אם אומרים לנו שאין מצור על עזה, לא נאמין? - אזרח מודאג - הבלוג של ישי רוזן-צבי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם אומרים לנו שאין מצור על עזה, לא נאמין?

כדי לדבר על עזה חייבים קודם להיות מוכנים לפתוח את העיניים, לראות סיפור אחר מזה שלנו. כי העובדות בעזה כבר מזמן גוייסו בצו שמונה לצדקתנו היחידה והמוחלטת

תגובות
בני נוער ישראלים מביטים לעבר עזה מנקודת תצפית הקרובה לגבול
צפריר אבאיוב / אי-פי

עזה היא המקום של האמונה השלמה. אתמול אמרו לנו שחמאס ירו על צה״ל - קיבלנו, היום אמרו שבעצם לא – גם קיבלנו. אמרו שיהיה מבצע גדול – טוב, אמרו שבעצם אולי יהיה הסדר (זמני, זמני, לא ארוך טווח חלילה) – גם טוב. וכל דבר כזה, מרגע שנעשה, הופך בן רגע לבלתי נמנע. אין עוד מלבדו. עזה היא המקום של צידוק הדין, ״וכל מאמינים שהוא תמים פעלו״.

אני חוזר אם כן לעזה. רוב התגובות על הטור הקודם שלי על עזה כנייר לקמוס, ביקשו להזכיר לי עובדות ש"שכחתי". אבל העובדות שהוזכרו היו, איך לומר, סלקטיביות. המזכירים רואים חלק אחד מהסיפור, למעשה הם רואים רק אותנו, שוב ושוב אך ורק אותנו. וכמו בחדר מראות מסוייט התמונה הניבטת מעוותת להחריד.

עזה היא ההוכחה שהמצר שאנו מצויים בו הוא גם מצר של המחשבה. כותבים שונים מנסים להפריך באותות ומופתים "אמיתות" שאינן אלא ספינים שהושגרו. כך למשל כותב אבישי בן ששון גורדיס באתר "מולד": ״דוברי הימין טוענים שההתנתקות מרצועת עזה היתה כישלון מסוכן. מחקר חדש מגלה כי בפועל, הנסיגה מעזה דווקא שיפרה את המציאות המדינית-ביטחונית בישראל״. אבל זה לא חודר. כי כדי לדבר על עזה חייבים קודם להיות מוכנים לפתוח את העיניים, לראות סיפור אחר מזה שלנו. על כן עזה מחזירה אותנו על כרחנו לבסיס. לעצם נקודת המבט. מחייבת אותנו לנקוט עמדה. כי העובדות בעזה כבר מזמן גוייסו בצו שמונה לצדקתנו היחידה והמוחלטת.

קחו את "צעדות השיבה" שהתקיימו מדי יום שישי ממרץ ועד מאי עד שהמתים והעשן והעניין הדועך הביסו גם אותן. כמה משוגעים ראו שם ירי סיטונאי ורצח מפגינים. הרוב המוחלט ראו שם רק ״באים עלינו לכלותנו״. בין אלה לאלה פעורה תהום (על התהום הזו, על התחושה שאתה רואה דבר אחד וכל מי שסביבך דבר אחר לגמרי – ניסיתי לכתוב בבלוג קודם). אבל הקונצנזוס הזה, שמדובר בהפגנות רצחניות שמטופלות טיפול כירורגי, התהווה רק בהדרגה. בתחילת הצעדות עוד הודה הצבא שיורים על "מסיתים מרכזיים" ושר הבטחון הודיע שמי שמתקרב לגדר דמו בראשו (״סגולה לאריכות ימים – אל תתקרבו לגדר״), בלי שום קשר לאיום ממשי כלשהו. והרי בעינינו ראינו קטעי וידאו של מפגינים נורים כשהם רצים וגבם אל הגדר. אך ככל שעבר הזמן, נוצר נרטיב חדש, אחד ויחיד, וכבש את הלבבות: איום קיומי. ומכאן מה קצר היה המרחק לאמונה השלמה שכל אלפי האנשים (!) שנפגעו מאש חיה (!) היו יכולים בגופם לחצות את הגדר. שכולם היו שייכים להמון מסתער, ועל כן נורו אחד אחד על ידי הצלפים.

אמן גרפיטי מצייר את פניה של עהד תמימי על גדר ההפרדה בבית לחם
נאסר נאסר / אי-פי

ולמה שלא נאמין בכך? וכי לא קראנו אך לפני כמה ימים את דובר מג״ב מסביר שמעצר שלושה אמני גרפיטי שציירו את פניה של עהד תמימי בת ה-17 על "חומת ההפרדה" נועד למנוע ״ניסיון לפגוע ולהשחית את החומה״? אז מה אם פורטרט (לא רע בכלל!) לא יכול ״לפגוע בחומה״, אלא מקסימום לבוא לא טוב בעין של איזה קצין רגיש במיוחד לאסתטיקה של הכיבוש? חוסר התאמה קטן כזה בין המלים לתמונה זה מה שישבור אותנו?  וכי לא ראינו בעינינו, אך לפני כמה חודשים, איך חיילי מג״ב ״עיכבו״ ילד בן שלוש בחברון? ומה, אז היה קשה לשכנע אותנו שהוא מהווה סכנה? אז שבזה לא נאמין?

הנה דוברים שונים מספרים לנו שאין מצור על עזה, שהכל שטויות, ואנחנו מקבלים זאת בלי קושי, אף שממש במקביל אנו קוראים על צמצום העברת הסחורות כתגובה ל"טרור העפיפונים". המצור, שאינו קיים, מוכבד אם כן שוב ושוב. ואם פתאום יוקל – לא נדע להסביר למה הוקל? נדע.

דייגים פלסטינים בנמל עזה בחודש שעבר
מוחמד סאלם / רויטרס

אין עוד דוגמא מובהקת יותר לכמיהה להאמין במחננו הטהור, ללא שום קשר לשום דבר שקורה בשטח, מהיחס לדייגים, אחד ממקורות הפרנסה העיקריים (והיחידים שנותרו) בעזה. אינספור עדויות על התעמרות יומיומית בהם מצד ספינות חיל הים, החרמת סירות,  ירי על דייגים שעברו את התחום ה"מותר" (האו״ם מדווח על 213 אירועי ירי בספינות דייג ב-2017 בלבד) גם כשאינם מהווים כל סכנה. והנה בסוף יוני הודיעה ישראל שוב שהיא מצמצמת את מרחב הדייג מתשעה לשישה מיילים ימיים (בהסכמי אוסלו נקבעו 20 מיילים אבל מי סופר?) כחלק מהכבדת הסגר (שאינו קיים, כזכור). אבל אנחנו ממשיכים לספר לעצמנו שהכל הכל הוא שיקולי ביטחון, הרי זה חיל הים שלנו.

אנחנו מאמינים כי אנחנו רוצים להאמין. כי טהרת צה״ל, טהרתנו, היא האמונה שנותרה לנו בעולם המבלבל הזה. רוצים עובדות? תהיו מוכנים קודם להסיר את הקטרקט מהעיניים, לפקפק בעיקרי האמונה הלאומיים החדשים, להביט מעבר לפופיק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#