בלוגים

אזרח מודאג / הבלוג של ישי רוזן-צבי

הסלקטיביות העמוקה ברעיון "הרוב" של גדי טאוב

במאמרו האחרון נזקק טאוב לכמה וכמה תעלולים כדי להכחיש משהו בסיסי: הוא מדבר בשפה מעמדית, נייחים מול ניידים, אבל מאחוריה עומדת חלוקה אתנית. הוא מעוניין רק בלאום אך כשהוא עוסק בכך הדמוקרטיה מתפוצצת והופכת אתנוקרטיה

המאמר האחרון "אם השמאל המתון רוצה להיות רלוונטי" החזיר אותי בעל כרחי לגדי טאוב. למה לנו שוב טאוב? כי הוא האידיאולוג החשוב ביותר של הימין החדש (עם מי נתווכח? עם רונן שובל?), כי הוא מבטא משהו עמוק ברוח הזמן, וכי הוא חושף את הכשלים (קרי: הבלופים) של הימין המבקש להתהדר בנוצות שמאל. שלא כימניים פופוליסטים גאים כאברי גלעד ועירית לינור, טאוב מתעקש לזהות עצמו כשמאל מתון ואפילו "אמיתי" כניגוד לאלה ששכחו מה זה להיות לאומיים.

מזה זמן מבקש טאוב להחליף את החלוקות הישנות, ימין ושמאל, בחלוקות מעודכנות יותר בין גלובליסטים לחסידי מדינת הלאום, בין בינלאומיים ללאומיים, או בלשונו, בין ניידים לנייחים. הלאומיות, הוא טוען, היא העמדה של הרוב והיא בסיסה היציב של הדמוקרטיה, שהגלובליסטים מנסים לקעקע כדי להשליט את משנת המיעוט שלהם.

גדי טאוב
נתן דביר
להמשך הפוסט

מבט אל האוניברסליזם היהודי לקראת ראש השנה

אוניברסליזם תיאולוגי הוא חרב פיפיות. מחד, הוא כרוך בחוסר סובלנות עמוק כלפי כל אמונה אחרת, ומאידך, הוא פונה לעולם כולו ומהווה משקל נגד לאתנוצנטריזם. יותר מכל, זהו משאב שאפשר לנצל. תפילה לשנה חדשה

התורה, כך ידוע, מספרת את תולדות עם ישראל. אברהם, יצחק, יעקב ובניו, ההופכים לעם שמסתובב עם אלוהיו במדבר עד שהוא מגיע לארץ כנען, והשאר הסטוריה. אבל 11 הפרקים הראשונים בספר בראשית עוסקים בתולדות האנושות והתפתחות הציוויליזציה. וגם אחר כך, לאחר בחירת אברהם, הרי מובטח לו שיהיה "אב המון גויים" (כלומר עמים רבים!) וזהו, על פי הפסוקים, אף מקור שמו (בראשית יז,ה).

יש חוקרים הרואים בכך נסיון לגשר בין הברית האוניברסלית עם נח לבחירה הפרטיקולרית באברהם. על כל פנים, ההבטחה שאברהם הוא אב לגויים שונים משתקפת למשל בסיפורי ישמעאל ועשיו, גם הם בני אברהם, ויש לה אף תרגום פוליטי מובהק: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא״ (דברים כג,ח). האדומים, שכני ישראל מדרום, נחשבו צאצאי עשיו, ושושלת היוחסין המפורטת שלהם תופסת פרק שלם בתורה (בראשית לו) ומלמדת שזכרונם ומקומם נשמר גם לאחר שהסיפור מצטמצם לזה של "עם בני ישראל" לבדו.

איור של הצהרת כורש
עבודתו של Jean Fouquet המוצגת בספרייה הלאומית של צרפת
להמשך הפוסט

עוד כמה עצים של ערבים, עוד ידוי אבנים

גל של אלימות מתנחלים בצפון הגדה במהלך סוף השבוע - אבל התקשורת והציבור מתעלמים. מה יכולה להיות הסיבה?

