בלוגים

העירוניים / הבלוג של אילנית שמיע

האחר שהוא אנחנו, לא ככותרת, כעובדת חיים מערערת

יום אחר יום, שעה אחר שעה, הטקסט והטקס של אלה שספגו הרחקה חברתית חוזרים, עד שהדמות הופכת לתופעה, לסמל, ולבסוף לקלישאה. ואנחנו? נמשיך לרקוד את הריקוד החמקמק סביבם

"תעזרו לי אנשים טובים", נשמעת קריאה מכיוונו של בחור צעיר, רזה וגבוה. הוא מסתובב ברחבי תל אביב על אופניים של תל-אופן ועוצר בנקודות הקבועות: בתי קפה, מסעדות, בכניסה לאולמות התיאטרון והקולנוע ובהפגנות. "תעזרו לי אנשים טובים", הוא צועק תוך שהוא מקרב את כפות ידיו אל פיו כדי להגביר את עוצמת הקול ולבלוט בהמון. "אני לא משתמש בסמים ובאלכוהול, יש לי שפעת, תעזרו לי לקנות משהו לאכול". 

יום אחר יום, שעה אחר שעה, הטקסט והטקס חוזרים על עצמם עד שהדמות הופכת לתופעה, לסמל עירוני ולבסוף לקלישאה. הוא לא היחיד. לפרקים אפשר לפגוש ברחובות העיר את האיש התורן שמסתובב וצועק, נעלם לתקופה וחוזר; את הקשיש שמסתובב בין בתי הקפה מבוקר עד ערב ופושט יד רועדת; את האשה שיושבת על כסא קטן, שרה, מחללת בחלילית ונושאת מונולוגים נטולי פשר.

6
אילנית שמיע
להמשך הפוסט

עצור עולם! כאן אתה נגמר והאוזניות שלי מתחילות

אוזניות הדי ג'יי הן חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני בשנים האחרונות ומשמשות ככלי יעיל למשוטט ברחובות למצוא לעצמו מעט שלווה ופרטיות. כסמן תרבותי, יש בהן גם ממד הצהרתי גדול

בשנים האחרונות הפכו אוזניות הדי גיי' לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. גדולות מאוד, לפרקים צבעוניות מאוד ויש שיגידו אופנתיות מאוד. אוזניות הענק מסמנות גבול ברור וטריטוריה אישית ממנה מתבקשים זרים להתרחק וככאלה הן משמשות ככלי יעיל, המאפשר למשוטט העירוני הצועד ברחובות למצוא לעצמו מעט שלווה.

"כמישהי שהגיעה לגיל 40", מספרת אפרת אני יכולה להגיד שאני מסתובבת כבר 30 שנה עם אוזניות במרחב הציבורי. זה התחיל מאוזניות של ווקמן, דרך הדיסקמן, האייפודים למיניהם ועד לעידן הסמארטפונים הנוכחי. רק עכשיו עברתי לאוזניות שהן גדולות במופגן וזה מעבר מעניין כי זה באמת תופס יותר תשומת לב וגם באמת מרגיש כאילו אני פחות זמינה. יש בזה משהו מאוד הצהרתי ופתאום צריך לחשוב איך זה נראה, אבל הרעיון של להתנתק מהסביבה באמצעות המוזיקה הוא רעיון ותיק".

00
איור: אילנית שמיע
להמשך הפוסט

עושות היסטוריה, קובעות את העתיד

ערים מרכזיות מושכות ומנקזות אליהן אירועים המוניים בעלי משמעות קולקטיבית-סמלית. ההפגנה בכיכר רבין נגד האלימות כלפי נשים היתה השיא, הגראנד פינאלה, של יום המחאה הארצי

בשבוע שעבר התקיימה בכיכר רבין בתל אביב הפגנת הנשים. "הפגנת הנשים הראשונה בארץ", נכתב בכרזת הפרסום לאירוע מעל הכיתוב "עושות היסטוריה, קובעות את העתיד".

זו לא היתה ההפגנה היחידה שהתקיימה באותו היום. נשים רבות נענו לקריאה לשבות ויצאו לרחובות ברחבי הארץ. כבישים נחסמו, פעילת מחאה אחת אפילו נלקחה למעצר ועדיין, להפגנה שהחלה ב-19:30 בכיכר, שמור היה, כך נראה, מעמד מיוחד. זו היא העצרת המרכזית, הגראנד-פינאלה, האירוע אליו אמורות להתנקז כולן כדי להביע תמיכה במאבק באלימות נגד נשים.

1
איור: אילנית שמיע
להמשך הפוסט

ובתוך כל האספלט הזה, הפיח והרעש - עפות להן בועות רומנטיקה

כשמדברים על רומנטיקה, לפחות על פי מילון הדימויים הקולקטיבי ומדריכי ההמלצות, לתפאורה יש משקל רב. לכן, לפעמים קצת קשה להבין איך ערים מחוספסות מצליחות למשוך אליהן זוגות מאוהבים. עובדה שזה קורה

הם מסתובבים בינינו, אפשר להבחין בהם בקלות, תמיד בצמדים, על ספסל או בעמידה, בפינות רחוב או בגנים ציבוריים. לפעמים נדמה שהם מנסים למצוא לעצמם מעט פרטיות במרחב העירוני, לצד שיח או למרגלות עץ, פעמים אחרות ניתן להבחין בהם ללא מאמץ, חשופים לעין כל, בולטים מאוד, אבל מרוכזים בעצמם, עסוקים בשלהם. ככל שזה נוגע להם, העוברים והשבים הם לא יותר מתנועה מופשטת במרחב. מחוות הגוף המאפיינות אותם הן נגיעות קלות או לחילופין מה שנדמה כלפיתה ממנה קשה מאוד להיחלץ.

