"גן (במעגל) סגור": ב-2017 כבר אי אפשר לשחרר ילדים ממודעות למצלמות

סדרת הכתבות של ערוץ 10 מנסה לחשוף אותנו להתנהגות ילדים קטנים ללא תיווך, אבל משיגה את ההפך בדיוק. במקום צילום חופשי של ילדים, אנחנו מקבלים תוכנית העוסקת בהפקה עצמה, פרשנויות אינסופיות וילדים המודעים ביתר חדות למצלמה

יגאל באום
יגאל באום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך "גן (במעגל) סגור" של ערוץ 10
מתוך "גן (במעגל) סגור" של ערוץ 10. הילדים זיהו את המצלמה הנסתרת תוך זמן קצרקרדיט: ערוץ 10
יגאל באום
יגאל באום

אחת לזמן מה משודרת כתבת חדשות שמגוללת סיפור התעללות בחסרי ישע - דווקא מצד אלה שהיו מופקדים על הטיפול בהם. כתבות מסוג זה מלוות, בדרך כלל, בצילומי מצלמה נסתרת שהוצבה במקום על ידי הורים חשדנים (או ילדיהם), או מטעם עובדים אחרים במקום. כמובן שבתחקירים מסוג זה יש להבדיל בין צילומים "מכוונים" לבין צילומים שנלקחו מתיעוד מצלמות אבטחה שנמצאות ומצלמות במקום בכל מקרה, והצבתן במרחבים ציבוריים הפכה בעשורים האחרונים לדבר מה שבשגרה.

בהקשר הזה מעניין לראות את סדרת הכתבות של מירי מיכאלי המשודרת בימים אלה בחדשות של ערוץ 10, המציגות את גן הילדים באופן שונה לגמרי ממה שהורגלנו לראות. בסדרת הכתבות הזאת אנחנו עוקבים אחרי ילדים בגן והתנהגותם היומיומית דרך מצלמות שמפוזרות ברחבי הגן – כמובן יוזמה של יוצרי הכתבה.

המטרה המוצהרת של הכתבות הייתה לאפשר לצופים הצצה לעולם הפרטי של הילדים, כיוון שהילדים לכאורה מצולמים במצלמות נסתרות שהם אינם מודעים לקיומן. אלא שלאחר צפייה של כמה דקות, ברור לגמרי כי הילדים מודעים לחלוטין למצלמה. יתירה מכך, בכתבה נראים אנשי צוות הצילום מתקינים את המצלמות בנוכחות הילדים. המצלמות גלויות וגם ציוד ההקלטה (מיקרופונים מעל אזורי הפעילות של הילדים) כלומר הנושא של "להיות זבוב על הקיר" כדבריה של מירי מיכאלי בעצמה בכתבה, או כפי שפורסם בפרומואים האינסופיים - לא ממש תקף.

בכמה מהסצינות הילדים ממש מתייחסים לעובדה שהם מצולמים, ברור שעובדה זו מעקרת לחלוטין את כל הרעיון של הכתבה. בנוסף התוכנית בנויה בפורמט של ריאליטי ומשולבים בה קטעי ראיונות עם אנשי מקצוע וחינוך. מירי מיכאלי עצמה יושבת עם מומחית (ד"ר מיכל קדרון) ליד מוניטור, שתיהן עם אוזניות, מעבירות לנו את ההתרחשות עם "פרשנות מהאולפן". כמעט כל משפט שאחד הילדים אומר מלווה בפרשנות בסגנון ריאליטי. האם אנחנו באמת זקוקים לזה? כנראה שכן, כיוון שמעקב אחר ילדים במצלמות מוסתרות לגמרי היה מצריך מעקב של חודשים שתייצר חומרים לכתבה או שתיים. 

הצבת המצלמות בגן ילדים. נוכחים בזמן ה"הסתרה"

ברקע מאחורי הילדים, תמיד ניתן לראות מישהו מבוגר מאנשי הצוות של הגן או מצוות ההפקה, כך שהרעיון שאנחנו באמת נזכה לראות כיצד ילדים מתקשרים אחד עם השני ללא נוכחות מבוגרים לא באמת עובר בתוכנית הזאת – מה ששומט את הקרקע מתחת לכל הרעיון מלכתחילה. כלל לא בטוח שלצלם תוכנית כזאת, כלומר באמת להסתיר מצלמות מבלי שילדים בכלל מודעים הוא אתי. מן הסתם כל ההורים אישרו את עצם הצילום ויחד עם זאת יש איזו הרגשת אי נוחות מלצלם כל אחד מבלי שהוא מודע לכך כשלא מדובר בתחקיר. דומה שיוצרי הכתבה הבינו את זה בעצמם – אך בכל זאת יצרו את סדרת הכתבות, כלומר ניסו לעשות משהו ולא לעשות אותו בעת ובעונה אחת. 

כיוון שהילדים נוהגים כילדים, הם פועלים בתפיסת זמן ובעולם דמיוני/יצירתי משלהם ולכן היה מין הסתם צורך בעריכה משמעותית על מנת להוציא קטעים שיש להם היגיון כלשהו שיתאים לציר זמן של כתבה. התוצאה הכללית היא מלאכותית, התחושה שהילדים מודעים למצלמה עוברת כל הזמן.

באחד הקטעים שאמור היה להדגים לנו על חשיבותה של החלוקה בין הילדים - הגדילו לעשות המפיקים ויצרו מעין מעבדה התנהגותית, בדומה לניסוי חברתי - והציבו מצלמות באחת מפינות הגן, אליה הובאו שני ילדים בכל פעם (אקט מלאכותי ומבוים כשלעצמו). הילדים נתבקשו לשבת ליד שולחן ובו שתי צלחות מכוסות, בהינתן ההוראה הילדים הסירו את המכסה רק כדי לגלות שמתחת לאחד יש לחמנייה עם שוקולד ומתחת לכיסוי השני אין דבר, הרעיון היה לראות האם הילדים יחלקו את הלחמנייה ביניהם או לא.