בשביל לכתוב צריך לכאורה לחשוף משהו לא ברור, נעלם. אבל לפעמים דווקא הדברים הברורים עד זרא הם אלה שעליהם צריך לכתוב. הפוגרומים (פוגרומצ׳יקים) שמבצעים מתנחלים בשטחים, דבר יום ביומו, בחסות או בהעלמת עין של הצבא, למשל. כך היה בסוף השבוע שעבר. הנה כך דווחו הדברים ב"שיחה מקומית" אך ביום ראשון: ״היום מדווח ארגון ׳בצלם׳ על גל של אלימות מתנחלים בצפון הגדה במהלך סוף השבוע, בעקבות הדריסה שדווחה בתחילה כפיגוע ולמחרת הוגדרה על ידי הצבא ושב"כ כתאונה 'בסבירות גבוהה'. ב׳בצלם׳ מדווחים כי במהלך סוף השבוע מתנחלים יידו אבנים ופגעו לפחות בשלוש מכוניות שנסעו על כביש יצהר, וכן שרפו טרקטור בעוריף. בנוסף, מדווחים בבצלם על כ-450 עצים שנכרתו מאז האירוע בצומת חוות גלעד: בבוקר יום שישי התגלו כ-300 עצי זית כרותים בעראבה וכ-70 עצי זית כרותים בא-לובן א-שרקייה; בשבת התגלו 74 עצי זית כרותים בראס כרכר, יחד עם נזק לבאר מים וכתובות נאצה״.

איפה עוד כל זה דווח? מי בכלל שם לב? עוד כמה עצים של ערבים? עוד ידוי אבנים? כלב נשך אדם? אין לנו דברים יותר דחופים? אבל זה בדיוק העניין. מה שהפך נורמלי עד כדי כך שאין הוא יותר סיפור. אבל הרי זה עצמו צריך להיות הסיפור. על זה צריך לדבר.

עץ זית שנכרת בעראבה
נזמי דהדי
להמשך הפוסט

אם אומרים לנו שאין מצור על עזה, לא נאמין?

כדי לדבר על עזה חייבים קודם להיות מוכנים לפתוח את העיניים, לראות סיפור אחר מזה שלנו. כי העובדות בעזה כבר מזמן גוייסו בצו שמונה לצדקתנו היחידה והמוחלטת

עזה היא המקום של האמונה השלמה. אתמול אמרו לנו שחמאס ירו על צה״ל - קיבלנו, היום אמרו שבעצם לא – גם קיבלנו. אמרו שיהיה מבצע גדול – טוב, אמרו שבעצם אולי יהיה הסדר (זמני, זמני, לא ארוך טווח חלילה) – גם טוב. וכל דבר כזה, מרגע שנעשה, הופך בן רגע לבלתי נמנע. אין עוד מלבדו. עזה היא המקום של צידוק הדין, ״וכל מאמינים שהוא תמים פעלו״.

אני חוזר אם כן לעזה. רוב התגובות על הטור הקודם שלי על עזה כנייר לקמוס, ביקשו להזכיר לי עובדות ש"שכחתי". אבל העובדות שהוזכרו היו, איך לומר, סלקטיביות. המזכירים רואים חלק אחד מהסיפור, למעשה הם רואים רק אותנו, שוב ושוב אך ורק אותנו. וכמו בחדר מראות מסוייט התמונה הניבטת מעוותת להחריד.

בני נוער ישראלים מביטים לעבר עזה מנקודת תצפית הקרובה לגבול
צפריר אבאיוב / אי-פי
להמשך הפוסט

הדמוקרטיה היהודית של טאוב

בחסות סטיב בנון ומארין לה פן, גם גדי טאוב מדבר על מעמדות "נייחים" ו"ניידים" בדמוקרטיה שרואה רק סוג אחד של אנשים: יהודים

