עוד כמה עצים של ערבים, עוד ידוי אבנים - אזרח מודאג - הבלוג של ישי רוזן-צבי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד כמה עצים של ערבים, עוד ידוי אבנים

גל של אלימות מתנחלים בצפון הגדה במהלך סוף השבוע - אבל התקשורת והציבור מתעלמים. מה יכולה להיות הסיבה?

תגובות
עץ זית שנכרת בעראבה
נזמי דהדי

בשביל לכתוב צריך לכאורה לחשוף משהו לא ברור, נעלם. אבל לפעמים דווקא הדברים הברורים עד זרא הם אלה שעליהם צריך לכתוב. הפוגרומים (פוגרומצ׳יקים) שמבצעים מתנחלים בשטחים, דבר יום ביומו, בחסות או בהעלמת עין של הצבא, למשל. כך היה בסוף השבוע שעבר. הנה כך דווחו הדברים ב"שיחה מקומית" אך ביום ראשון: ״היום מדווח ארגון ׳בצלם׳ על גל של אלימות מתנחלים בצפון הגדה במהלך סוף השבוע, בעקבות הדריסה שדווחה בתחילה כפיגוע ולמחרת הוגדרה על ידי הצבא ושב"כ כתאונה 'בסבירות גבוהה'. ב׳בצלם׳ מדווחים כי במהלך סוף השבוע מתנחלים יידו אבנים ופגעו לפחות בשלוש מכוניות שנסעו על כביש יצהר, וכן שרפו טרקטור בעוריף. בנוסף, מדווחים בבצלם על כ-450 עצים שנכרתו מאז האירוע בצומת חוות גלעד: בבוקר יום שישי התגלו כ-300 עצי זית כרותים בעראבה וכ-70 עצי זית כרותים בא-לובן א-שרקייה; בשבת התגלו 74 עצי זית כרותים בראס כרכר, יחד עם נזק לבאר מים וכתובות נאצה״.

איפה עוד כל זה דווח? מי בכלל שם לב? עוד כמה עצים של ערבים? עוד ידוי אבנים? כלב נשך אדם? אין לנו דברים יותר דחופים? אבל זה בדיוק העניין. מה שהפך נורמלי עד כדי כך שאין הוא יותר סיפור. אבל הרי זה עצמו צריך להיות הסיפור. על זה צריך לדבר.

כי זה גם מה שמאפיין את מצבנו כעת. אנחנו אוהבים להשוות אותנו כאן לעליית הפופוליזם בעולם, לפוטין, לאורבן, בייחוד לטראמפ. זה אולי לא מחמיא במיוחד, אבל זה מרגיע, לפחות אלה לא תופעות מיוחדות לנו. סיפור עולמי. אבל משהו אחד כן מיוחד לנו. העובדה שאין יותר סיפור, שאין בעצם על מה לדבר, שהכיבוש נעלם.

אבל למה בעצם הוא נעלם? אי אפשר לתלות זאת פשוט בכך שזה כבר לא חדשות, ש"פוגרומצ׳יקים" כאלה מתרחשים חדשות לבקרים, כי הרי יש דברים שלא מתנרמלים לעולם (פגיעה ביהודים למשל). אי אפשר גם לתלות זאת רק בגזענות ודה הומניזציה, כי גזענות אינה נתון קשיח שמסביר את עצמו. הוא תלוי שינוי, אוירה, אתוס, שאותם צריך להבין. זאת ועוד, יש מספיק אנשים שרוצים לחשוב על עצמם כמי שגורל הפלסטינים מעניין אותם, ובכל זאת לא מספרים להם על ה"פוגרומ׳ציקים" הללו.

דונלד טראמפ מגיע לבית הלבן בוושינגטון, אתמול
סקוט אפלווייט / אי-פי

לתקשורת יש סיסמוגרפים טובים. אם לא מספרים, סימן שמבינים שאין עניין. למיטב ידיעתי גם "הארץ" לא דווחו על סדרת הפגיעות הקשות שלמעלה. אבל למה? איזה תהליך הביא לכך שגם אנשים שלא אדישים לכאורה לגורל הפלסטינים איבדו לגמרי עניין בעולמם? הרי רוב הישראלים מתנגדים לאלימות המתנחלים ולא מושקעים במפעל ההתנחלות. אפשר לספר את התהליך שהוביל לחוסר העניין הגמור בקרב קהלים "ליברליים" בצורות שונות. דרך אחת קשורה לכך שאין עוד תקווה לשינוי.

פרופ׳ עירן הלפרין, מומחה לפסיכולוגיה חברתית מהמרכז הבינתחומי, חקר את התקווה בקרב הישראלים וגילה תופעה מדהימה. בעוד שידוע שבדרך כלל אנשים צעירים הם אלו שמונעים מתקווה, במחקרים על ישראל נמצא שרמות התקווה והאמונה בשינוי בקרב צעירים נמוכות מאוד. והרי במקומות אחרים בעולם הצעירים הם המאמינים הגדולים בשינוי ואמונה זו היא הדלק והתנאי למעורבות פוליטית. הכיצד קרה הדבר? לדבריו של הלפרין זהו תוצר של נרטיב שהושגר כאן החל באינתיפאדה השניה.

בדרך כלל אומרים שמנהיג שנותן תקווה מנצח, והנה נתניהו מנצח בדיוק על ידי חוסר התקווה שהוא זורע. הוא הצליח להשגיר סדרה של "עובדות" שהיעדר התקווה היא המסקנה ההגיונית היחידה מהם. ומאז ברק ו״חשיפת פרצופו האמתי של ערפאת״, "השמאל המתון" אימץ את הנרטיב של הימין. וככל שאדם צעיר יותר, ככל שנחשף פחות לתקופות שלפני שנות קיבוע השיח של פוסט האינתיפאדה השניה, כך האמונה שלו בשינוי פוחתת. ואם אין תקווה, קיר הברזל הוא המסקנה ההגיונית. וקיר הברזל מוביל לחוסר עניין גמור בכל מה שמעבר לו.

בארצות הברית ליברלים רואים את טראמפ כסטייה, מדמיינים אלטרנטיבה. השוק הפוליטי רותח, כפי שמעיד העניין יוצא הדופן בבחירות אמצע הקדנציה. הרבה קהלים חדשים נכנסים לפוליטיקה הדמוקרטית, צעירים, נשים, מיעוטים. כאן אין לכל זה זכר. מפטירים כאשתקד.

יש לכך השלכות שונות, אבל אחת מהן לפחות היא הפיכת הפוליטיקה לסיפור רכילותי, מי אמר מה למי. היעדר עניין בתחרות של ממש, באפשרות של שינוי עומק. הלפרין עצמו, אגב, מסיק מכאן מסקנות אופטימיות, ששינוי הסיפור יכול להוביל לשינוי פוליטי. הנהגה שתוכל להציב אתוס אלטרנטיבי לנרטיב של הימין, ולא תשחק במגרש שלו, תוכל לשבור את הקיפאון. אפשר להתווכח על האופטימיות, אבל אני רוצה להיצמד לכוחה הביאורי של הטענה, שמסבירה לא מעט מהפוליטיקה הישראלית. ובין השאר, אטען, היא מסבירה את חוסר העניין הגמור בפלסטינים, שביטוי חריף במיוחד לו ראינו (למעשה לא ראינו!) השבוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#