חופרים על הקורונה? תכירו את "הגלישה האובדנית"

הפיכתם של הסמארטפונים למוקדים העיקריים להפצת מידע והעובדה שהוא מותאם אישית, מעודדת את כניסתנו לסגר מרצון הרבה לפני שמשרד הבריאות מחייב אותנו לעשות זאת בעולם האמיתי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אדם גולל את פיד הטוויטר שלו

התקופה האחרונה והמאוד לא יציבה בעולמנו הביאה מושגים חדשים, כמו: ריחוק חברתי, מגפה עולמית או סגר. אנו מוצפים בכל-כך הרבה מידע ולא מפסיקים לנסות ולהבין אותו באמצעות גלישה אינסופית ברשת. גם לתופעה הזו יש מושג חדש - Doomscrolling או בתרגום מילולי: "גלישה אובדנית". הוא מגיע כמובן מארה"ב ומתאר את הגלילה האינסופית שלנו באמצעות המכשיר הנייד, בעיקר במיטה בשעות הערב והלילה לפני השינה. אנשים מוצאים עצמם גוללים כך בין חצי שעה לכמה שעות ובוהים באינספור ידיעות חדשותיות, סרטונים או פוסטים.

התופעה הזו של צריכה אינסופית של מידע באופן כמעט בלתי נשלט, שלא לומר התמכרותי, היא חדשה יחסית והתפתחה רק בשנים האחרונות בשל השינויים הטכנולוגיים. עד לפני כעשר שנים כלי התקשורת המרכזי לצריכת החדשות היתה הטלוויזיה, אך בתהליך המתרחש באיטיות ובעקביות מאז הופכים הסמארטפונים והרשתות החברתיות למוקדים הדומיננטיים להעברת תוכן חדשותי ובידורי אל הציבור. המגזין WIRED פרסם באחרונה מאמר על התופעה וציטט בין היתר מומחה לתקשורת שהסביר כי בתקופות של אי-בהירות, כמו למשל המגפה העכשווית, מתעורר צורך של הציבור לקבל איזושהי תובנה הגיונית למצב, מעין כמיהה לנרטיב אחד שמקובל על כולם. בנוסף, לבני אדם יש נטייה טבעית להימשך לחדשות שליליות. זו תופעה הידועה זה מכבר לכל העוסקים בתקשורת ולכן רוב הידיעות נוטות להציג את המציאות באופן מפחיד או מאיים ובאופן כללי לייצר תמונה מטרידה על העולם.

כתבה ברשת FOX על doomscrolling

"החפירה" האינסופית הזו יכולה לייצר תופעות שליליות ובעייתיות כמו חרדה ולחץ, על אחת כמה וכמה כשאנחנו נחשפים למידע שלילי בכמות גדולה מאוד. תופעות אלו מתעצמות עוד יותר בשל העובדה שאנחנו צורכים את המידע שלנו באמצעות מכשיר נייד שהוא למעשה מחשב העוקב אחרי כל ניואנס בהתנהגותנו. לפיכך, האלגוריתם שלומד אותנו מתאים את עצמו טוב יותר לפעולות שלנו. מדובר למעשה במעגל סגור הפועל באופן הבא: אנחנו נכנסים לאינטראקציה עם מידע שמעניין אותנו, אנחנו יכולים לשהות עליו מעט זמן או יותר זמן, להקליק עליו, לסמן לייק, לכתוב תגובה או להפעיל סרטון - כל אחת מהפעולות הללו מסמנת לאלגוריתם מה אנחנו מעדיפים והוא ממשיך בבניית הפרופיל שלנו. עם הזמן, הפרופיל הזה מתחיל להיות "אנחנו" או הכפיל הדיגיטלי שלנו.