צריך להבין את גדי טאוב. יש כאן סיפור. זו לא השמרנות. יש שמרנים גדולים ממנו. יש גם מטהרי שרצים נלהבים ממנו (אם עוד לא קראתם את ״מה מאפשר את אסא כשר״ המופתי של ד״ר ענת מטר, עשו זאת במהרה). בניגוד לרוית הכט, איני סבור שהלהט הבסיסי שלו הוא להיות ״משרת השלטון״. ממסדיים ממנו הביעו אי נחת מהחוק, ואפילו השלטון עצמו כבר מרגיש לא כל כך בנוח עם הפגיעה ב״אחינו הדרוזים״. טאוב קיצוני מכל אלה. גם דרכם הידועה של חוזרים בתשובה להיות יותר צדיקים מצדיקים לא מספקת במקרה זה. הצורך לתקוע אצבע בעין של השמאל, שאליו השתייך עד לא מזמן, מסביר משהו מהלהט, אבל לא מספיק. צריך לקחת את האידיאולגיה ברצינות.

והנה בשבוע שעבר ניתנה לנו הזדמנות כזו. במאמר ושמו ״האליטות הליברליות נגד הדמוקרטיה״ טוען טאוב כך: החלוקה המעמדית הרלוונטית היום היא של המעמד הנייח, כלומר המוני העם, שהם לאומיים מעצם מצבם שכן אין להם ארץ אחרת, ולעומתו המעמד הנייד, בעלי המקצועות החופשיים, שזהותם בינלאומית וחייהם המקצועיים באנגלית, והם אלה שמנסים לפוצץ את הזהות הלאומית בשם עקרונות בינלאומיים. ״הסכנה היא ממשית״ ועל כן הלאום צריך להגבילם. זהו תפקיד החקיקה החדשה. מש״ל.

גדי טאוב
נתן דביר
להמשך הפוסט

תחתוני הלאום של ישראל

אפשר, כמו גדעון לוי היום, לראות במחאה הלהט"בית סימן מדכא, עוד סימן מדכא. אבל אפשר לשאוב גם עידוד. הכלבים לא חייבים רק לנבוח או לכשכש בזנב. יש מה לעשות

בצילום הסלפי של חברי הכנסת של הליכוד מיד לאחר קבלת חוק הלאום, צילום שכבר הספיק להפוך לקאלט, רואים לאורן חזן את התחתונים. הסיבה שרואים לאורן חזן את התחתונים היא שלא אכפת לו שיראו לו את התחתונים (לבן עם פס שחור, אם תמהתם). אולי זה אפילו מגניב, מן תרבות היפ-הופ קולית, ובכל מקרה ודאי שלא פוגע במותג.

גם לממשלת ישראל רואים את התחתונים בחוק הלאום, וגם היא לא עושה שום נסיון להסתיר. אפילו עלה התאנה שביקשה להוסיף האופוזיציה (יש עתיד והמחנה הציוני, כן?)  בדמות המלים ״ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה" נדחה בזלזול. אין אזכור של אזרחות, שוויון או דמוקרטיה בשום מקום בחוק הלאום. כלום. נאדה. אבל מדוע מדינת ישראל לא מנסה לכסות את ערוותה? התשובה היא שאין לה סיבה. כמו אורן חזן, גם היא לא מפסידה דבר מכך שרואים לה. גם לה יש רק מה להרוויח: את ששת (או שמונת או עשרת, מי סופר) המנדטים המיתיים של הימין הקשה שעליהם מתחרים נתניהו ובנט, והם, המנדטים כלומר, מנהלים לבדם את מדיניות הפנים והחוץ של ישראל.

חברי הקואליציה מול מצלמתו של חזן לאחר ההצבעה על חוק הלאום בשבוע שעבר
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

"להיות אמא של חייל": הפוליטיקה של יאיר וספרות הקיטש של ליהיא

מימי ״מה ישראלי בעיניך״ בני הזוג לפיד לא פוסקים לנסח את האמיתות הישראליות באופן הדחוס והמזוקק ביותר. הכתיבה שלהם היא זיקוק מוחלט של כל שישראלי עכשיו ולאן זה הולך

״הצבא הכי טוב... והצבא הכי מוסרי... והוא כזה כי הוא לא רק צבא ולא עוד צבא, אלא כי הוא הילדים שלנו. צבא העם. והוא לא רק למען העם – אלא הוא העם... והאחריות הזאת משנה ומעצבת את ילדינו... האחריות הזאת הופכות אותנו, בימים הטובים שלנו, לגוף אחד...״

(ליהיא לפיד, "להיות אמא של חייל").

