הדמוקרטיה היהודית של טאוב - אזרח מודאג - הבלוג של ישי רוזן-צבי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדמוקרטיה היהודית של טאוב

בחסות סטיב בנון ומארין לה פן, גם גדי טאוב מדבר על מעמדות "נייחים" ו"ניידים" בדמוקרטיה שרואה רק סוג אחד של אנשים: יהודים

תגובות
גדי טאוב
נתן דביר

צריך להבין את גדי טאוב. יש כאן סיפור. זו לא השמרנות. יש שמרנים גדולים ממנו. יש גם מטהרי שרצים נלהבים ממנו (אם עוד לא קראתם את ״מה מאפשר את אסא כשר״ המופתי של ד״ר ענת מטר, עשו זאת במהרה). בניגוד לרוית הכט, איני סבור שהלהט הבסיסי שלו הוא להיות ״משרת השלטון״. ממסדיים ממנו הביעו אי נחת מהחוק, ואפילו השלטון עצמו כבר מרגיש לא כל כך בנוח עם הפגיעה ב״אחינו הדרוזים״. טאוב קיצוני מכל אלה. גם דרכם הידועה של חוזרים בתשובה להיות יותר צדיקים מצדיקים לא מספקת במקרה זה. הצורך לתקוע אצבע בעין של השמאל, שאליו השתייך עד לא מזמן, מסביר משהו מהלהט, אבל לא מספיק. צריך לקחת את האידיאולגיה ברצינות.

והנה בשבוע שעבר ניתנה לנו הזדמנות כזו. במאמר ושמו ״האליטות הליברליות נגד הדמוקרטיה״ טוען טאוב כך: החלוקה המעמדית הרלוונטית היום היא של המעמד הנייח, כלומר המוני העם, שהם לאומיים מעצם מצבם שכן אין להם ארץ אחרת, ולעומתו המעמד הנייד, בעלי המקצועות החופשיים, שזהותם בינלאומית וחייהם המקצועיים באנגלית, והם אלה שמנסים לפוצץ את הזהות הלאומית בשם עקרונות בינלאומיים. ״הסכנה היא ממשית״ ועל כן הלאום צריך להגבילם. זהו תפקיד החקיקה החדשה. מש״ל.

האזינו לגדי טאוב ב"השבוע", הפודקאסט השבועי של "הארץ": 

על פניו יש כאן רק עוד ביטוי לאובססיה המוכרת עם השמאל, והגזמה פראית בכוחו (הגרסה המקומית של ״הקומוניסטים משתלטים על הוליווד״), כדרך להצדיק את עריצות השלטון. אבל משהו כאן לא מסתדר. הרי טאוב, לאומי גאה שכמותו, הוא מגדולי התומכים בחוק השבות, כלומר בזכות אזרוח אוטומטית לכל יהודי באשר הוא. המדינה לדידו שייכת למליוני יהודים שאינם אזרחים ושלא חיו כאן מעולם ומרביתם אף לא ביקרו בה, ולא למליוני אזרחים לא יהודים שדווקא כן חיים כאן, ושזהו ביתם היחיד. וכי יש מעמד נייד מזה? אילו היה באמת מעוניין בעם הארץ בניגוד לגלובליזם, הוא היה דבק במודל שמזהה את הלאום עם בני המקום.

אבל הרי אין לו שום עניין בפלסטינים, אזרחים ושאינם אזרחים, אף שהם עומדים היטב בכל הקריטריונים הנייחים שלו: הם דבקים בארץ, בזהותם המקומית, הם אינם מרבים לטוס (ובמקרה של נתינים פלסטינים שאינם אזרחים, כלל לא יכולים לטוס דרך שדה התעופה של המדינה השולטת בהם, ממש לוקליסטים מצטיינים). אין זאת אלא שכשטאוב אומר אזרחים הוא מתכוון לאזרחים יהודיים. מן ניו-ספיק שכזה. לכן בכל פעם שהוא מדבר על מגמות שהן ״נגד הדמוקרטיה״, טוב נעשה אם נתרגם זאת בלב ל״נגד האתנוקרטיה״, שהרי לעם שהוא מדבר בשמו אין דבר עם הגוף האזרחי, הדמוס.

