בספרו החדש, אדוארד סנודן מנסה שוב להסביר שהוא לא הסיפור

חושף תוכניות המעקב של ארה"ב טוען בכל ראיונותיו כי באמצעות הניטור הדיגיטלי הבלתי פוסק של פעולותינו - אנו מקריבים למעשה את העתיד. סיפורו אמיתי ומוחשי, אך האם אנו רוצים לשמוע אותו?

יגאל באום
יגאל באום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סנודן. מוסקבה דומה מאד לניו יורק
סנודן. מוסקבה דומה מאד לניו יורקקרדיט: \ laura poitras
יגאל באום
יגאל באום

לפני מספר ימים יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי של אדוארד סנודן, איש הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) שחשף לפני שש שנים את מערכות המעקב שבהן משתמש הממשל האמריקאי. בספר, Permanent Record, מתאר סנודן בן ה-36 את ילדותו והתבגרותו באמצע שנות התשעים, בימים החלוציים והאנרכיסטיים של ראשית האינטרנט, את עבודתו עבור סוכנויות הביון, תהליך התפכחותו והבנת המשמעות של מה שהוא ביצע, ולבסוף - העברת החומרים לתקשורת והבריחה לרוסיה.

אחת הבעיות עם סיפורו של סנודן היא שבתקשורת הוא מוצג, על פי רוב, כמעשה אינדיווידואליסטי, אולי הרואי, אולי יוצא דופן, של איש אחד, גבר צעיר, מתכנת ומהנדס תוכנה לא יוצא דופן מבחינה מקצועית, בעל מראה רגיל, חנון למדי, המדבר בנימוס ובתשומת לב. אלא שבכל ראיון עמו, כולל באלה שליוו את צאות של Permanent Record, מנסה סנודן להסביר שוב ושוב שהוא בכלל איננו הסיפור.

הממשל האמריקאי, שעושה כל מאמץ להתנכל לסנודן מאז יוני 2013, ניסה למנוע את הפצתו של הספר בארה"ב, אך ללא הצלחה. הספר נמצא בראש טבלת המכירות ונראה שככל שהניסיונות להתנגד אליו נמשכים - כך המכירות שלו עולות. בראיונותיו האחרונים נשאל סנודן שוב את אותן שאלות שטחיות ולא מעניינות כמו למה הוא נמצא דווקא ברוסיה (לא היתה לו ברירה, דרכונו בוטל והוא נתקע שם), איך זה לחיות ברוסיה ("מוסקבה דומה מאד לניו יורק") ומה חשבה החברה שלו כשנעלם מחייה לפתע פתאום (הכל טוב, הם נישאו ברוסיה). עוד שאלה או שתיים נוגעות לתוכניות המעקב, אך מי שמסביר את העניין בסופו של דבר הוא סנודן עצמו - והוא עושה זאת בדרך מבעיתה ומרתקת בו-זמנית.

אדוארד סנודן בראיון ל"גרדיאן" לקראת צאת ספרו

"אני אדם רגיל... אם זה לא הייתי אני, מישהו אחר היה עושה את זה. הרגע של אדוארד סנודן היה בלתי נמנע", הוא אומר בראיון ל-WIRED ונדמה כי אמירה זו משקפת אותו היטב. אלא אדם שמצטייר לכאורה כשגרתי ביותר בעולם, רחוק מאד מלהיות כזה. תפישת עולמו והבנתו את העולם שבו הוא חי רחוקות מלהיות מובנות עבור בחור שהיה רק בן 30 כשחשף את החומרים.

סנודן הוא בעל יכולת ניתוח והבנה עמוקה מאד של החיים המורכבים תחת שלטון הטכנולוגיה. ההבדל בינו לבינינו הוא שסנודן הוצב בתוך הקרביים של מכונת המעקב הגדולה בעולם, מכונה כה גדולה ששליטתה כה עמוקה, עד שהיא אוגרת לתוכה ללא הפסק את כל המידע שנוצר על ידי כל האנשים שמחוברים לאינטרנט. בראיון ל-Daily Show תיאר סנודן רגע משגרת העבודה שלו ב-NSA, ובו שותפו למשרד מסובב את מסך המחשב שלו כדי להראות לו תמונות עירום של אשתו של יעד שהוא עקב אחריו. במקרה אחר הוא מצא את עצמו צופה בסרטון משפחתי של מישהו שהיה יעד למעקב ובו ילד קטן מדבר למצלמה. סנודן סיפר כי באותו רגע חש כאילו הילד מדבר אליו ואז הבין שהוא לא מסתכל על פיסת מידע, אלא על חלק מזיכרון אינטימי של מישהו.