וכשאני כותבת "הם", אני מתכוונת כמובן ל"אנחנו", אחרי הכל, זה יכול להיות כל אחד או אחת מאיתנו, בין אם מדובר בתושב קבע, מהגר זמני או תייר, בכל גיל ובכל מגדר, ישנו פרק זמן בו רחובות העיר הם לא יותר מתפאורה לרומן. וכשאנחנו מדברים על רומנטיקה, לפחות על פי מילון הדימויים הקולקטיבי, לתפאורה יש משקל רב, כך שלפעמים קצת קשה להבין איך ערים מחוספסות מצליחות למשוך אליהן קהל של זוגות מאוהבים.

0
איור: אילנית שמיע
להמשך הפוסט

הם לא מפתח תקווה: הילדות העירונית שתמיד קינאתי בה

20 השנים הראשונות לחיי באם המושבות עברו עלי בכמיהה לעירוניות תוססת. כשעברתי לתל אביב, הכמיהה התחלפה בקנאה כלפי ילדים ומי מחבריי שנולדו והתבגרו בה. מי הם ילדי הכרך והאם הם באמת חווים את החיים בצורה מלאה יותר?

20 השנים הראשונות לחיי עברו עלי בכמיהה לעירוניות תוססת. לא בטוח שאלו בדיוק המלים בהן הייתי בוחרת לו נשאלתי אי אז בשנות השמונים לחוות דעתי על הפרבר המנומנם, המרוחק 30 דקות נסיעה מתל אביב, בו נולדתי והתבגרתי, אבל זו בהחלט היתה התחושה. פתח תקווה של ילדותי הוגדרה "על הנייר" כעיר, אבל לא התקיימה בה ולו תכונה אחת המאפיינת עירוניות עירנית מהסוג שהתקיים אז ומתקיים עד היום במרחק 30 דקות נסיעה.

עד לנקודה בה עזבתי את פתח תקווה לטובת חיים בתל אביב, שימשו לי המקומון "העיר", מגזינים זרים וגיחות רבות ככל האפשר לעיר הגדולה, אל חוף הים, אל מוזיאון תל אביב ואל דיזנגוף סנטר כמובן, תחליף חלקי לדבר האמיתי. "העיר" שהגיע מדי שישי לקיוסק השכונתי היה שגריר ונחמה, אבל כדי להניח ידי על מגזינים זרים המתנתי בסבלנות לשיחת הטלפון מסניף סטימצקי ברחוב דיזנגוף על הגעתו של משלוח חדש, עניין שלא התרחש על פי חוקיות מסוימת או בתדירות קבועה.

"ילדים עירוניים נראים לי תמיד כחזקים, ערניים ומפוכחים יותר"
איור: אילנית שמיע
להמשך הפוסט

"תהליך הגילוי של יצירה הוא כמו ליטוש חומר לתכשיט"

ביקור בסטודיו של יוסי ברג ועודד גרף, שניים מהכוריאוגרפים הבולטים בארץ, חושף חלל עבודה ערום אליו מציפים השניים תת מודע, טראומה וזיכרון, חמלה ואמפתיה. הסמרטוטים שהם לובשים הם כלי שמאפשר לגוף לפרוץ גבולות צורניים

השבוע החלטתי להציץ ליוצרים. אני אוהבת לבקר "מאחורי הקלעים", היכן שמתרחשים תהליכי העבודה. ערים גדולות נוטות לקלוט בשמחה יוצרים עצמאיים מתחומים שונים, ועדיין אפשר בקלות להגדיר את מערכת היחסים בין היוצרים לערים הגדולות כיחסי אהבה-שנאה המתבססים על תלות הדדית.

ערים גדולות נהנות מההילה היצירתית. יזמי נדל"ן ופוליטיקאים מתרגמים את ההילה הזו לכסף ואחת הבעיות היא שמעט מדי ממנו חוזר אל היוצרים עצמם. מן הצד השני, יוצרים עצמאיים צריכים קהל וגם קולגות וסביבה המגרה את החושים ואת אלו הרבה יותר קל למצוא בעיר מרכזית.

הסטודיו של ברג וגרף
איור: אילנית שמיע
להמשך הפוסט

כשחוזרים מהים, מתי מגיע הרגע שבו החשוף הופך ממקובל לבוטה?

הטבע והעירייה סימנו טריטוריה שבה יש לנו לגיטימיציה להתפשט - החוף. אבל ההליכה חזרה לעיר בחזה עירום או בבגד ים עלולה לגרום מבוכה לאחרים. על הקשר בין האורבני לפורמלי, בבלוג חדש

אני רואה אותם חוזרים מהים. קשה לטעות: הגברים ללא חולצה, הנשים לובשות בגד ים, מעליו שמוטה מגבת, שאל דקיק או חולצה פתוחה. כפסיק מפריד בין הים ליבשה - "כאן" מותר להתפשט ו"שם" זה בוטה נורא. אבל היכן בדיוק ממוקם ה"שם" הזה, זאת השאלה.

­­­­­רובנו, למעט ירושלמים, דתיים או טיפוסים מופנמים במיוחד, כבר די מתורגלים. מגיעים לחוף ובתנועה קלה מסירים את הבגדים. אותם הבגדים שבחרנו בקפידה כדי שיסתירו, יסוו או יטשטשו פגמים או לחילופין, כאלה שיחמיאו ויבליטו את הדברים הטובים. ברגע אחד ולפרק זמן מוגבל מוסרות שכבות של הגנה ושכבות של שמרנות. כאן כולם חשופים. הכרס, החזה הנפול, הבטן הרופסת, הירכיים הרוטטות. 

איורים של אילנית שמיע
להמשך הפוסט