שעובר דרך אוזניה בראשו של הסופר. כשהיא מבקשת "לראות" את העולם הסופר מניח את עינית המצלמה מחוץ לכיס החולצה שלו. הסצנות בהן הסופר יוצא לסייר יחד עם מערכת ההפעלה שלו נדמות כבילויים של זוג אוהבים שחיים להם בעולם צבעוני ומקסים, וכל קשר שלהם עם הסביבה נעלם, סוג של בועה שאנו כצופים מצטרפים אליה. למעשה, אנחנו צופים בחוויה של אדם ואלגוריתם את העולם.

מעניין לראות את המרחק שעשה הקולנוע מהעינית המפחידה ב"אודיסאה בחלל 2001" מ-1968 ועד עינית המחמד של "היא" מ-2013. בסרט, ה"צפייה בעולם" נעשית על ידי אלגוריתם דורש את האקטיביות של האדם, כלומר הוא נדרש "להראות" לאלגוריתם את העולם דרך עינית המצלמה. מערכת ההפעלה היא חיובית, משתפת פעולה, תומכת, פועלת עבור האינטרסים של "המפעיל" אותה. מערכת ההפעלה זקוקה למפעיל שיוציא אותה לטיול, ממש כמו שמוציאים כלב מחמד לטיול בשכונה.

הסרט מראה שלב ביניים בלבד (בהחלט לא סופי) בהתפתחות של מערכת היחסים בינינו לבין המכשיר הנייד שלנו. היום, המכשיר עדיין נזקק לאישור שלנו בפעולות רבות, אבל ברור שזהו שלב מעבר. כבר היום המכשיר שלנו מבצע פעולות של ניטור מידע שאין לנו מושג מה הן, הוא איננו רק מכשיר טלפון, אפשר אולי לקרוא לו מוניטור נייד, מכונה לתיעוד וניטור הפעולות שלנו.

אלא שאם כיום המכשיר מוגבל בגלל הגבלות טכניות, משפטיות ואחרות, הרי שלאט לאט החסמים הללו יירדו. המכשיר עצמו כבר בתוך המבנה שלו, החומרה שלו ומערכת ההפעלה שלו יתפקד כמנגנון ניטור מלא לא רק לעולם האישי שלנו, אלא גם לכל מי שסובב אותנו.

בדיוק כמו שרכב אוטונומי יפעל כמכונה ללא צורך בתיווך אנושי, כך מכשירים ניידים יפעלו בעצמם. אלא שאנחנו נמצאים עדין בתקופת מעבר, המכשירים זקוקים לנו ולפעולות שלנו, החברות שמפתחות את המכשירים יעשו הכול על מנת שנרגיש נעים ונוח, שיהיה לנו כיף, שנרגיש שאנו חווים חוויה שהיא בשליטה שלנו. היצרניות רוצות שהחוויה שלנו תהיה כזו של תחושת שליטה בעולם, שנהיה אקטיביים, שנעשה פעולות, שנשתף, שנביע דעה, שנצלם - והרבה, שנשתף צילומים, שנפתח קבוצות, שנגדיר את עצמנו, שנערוך את הפרופיל שלנו, שנמליץ לחברים שלנו ושכל מה שאנחנו עושים כמובן יעלה לענן - רצף פעולות שיגביר את האינטראקציה.

נכון להיום, האלגוריתמים מעוניינים בתחושות הסובייקטיביות שלנו, ברצון החופשי שלנו, וביכולת ההחלטה שלנו. לשם כך עלינו להיות אקטיביים, לקחת את המכשיר שלנו איתנו לכל מקום, לדאוג שתמיד יפעל, שהגדרת המיקום שלו תמיד תפעל ברקע. המכשירים הניידים מתוכנתים באופן כזה שאנחנו מתקשרים אליהם, מתחברים אליהם, מפתחים אליהם קשר כמעט אישי, כל צליל התראה מפעיל אותנו, אומר לנו שעוד מישהו התעניין בנו, שלח לנו מייל, שלח לנו הודעה, המליץ לנו על משהו, העולם משדר אלינו ישירות, אוהב אותנו, מתייחס אלינו.

איך קורה שאוכלוסיות שלמות מפתחות אובססיה למכשיר? כיוון שהוא תוכנן להיות כזה. הסמארטפון לא יועד להיות טלפון בלבד. הוא יצר הגדרה חדשה, כמו הטלגרף והטלוויזיה, הוא התגבר על שתי הבעיות המרכזיות שעמדו בפני התפשטות של רעיונות: זמן ומרחב, הסמארטפון חיבר אלמנט נוסף - דאטה. עכשיו יש לנו משולש תקשורת: זמן, מרחב וידע.

אפשר להתייחס לבני אדם כנשאים של אלגוריתמים ממקום למקום, מפיצי ידע במרחב – קולטים ומפיצים בעזרת המכונה הניידת הקטנה שלנו בכיס, שכרגע זקוקה לנו. אבל היי, לא צריך לחשוב על כל זה כל הזמן, אפשר לעצור לרגע, לצלם ולשתף.

יגאל באום

יגאל באום | |מחוץ לרשת

מומחה לשיווק, מעצב תקשורת חזותית, בוגר בצלאל, חוקר תקשורת ומחלוצי האינטרנט הראשונים בישראל, לומד לתואר שני בתקשורת מחקרית, מורה ומרצה בתחום.

חוקר את הרשת יותר מ-20 שנה ומלווה את התפתחותה: ההתפתחות הטכנולוגית מהירה עד כדי כך שהיא מציבה את האנושות בפני אתגרים מורכבים מאי פעם, אלא שבני האדם נוהגים להתייחס לטכנולוגיה כפי שדג מתייחס למים.

הבלוג יציג נקודת מבט ביקורתית לאור המצב הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