ליהיא לפיד ועטיפת ספרה החדש
אמיל סלמן, משכל / ידיעות ספרים
להמשך הפוסט

בעזה ייבחן השמאל: לסרב למבצע הבא

מי שדאגו לנתק את עזה מהגדה, להחליש בכל דרך את הרשות ולהימנע מכל הסכם, שהפכו את עזה לכלא הגדול בעולם, שהחזיקו אותו על סף רעב ומנע ממנו כל שביב נורמליות, לא יכולים לצפות לסיפור פשוט

ה"מבצע" הבא נדחה לעת עתה? לאחר הבחירות? לקיץ הבא? עזה היא קללת השיבה הנצחית שלנו. כמו סיזיפוס והאבן המתגלגלת שלו אנחנו יוצאים לעוד ועוד "מבצעים" ומלחמות רק כדי לגלות שפגענו והרסנו והרגנו אבל המצב חזר לקדמותו. מאז 2006 היו לנו "גשמי קיץ", "חורף חם", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", והזרוע עוד נטויה. ומדי פעם דובר ימין תורן מפנטז על כיבוש עזה האולטימטיבי, שישים קץ לכל זה, אך מושתק עד מהרה מחשש שמישהו ינסה חלילה ליישם זאת (אולי כי בדרום לבנון כבר היינו, ושם היו עשירית מתושבי רצועת עזה). פתרון אחר, מדיני, אסטרטגי, לא יעלה על הדעת כמובן. ותושבי הדרום, שכולם נושאים את שמם לשווא, אינם אלא פיונים במשחק הפוליטי, שבויים בסחרור המעגלי הזה.

חבר ליברל, איתו אני נוהג להתווכח עמו על ה"מצב", רק כדי להוציא קיטור, אמר לי לפני כמה זמן: למה אתה חוזר כל הזמן לדבר על עזה? עזה היא הקלף הכי חלש שלך. מדינה שכנה תוקפנית. מנהרות, טילים. עזבנו את עזה ללא הועיל. תניח לעזה.

ילדים פלסטינים הולכים בין הריסות בניין שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי, הבוקר
מחמוד חאמס / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

חוזר בתשובה או שחקן

הקהל מחליף את האל, והוא אשר דורש שיחשפו בפניו את הנפש, שיפשיטו אותה בכיכר. אם יש חרטה אמיתית – הביאוה לכאן ונדעה

עכשיו, כשנראה שפרשת שביט-קמיר שככה קמעה (קמעה), אפשר לקחת צעד אחורה ולחשוב על הדיבור שהתרחש מסביבה. במוקד עמדה שאלת האותנטיות: התכוון או זייף. חוזר בתשובה או שחקן. כך כתב תומר פרסיקו בפייסבוק: ״אם אנחנו מתנים קבלת התנצלות רק בכך שהבנאדם ׳באמת יתכוון׳, אנחנו מפרקים את המסגרת החברתית שכולנו לוקחים כמובן מאליו... אני לא טוען כמובן שאין חשיבות לכוונה. ודאי שיש. אני טוען שאי אפשר להתנות יחסים חברתיים תקינים באותנטיות מלאה״.

ואכן, השיחה עם קמיר התרכזה באותנטיות ובפנימיות. כך קובעת/שואלת אורית קמיר בשיחה עם שביט שפורסמה ב"גלריה שישי" בסוף השבוע האחרון: ״הסתגרת. צללת לתוך עצמך. עברת מהלך פנימי. מדוע פתאום החלטת להיחשף ולשתף את הציבור...״. שימו לב לתמונה שתיאור זה מניח: יש עולם פנימי שמקבל אחר כך ביטוי חיצוני. רק כשהעולם הפנימי גומר להתבשל בתוכו, ממש עולה על גדותיו, אז הוא נשפך החוצה. זה כמובן מעלה מיד את שאלת האותנטיות. האם החוץ אכן משקף היטב את העולם הפנימי, הסמוי.

אורית קמיר וארי שביט
אבישג שאר-ישוב
להמשך הפוסט