תחתוני הלאום של ישראל - אזרח מודאג - הבלוג של ישי רוזן-צבי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחתוני הלאום של ישראל

אפשר, כמו גדעון לוי היום, לראות במחאה הלהט"בית סימן מדכא, עוד סימן מדכא. אבל אפשר לשאוב גם עידוד. הכלבים לא חייבים רק לנבוח או לכשכש בזנב. יש מה לעשות

תגובות
חברי הקואליציה מול מצלמתו של חזן לאחר ההצבעה על חוק הלאום בשבוע שעבר
אוליבייה פיטוסי

בצילום הסלפי של חברי הכנסת של הליכוד מיד לאחר קבלת חוק הלאום, צילום שכבר הספיק להפוך לקאלט, רואים לאורן חזן את התחתונים. הסיבה שרואים לאורן חזן את התחתונים היא שלא אכפת לו שיראו לו את התחתונים (לבן עם פס שחור, אם תמהתם). אולי זה אפילו מגניב, מן תרבות היפ-הופ קולית, ובכל מקרה ודאי שלא פוגע במותג.

גם לממשלת ישראל רואים את התחתונים בחוק הלאום, וגם היא לא עושה שום נסיון להסתיר. אפילו עלה התאנה שביקשה להוסיף האופוזיציה (יש עתיד והמחנה הציוני, כן?)  בדמות המלים ״ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה" נדחה בזלזול. אין אזכור של אזרחות, שוויון או דמוקרטיה בשום מקום בחוק הלאום. כלום. נאדה. אבל מדוע מדינת ישראל לא מנסה לכסות את ערוותה? התשובה היא שאין לה סיבה. כמו אורן חזן, גם היא לא מפסידה דבר מכך שרואים לה. גם לה יש רק מה להרוויח: את ששת (או שמונת או עשרת, מי סופר) המנדטים המיתיים של הימין הקשה שעליהם מתחרים נתניהו ובנט, והם, המנדטים כלומר, מנהלים לבדם את מדיניות הפנים והחוץ של ישראל.

מפגינים נגד חוק הפונדקאות המפלה להט"ב חוסמים את איילון, עכשיו
מוטי מילרוד

אבל מדוע אין לנתניהו וחבורתו מה להפסיד? האמת העצובה היא שאין לכך מחיר. אמת, מנהיגי תנועות שונות בארצות הברית הוציאו "הודעות", כמה מהן מלאות פאתוס: "ישראל מאבדת את זהותה הדמוקרטית והיהודית. האור שלה לגויים הולך ונחלש. אפילו אני כבר בקושי רואה אותו", כתב יו"ר התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב, הרב סטיבן וורניק. והליגה נגד השמצה הוסיפה כי "החוק מעלה שאלות משמעותיות לגבי המחויבות של הממשלה לחברה פלורליסטית עם אופי דמוקרטי". מילים כדרבנות. נו, ומה? אני בטוח שבבלפור רועדים מפחד. אבל מה היה קורה אילו כל מנהיגי התנועות הגדולות של יהדות ארה״ב היו מודיעות שהן מפסיקות לפעול למען ישראל בכל פורום פוליטי עד שתוסר החרפה?

כל שוחרי הדמוקרטיה שצועקים עתה חמס, איזה איום הם מהווים על נתניהו? האם נביחת הכלבים חייבת להישאר כזו? האם יש לנו עוד כוח לגבות מחיר? ראו את שביתת הלהט״בים היום בשל אישור חוק הפונדקאות המפלה. כמה מרשימה היא. ככה יוצרים לחץ. מקומות עבודה רבים, ואפילו ההסתדרות עצמה, הצטרפו למהלך, ומאשרות לעובדים לשבות כהזדהות עם המחאה. גם אוניברסיטת תל אביב, ביתי האקדמי, הוציאה הודעת תמיכה חזקה (שאמנם, יש להודות, תרגומה המעשי מוגבל בשל תשעה באב). ככה נראית סולידריות. אך מותר לשאול, כפי שעשתה ד״ר ענת מטר, איך בגילוי הדעת האמיץ הזה "שכחו" ראשי האוניברסיטה לגמרי שממש באותו היום עבר גם חוק הלאום. והסטודנטים הפלסטינים, שהפכו עתה פורמלית לאזרחים סוג ב', לא זכאים להזדהות כלשהי? ומה היה קורה אם ועד ראשי האוניברסיטאות, וחברות אחרות במשק, היו מודיעים על שביתת הזדהות? שביתה פוליטית, תגידו. נו, וכי פגיעה באזרחים לא יהודים אינה פגיעה?

אפשר, כמו גדעון לוי היום, לראות בכך סימן מדכא, עוד סימן מדכא (״יש לנו חברה ערנית ומוחה. המדוכאים האמיתיים יכולים לחכות״). אבל אפשר לשאוב גם עידוד. הכלבים לא חייבים רק לנבוח או לכשכש בזנב. יש מה לעשות. נכון, אין מעבר פשוט בין המחאות. זה לא רק עניין של שתדלנות וארגון. בשביל מחאה אפקטיבית נגד חוק הלאום צריך יכולת להרחיב את גבולות הקהילה המדומיינת שלנו, וצריך קצת אומץ אזרחי, ואומץ כידוע הוא ההפך המוחלט מהדי אן איי של גופים ציבוריים (קל וחומר מסחריים). ואף על פי כן אירועי היום פותחים פתח כלשהו. עוד לא אבדה תקוותנו.  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#