סנודן בראיון ל-Daily Show

הרגע הזה, לדברי סנודן, היה משמעותי והביא אותו להבנה שאנחנו, כלומר מערכות הביטחון שבהן עבד, למעשה מקריבים את העתיד שלנו. האיסוף הבלתי נגמר של תוכן איננו מאפשר לשכוח יותר, מכיוון שמערכות המעקב לא מפסיקות לשמור את הכל. אין לדעת מה יהיה השימוש שייעשה במידע הזה ולאיזה צורך. מה שנלקח מאיתנו, לדבריו, אינו מידע גולמי אלא זיכרונות של אנשים אמיתיים, מידע שהשלטונות למעשה משתלטים עליו. סנודן טוען כי הדרך שבה פועל הממשל האמריקאי מנוגדת לחוקה, אך לא ניתן לחשוף זאת הואיל והחשיפה עצמה מוגדרת כמעשה לא חוקי. כעובד של סוכנות ביון אתה נשבע להגן על החוקה האמריקאית, אך מה קורה כשאתה מגלה שהמערכת עצמה מפרה את החוקה? 

כריכת ספרו של אדוארד סנודן
כריכת הספר

לדברי סנודן, להגנה על הפרטיות אין שום התייחסות קונקרטית בחוקה, ובמיוחד לא כשהדבר נוגע לחברות פרטיות. בספרו, שקטעים ממנו פורסמו במאמרים שונים, הוא כותב: "סיימתי את זמני כעובד של מנגנוני המודיעין כשאני משוכנע שמערכת ההפעלה של המדינה - הממשלה - החליטה שהדרך הכי נכונה עבורה לתפקד היא כשהיא מקולקלת". עם זאת, כשצופים בראיונות עם סנודן עולה תמונה משונה שבה למעשה לדבריו אין כתובת ברורה. במהלך השיחות איתו לא עולים שמות קונקרטיים של אנשים אחראיים או דמויות אחראיות למצב, וכשמנסים לפרק את אמירותיו למעשים או לסעיפים בתוך מערכת פעולה כלשהי, לא ברור מי אמור לפעול. פוליטיקאים? סוכנויות הביון עצמן? הקונגרס?

ייתכן שלא לחינם סנודן אינו פונה או מצפה לפעולה ממערכות השלטון (בוודאי לא של ארה"ב). הוא מקפיד לפנות לציבור מתוך תקווה לפעולה או להקמת תנועה עממית כלשהי. הוא קורא להתעוררות ציבורית שתתחיל מלמטה, בדומה לתנועה נגד ההתחממות הגלובלית למשל. המקרה של סנודן, טיפולה המאוד אנמי של התקשורת בסיפורו וחוסר האמון שלו במערכת - הם הנושא המעניין סביבו. אדם שסיפק עדות ממקור ראשון לדרך בה מכונת הכוח פועלת, נתפש יותר מכל כמישהו שעשה משהו אמיץ, כגיבור (יש הטוענים בוגד) שעשה מעשה אידאליסטי - אך לא יותר מכך. מצד שני, ההשפעה של מעשהו חודרת, אולי באיטיות, אל אלה שמבינים אותו. עלינו לזכור כי הסיפור האמיתי, הנוכח והמאוד מוחשי הוא שכל מעשה שלנו במרחב הדיגיטלי כנראה מנוטר, נשמר ומתועד. אולי רק כדי להיערם בשרתים ואולי כדי שייעשה בו שימוש (נגדנו?) בעתיד.

יגאל באום

יגאל באום | |מחוץ לרשת

מומחה לשיווק, מעצב תקשורת חזותית, בוגר בצלאל, חוקר תקשורת ומחלוצי האינטרנט הראשונים בישראל, לומד לתואר שני בתקשורת מחקרית, מורה ומרצה בתחום.

חוקר את הרשת יותר מ-20 שנה ומלווה את התפתחותה: ההתפתחות הטכנולוגית מהירה עד כדי כך שהיא מציבה את האנושות בפני אתגרים מורכבים מאי פעם, אלא שבני האדם נוהגים להתייחס לטכנולוגיה כפי שדג מתייחס למים.

הבלוג יציג נקודת מבט ביקורתית לאור המצב הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