וכך, בכל פעם שאתם נוגעים בקצה האצבע שלכם במסך, אתם למעשה נוטלים חלק בתפעול של מכונות תקשורת דיגיטליות עצומות. אתם לא רק ממשיכים לברוא וליצור את האני הדיגיטלי שלכם, אלא גם לוקחים חלק במערכת הרבה יותר גדולה שמפיקה רווחים עצומים מהפעילותכם. התחזוק המתמיד של הישות הדיגיטלית שלכם מאפשר לאלגוריתם להמשיך להציג לכם מידע שהוא חושב (על פי החישובים שלו) שאתם רוצים לראות, כך שאם אתם מפגינים חרדה ממספר הנדבקים, קוראים על כך שוב ושוב ונכנסים לנתונים שמתפרסמים בנושא, או בודקים בקפדנות את אתר משרד הבריאות, האלגוריתם יקטלג את הישות הדיגיטלית שלכם כחרדתית או לחוצה (לתפיסת האלגוריתם) ויציג לכם עוד מכך. חשוב לציין שאנשים שמרבים לגלוש בנייד מקבלים לפיכך את הרושם שהמידע שהם רואים הוא המידע שאכן מייצג את המציאות, אלא שמידע זה הוא כאמור הרכבה מלאכותית של תוכן שמיועד בדיוק בשבילכם - ובסך הכל זווית מאוד צרה של המציאות.

בכל רגע נתון מתפרסמים ברשתות החברתיות אינספור ידיעות, פוסטים, סרטונים, ממים, תמונות, מסמכים, קבצים ומה לא, אלא שאתם יכולים לראות רק חלק מזערי מהם. מה שאתם רואים הוא מה שהאלגוריתם בוחר להראות לכם על סמך ההתנהגות שלכם. התוצאה היא שכל הבחירות שלכם, ולו הקטנות ביותר, מייצרות את העולם שאליו אתם נחשפים, כך שלמעשה כל אחד מאיתנו נמצא בתוך מעגל סגור של תוכן שהוא במידה מסוימת המחולל שלו.

הסמארטפון נועד בדיוק בשביל זה. הוא נועד עבורכם, האדם הבודד שבוהה במכשיר הנייד ולא מסוגל ליצור קשר עם אף אחד אחר אלא קשר שהוא דיגיטלי. המכשיר הנייד נבנה לאינדיווידואלים מבודדים שאמורים לתקשר עם העולם ולצרוך ממנו ועליו מידע אך ורק כשהם נמצאים בבידוד מנטלי. אחת הסיבות שהסגר העולמי הצליח לסגור אנשים בבתים באופן כל-כך מוצלח קשור פחות לטיפוח החרדה באמצעות רשתות חברתיות, אלא לעובדה שהמכשיר הנייד כשלעצמו הוא מכשיר בידוד. עשו סיבוב ברחוב או בכל מרחב ציבורי אחר והיווכחו בעצמכם עד כמה נדיר לראות אנשים שגילם פחות מ-40 ופרצופם אינו דבוק למסך. הם אינם מייצרים אינטראקציה עם סביבתם המוחשית. במובן הזה, הבידוד החברתי כבר קנה את אחיזתו בציבור, לפחות מבחינה מנטלית, בצעד נוסף הגורם לאנשים להתרחק אחד מהשני פיזית לכן פועל יחסית באופן יעיל.

כל אחד מאיתנו אוחז ביד מכשיר נייד שפועל לשני הכיוונים: מנטר את כל הפעילות הדיגיטלית שלנו (כל הפעולות המתבצעות על גבי המסך) ומנטר את הפעולות פיזיות שלנו (למשל איכון באמצעות GPS). בו-זמנית, הוא גם מציג לנו כמויות אינסופיות של מידע. המכשיר הנייד איננו רק מכשיר תקשורת אלא בעצם סוג של מכשיר בידוד שמייצר יצורים המרוחקים זה מזה שכל מערכות התקשורת שלהם מתווכות באופן דיגיטלי. הניטור המתמיד והצגת מידע מבוסס אלגוריתם מייתר אט-אט את הדמות האמיתית של כל אחד מאיתנו, מה שלמעשה הופך את החיים לסוג של סגר מתמשך (גם אם יצאתם מהבית) ואת הגלישה האובדנית האובססיבית לסוג של סגר מרצון.

יגאל באום

יגאל באום | מחוץ לרשת

בוגר "בצלאל" בתקשורת חזותית ובעל תואר שני בתקשורת מחקרית מאוניברסיטת חיפה. לקראת לימודי דוקטורט בתקשורת. מחלוצי האינטרנט בישראל, מורה ומרצה בתחום.

חוקר את הרשת יותר מ-20 שנה ומלווה את התפתחותה: ההתפתחות הטכנולוגית מהירה עד כדי כך שהיא מציבה את האנושות בפני אתגרים מורכבים מאי פעם, אלא שבני האדם נוהגים להתייחס לטכנולוגיה כפי שדג מתייחס למים.

הבלוג יציג נקודת מבט ביקורתית לאור המצב הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