האחר שהוא אנחנו, לא ככותרת, כעובדת חיים מערערת - העירוניים - הבלוג של אילנית שמיע - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האחר שהוא אנחנו, לא ככותרת, כעובדת חיים מערערת

יום אחר יום, שעה אחר שעה, הטקסט והטקס של אלה שספגו הרחקה חברתית חוזרים, עד שהדמות הופכת לתופעה, לסמל, ולבסוף לקלישאה. ואנחנו? נמשיך לרקוד את הריקוד החמקמק סביבם

תגובות
6
אילנית שמיע

"תעזרו לי אנשים טובים", נשמעת קריאה מכיוונו של בחור צעיר, רזה וגבוה. הוא מסתובב ברחבי תל אביב על אופניים של תל-אופן ועוצר בנקודות הקבועות: בתי קפה, מסעדות, בכניסה לאולמות התיאטרון והקולנוע ובהפגנות. "תעזרו לי אנשים טובים", הוא צועק תוך שהוא מקרב את כפות ידיו אל פיו כדי להגביר את עוצמת הקול ולבלוט בהמון. "אני לא משתמש בסמים ובאלכוהול, יש לי שפעת, תעזרו לי לקנות משהו לאכול". 

יום אחר יום, שעה אחר שעה, הטקסט והטקס חוזרים על עצמם עד שהדמות הופכת לתופעה, לסמל עירוני ולבסוף לקלישאה. הוא לא היחיד. לפרקים אפשר לפגוש ברחובות העיר את האיש התורן שמסתובב וצועק, נעלם לתקופה וחוזר; את הקשיש שמסתובב בין בתי הקפה מבוקר עד ערב ופושט יד רועדת; את האשה שיושבת על כסא קטן, שרה, מחללת בחלילית ונושאת מונולוגים נטולי פשר.

5
אילנית שמיע

לצד אלה שכבר הפכו לדמויות מוכרות, משוטטים אחרים, בגילאים שונים, הולכים ובאים, מתבודדים או פושטים ידיים לעבר הקהל באזורים הומים. מדי פעם נחשף סיפור אישי איך נערה ממשפחה נורמטיבית הידרדרה לסמים ואיך ההוא עם הפוסט-טראומה ממלחמת יום כיפור התנתק ממשפחתו וילדיו ומסתובב תלוש ברחבי העיר. 

4
אילנית שמיע

באתר של עיריית תל אביב כתוב כי "דרות רחוב הינה תופעה הקיימת בכל בארץ, אך היקפה ועוצמתה ניכרים בעיר תל אביב-יפו מעצם היותה עיר מטרופולין ומתוקף העובדה שהיא אבן שואבת לאוכלוסיות ייחודיות". אם תשאלו אותי, נדמה לי שבין השורות מסתתרת לה גם לא מעט גאווה מקומית. אחרי הכל, הקבצנים, הנרקומנים, חסרי הבית, התשושים והתמהוניים הם חלק בלתי נפרד מחיי כל עיר מרכזית. בדידות ויד המושטת לנדבה, נזקקות לקהל ולמעטה הגנה (גם אם שברירי) מהסוג אותו מציעה תרבות רחוב הומה ועירנית.

2
אילנית שמיע

"האחר", כך נהוג לכנות כל בריה שכשלה במבחני הכניסה למעגל הנורמטיביות, לקבוצת "המקובלים" של הקיום האנושי. במאמרים אקדמאיים ינתחו אספקטים שונים של התופעה ובשיעורי חינוך יתקיימו שיחות כיתתיות תחת הכותרת המכילה לכאורה "האחר הוא האני". בטון אמפתי ומבט המביע רצינות ואכפתיות יצקצקו להן הבריות בשיחות הסלון וידונו בשאלת האשמה, בסוגיית הנדבה ובמידת האחריות האישית והחברתית הרצויה. או בקיצור, כל מה שאפשר כדי להמשיך לרקוד את הריקוד החמקמק סביב העובדה שהאחר הוא אנחנו, לא ככותרת פשטנית ומתחסדת, אלא כעובדת חיים מערערת.

1
אילנית שמיע

"אנחנו" - אנשי המעמד הבינוני. אנחנו - אלה שמתהלכים ברחובות ומנהלים אינטראקציה יומיומית עם מגוון הטיפוסים שבדרך. אנחנו - בעלי העסקים הקטנים שמניעים את הכלכלה המקומית וכורעים תחת נטל המסים, ההיטלים, היעדר הזכות לימי מחלה או דמי אבטלה. אנחנו - שממש עובדים למחייתנו, שעה אחר שעה, לא "עושים עסקים" מהסוג שנלווים אליו מחיקת חובות או אירועי גאלה חגיגיים. אנחנו - שבוחרים להדחיק רוב הזמן את העובדה כי שגרת חיינו יציבה רק לכאורה ועומדים מרחק פסיעה מנפילה. בעיה פיזית, מחלה נפשית, פיטורים בגיל מאוחר, התפרקות המשפחה, עסק שפשט רגל או לקח הלוואה אחת יותר מדי, תבחרו. כל אחד ואחד מאיתנו חשוף לכרטיס אדום של הרחקה חברתית.

0
אילנית שמיע


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#