כל זה לא חדש, ולא מצדיק להאביס עוד את החיה התקשורתית (וצודקים הטוענים שבהקשר זה החיה היא גם מערכת "הארץ" שנהנית הן מהפרובוקציה והן מהתגובות עליה). אבל יש בטקסט עוד משהו והוא חידוש של ממש שחייבים לסמן. טאוב נתלה לצורך טיעונו באילן מפתיע: ״מארין לה פן טוענת שעיקר המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין גלובליסטים לבין פטריוטים״. בהמשך הוא מציע היסט קטן לטעון - אין זו רק חלוקה אידיאולוגית, אלא סוציולוגית - אך עצם ההבחנה של הגברת לה פן מאומצת על ידיו, על קרבה ועל כרעיה.

אלא שגם לה פן לא המציאה את החלוקה. היא משמשת לאומנים מזה 200 שנה לפחות כדי לזהות קבוצות לא פטריוטיות, בראש ובראשונה את היהודים שנחשבו תמיד לא נאמנים מספיק כיוון שהם מעמד גלובלי, קוסמופוליטי (ראו למשל בספר שיצא לאחרונה Cosmopolitanism and the Jews).

מארין לה פן
אי-אף-פי

טאוב נהנה להתריס כמובן ונהנה עוד יותר מכל הרעש סביבו. אך דווקא קביעה זו לא נראית בהקשרה כמו התרסה אלא מופיעה כמעין הפניה ביבליוגרפית, כמעט כבדרך אגב. אבל איך, בעצם? איך הוא נשען, בריש גליי, על מנהיגת מפלגת ימין קיצוני מתועב עם עבר אנטישמי מובהק? הראיון המקיף של טאוב עם סטיב בנון, שפורסם ב"הארץ" בסוף השבוע שעבר, עשוי לסייע בידינו להבין.

זהו ראיון אוהד למדי, שאווירת ניצחון שורה עליו, וניכר ממנו שבין המראיין והמרואיין ישנה שפה משותפת. לעתים קרובות קולותיהם של בנון וטאוב ממש מתמזגים לבלי הפרד. כך בביקורת על קלינטון, בתיאור הסיבות לעליית טראמפ, בשאלת היחס למהגרים, ובייחוד בבוז לפוליטיקה הליברלית. הנה דוגמה להתמזגות כזו שמתחילה עם בנון אך הופכת במהרה לטאוב: ״בנון ראה שהדמוקרטים לא מבינים מה מתרחש סביבם. בלי לשים לב הם הפכו למפלגה המובהקת של האליטה... תקינות פוליטית היא משחק של האליטה, עם האליטה״. ולעתים בנון פשוט מדבר טאובית ואף זוכה על כך לשבח: ״את העובדה שהפוליטיקה של הזהות עושה הפרד ומשול הוא מקבל״.

טאוב מעלה כמובן את נושא האנטישמיות של הארגון שבנון עומד בראשו, אבל מקבל תשובה ניצחת (שאף ציטט בגאון בראיון בפודקסט של "הארץ"): "היי, אני עצמי נוצרי ציוני". נו, ציוני, אז מה יכול להיות כל כך רע. הימין החדש שהשיל מעליו את האנטישמיות הגלויה ושתומך בישראל, הוא הוא בן הברית החדש. האין זו הגרסה האינטלקטואלית של הבריתות החדשות בפוליטיקה של נתניהו וממשלתו (אורבן בהונגריה, מורבייצקי בפולין)? אבל בעוד שאת הסיפור הפוליטי ניתן לפטור כאינטרסים, כאן אנו מדברים כבר על אידאות. בנון מדבר על ״פופוליזם״ אבל העם שהוא מדבר עליו הוא אקסקלוסיבי למדי. לבן מאוד ונוצרי מאוד. השאר, בהגדרה, זרים. האם כאן נמצא המפתח לדמוקרטיה היהודית של טאוב?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#