אב אמריקאי מצלם סלפי עם ילדיו הקטנים
אב אמריקאי מצלם סלפי עם ילדיו הקטנים. הילדים של 2017 מודעים הרבה יותר ממה שניתן כלל לדמייןצילום: Nate Pesce / Fort George G. Meade Public Affairs Office

עד כדי כך ניתנה חשיבות לניסוי שבכתבה שנאמר שניסויים כאלה יכולים אפילו לנבא את ההצלחה העתידית של ילדים בחיים ("מבחן המרשמלו" הידוע), לרבות הצלחה בלימודים אקדמיים (בסוף האייטם נאמר כי יש המסתייגים מקביעה כה גורפת). אלא שהילדים של 2017 מודעים הרבה יותר ממה שניתן כלל לדמיין וניתן לראות לכל אורך ה"ניסוי" שמשהו לא מסתדר להם, הילדים הסתכלו כל הזמן לכל הכיוונים וניכר שהם בעיקר נבוכים. צריך לציין שציוד הצילום וההקלטה היה ממש מולם ובוודאי לא הוסתר.

בעולם האקדמי, ניסויים חברתיים שמעורבים בהם ילדים הם מהמורכבים בתחום, ודורשים זמן ארוך מאוד של התארגנות, שעות וימים של התבוננות וניתוח מקרים רבים מאוד, לפני שמסקנה כלשהי עולה על הכתב. ברור, לפיכך לגמרי שכתבה כזאת כלל לא יכולה להעביר מסקנות כלשהן. החלק המעניין בכתבה הוא היחס של הילדים למצלמות (הנסתרות כביכול), הילדים בכתבה הם בני חמש, לפיכך הם נולדו בשנת 2012 וגדילתם התרחשה בעולם טכנולוגי אינטנסיבי, נוכחות של מצלמה בעולם שלהם היום שונה לגמרי מילדים שנולדו, נניח, עשר שנים לפניהם.

הפונקציה החזקה ביותר של הסמארטפון היא המצלמה, שהיא הכלי שנמצא בשימוש המשמעותי ביותר, במיוחד בכל הקשור לתיעוד וההעלאה של מידע לרשת. ילדים מודעים למצלמה של המכשיר ומצלמים את עצמם וסביבתם, או שהקרובים אליהם עושים זאת כל העת, המצלמה והתיעוד המצולם הם חלק אינטנסיבי של החיים שלהם ושל המשפחות שלהם. הציפייה מהילדים להתעלם מהמצלמות היא משימה שנדונה לכישלון. יתכן שצוות צילום בגן לפני 20 שנה היה בלתי נראה לילדים, אבל לא זה המצב לקראת סוף 2017. 

ניסוי הלחמניה וממרח השוקולד. אקט מלאכותי ומבוים כשלעצמו

יותר משהתוכנית עוסקת בהתנהגות ילדים בגן, היא עוסקת בלהראות לנו כיצד מופקת תוכנית כזאת, לאורך התוכנית אנחנו רואים את צמד ה"פרשניות" מסתכלות על מסכים שבהם הילדים מתנהגים באופן "טבעי", כלומר אנחנו רואים מסך (הטלוויזיה) שבתוכו שתי נשים יושבות מול מסך שבתוכו הילדים, כלומר – להראות לנו את הילדים בלבד מבחינת ההפקה איננה כלל אופציה, מבחינתם אנחנו חייבים לקבל את ההתנהגות המתווכת דרך הפרשנות של הכתבת והפסיכולוגית, בדיוק כמו בתוכנית ריאליטי שלא יכולה להראות לנו חוויה נטרלית אלא רק חוויה מתווכת. כך למשל, בסצינה של חלוקת הלחמנייה אומר אחד הילדים, "אבל זה לא פייר", והפרשנית מסבירה ש"הילד חש שאין כאן צדק". בהחלט הרחבת הדעת.

התוכנית מופקת באופן מקצועי ונראית טוב ויזואלית, אבל אולי יותר מכל דבר התוכנית לא מלמדת אותנו על ילדים אלא דווקא על עולם המבוגרים, יכול להיות שהצבת מצלמה וצילום ילדים כך סתם בגן הילדים כלל לא היה נחשב אייטם – ולכן נבנה קונספט שלם שמעקר את כל הרעיון, ובכך למעשה מציג תוכנית עם רעיון אחר.

כאשר מצלמים התעללות בגן במצלמה נסתרת באמת, ואנחנו רואים את האמת מולנו באופן בוטה וגרפי כל כך, אנחנו מיד מגיבים באופן אימפולסיבי רגשי. הניסיון לצלם את הילדים שלנו משחקים בגן זה כנראה אינו אייטם מוצלח מספיק, גם לא לסדרת כתבות.

יגאל באום

יגאל באום | |מחוץ לרשת

מומחה לשיווק, מעצב תקשורת חזותית, בוגר בצלאל, חוקר תקשורת ומחלוצי האינטרנט הראשונים בישראל, לומד לתואר שני בתקשורת מחקרית, מורה ומרצה בתחום.

חוקר את הרשת יותר מ-20 שנה ומלווה את התפתחותה: ההתפתחות הטכנולוגית מהירה עד כדי כך שהיא מציבה את האנושות בפני אתגרים מורכבים מאי פעם, אלא שבני האדם נוהגים להתייחס לטכנולוגיה כפי שדג מתייחס למים.

הבלוג יציג נקודת מבט ביקורתית לאור המצב הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