מבט אל האוניברסליזם היהודי לקראת ראש השנה - אזרח מודאג - הבלוג של ישי רוזן-צבי - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבט אל האוניברסליזם היהודי לקראת ראש השנה

אוניברסליזם תיאולוגי הוא חרב פיפיות. מחד, הוא כרוך בחוסר סובלנות עמוק כלפי כל אמונה אחרת, ומאידך, הוא פונה לעולם כולו ומהווה משקל נגד לאתנוצנטריזם. יותר מכל, זהו משאב שאפשר לנצל. תפילה לשנה חדשה

תגובות
איור של הצהרת כורש
עבודתו של Jean Fouquet המוצגת בספרייה הלאומית של צרפת

התורה, כך ידוע, מספרת את תולדות עם ישראל. אברהם, יצחק, יעקב ובניו, ההופכים לעם שמסתובב עם אלוהיו במדבר עד שהוא מגיע לארץ כנען, והשאר הסטוריה. אבל 11 הפרקים הראשונים בספר בראשית עוסקים בתולדות האנושות והתפתחות הציוויליזציה. וגם אחר כך, לאחר בחירת אברהם, הרי מובטח לו שיהיה "אב המון גויים" (כלומר עמים רבים!) וזהו, על פי הפסוקים, אף מקור שמו (בראשית יז,ה).

יש חוקרים הרואים בכך נסיון לגשר בין הברית האוניברסלית עם נח לבחירה הפרטיקולרית באברהם. על כל פנים, ההבטחה שאברהם הוא אב לגויים שונים משתקפת למשל בסיפורי ישמעאל ועשיו, גם הם בני אברהם, ויש לה אף תרגום פוליטי מובהק: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא״ (דברים כג,ח). האדומים, שכני ישראל מדרום, נחשבו צאצאי עשיו, ושושלת היוחסין המפורטת שלהם תופסת פרק שלם בתורה (בראשית לו) ומלמדת שזכרונם ומקומם נשמר גם לאחר שהסיפור מצטמצם לזה של "עם בני ישראל" לבדו.

לאוניברסליזם המקראי יש עליות וירידות, אך הוא מגיע לשיאו בדברי נביא הנחמה האנונימי, בראשית התקופה הפרסית, התופסים 16 פרקים (מ-נה) בספר ישעיה, והמכונה במחקר בכינוי החיבה "ישעיהו השני" (כדי להבחינו מישעיהו בן אמוץ, שפעל 200 שנה לפניו, בתקופת האשורים). בעיני נביא אנונימי זה - המנבא לאחר כיבושי כורש אך טרם הכרזתו, כלומר סביב שנת 539 לפנה"ס - ההשתלטות של כורש על בבל בסערה אינה רק שינוי גיאופוליטי, אלא מהפכה תיאולוגית-קוסמית. ה', אלוהי ישראל, הוא הוא ששלח את כורש לכיבושיו, ולפיכך כורש הוא "משיחו" (מה,א). לא פחות! 

תפקידו של כורש אינו רק לשחרר את העם הנבחר מגלותו בבבל, אלא להביא את בשורת ה' לאנושות כולה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים" (מה,ג-ה). זו מהפכה חסר תקדים. האל של העם הקטן רוצה להשתדרג, להפוך לאוניברסלי, ולשם כך הוא "שוכר את שירותיו" של כורש הכובש. ה' קורא תיגר על כל האלים האחרים ("קָרְבוּ רִיבְכֶם, יֹאמַר יְהוָה, הַגִּישׁוּ, עֲצֻמוֹתֵיכֶם"), ומציע להם תחרות, מעין משפט, שבו יוכיח כל אחד את כוחו. "יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם (כלומר יביאו את הראיות שלהם) וְיִצְדָּקוּ (כלומר יצאו צודקים במשפט)".

פסל של ישעיהו בן אמוץ
Einar Einarsson Kvaran / ויקיפדיה

וזה גם תפקידו של עם ישראל בסיפור של נביא זה. לספר על עלילות ה' בעבר ולתת לו עדות אופי: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה". אבל העתיד הרבה יותר יומרני. העם-העד הופך "לאור גוים" ואחריו יבואו רבים: "כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא, וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים... אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ, וְאֶל-זְרֹעִי יְיַחֵלוּן" (נא,ה). אך עוד לפני התקווה האסכטולוגית, שכל העמים יהיו מאוחדים תחת שלטון ה', יש שאיפה מיידית להצטרפות יחידים: "זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב (על) יָדוֹ לַיהוָה (האם הכוונה לקעקועים?)..." (מד,ה). כלומר מונותיאיזם אוניברסלי, המביא מחד לשלילה גמורה של כל דת ופולחן אחר, ומאידך לפתיחות חסרת תקדים הן ליחידים מחוץ לישראל והן לעמים אחרים. אחדות האל ואחדות האנושות כרוכות כאן לבלתי התר.

בספרות חז״ל, שהפכה מאוחר יותר לספרות היהודית הקאנונית, אין לנבואות אלה כמעט שום מקום. אפשר שיש לכך זיקה לעובדה שהן מככבות בנצרות הקדומה בתור הוכחה לכך שאלוהי ישראל הפך לאלוהי העמים, כלומר הנוצרים. אלא שלהתעלמות זו יש יוצא דופן בולט: ברכת מלכויות, העומדת במוקדה של תפילת מוסף של ראש השנה (משנה ר"ה ד,ה). הדבר ניכר כבר בפתיחתה המפורסמת של הברכה, "עלינו לשבח", שאינה אלא סיכום נבואות ישעיהו השני, כולל הכרתת האלילים והציפייה לשלטון היחיד של אלוהי ישראל על העולם כולו, "לתקן עולם במלכות שדי".

במוקדה של הברכה סדרת פסוקים, הפותחת בתורה, עוברת לכתובים ולנביאים, ולבסוף שבה לתורה. בפסוקי התורה, ה"מלך" מתואר עדיין כמלך ישראל ("ויהי בישורון מלך... יחד שבטי ישראל") אך לאט לאט האוניברסליזם מתגבר: "כי לה' המלוכה ומושל בגוים", כלומר שולט בכל העמים. השיא הוא בדברי הנביאים המצוטטים בברכה. החל בהכרזת ישעיהו השני "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוהים" (מד,ו) וכלה באסכטולוגיה האוניברסלית הנגזרת מכך: "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה יד,ט). מכאן עוברים לברכה עצמה ובא חוזרת המלה "כל" לא פחות משבע פעמים. מ"מלוך על כל העולם" ועד "ומלכותו בכל משלה". אגב, האוניברסליזם ישוב רק עוד פעם אחת בתפילה זו, בסוף פסוקי השופרות, שיחלו בשופר סיני, יעברו לשופר החג, אך יחתמו שוב באוניברסליזם הנבואי הקורא ל"כל יושבי תבל ושוכני ארץ".

אוניברסליזם תיאולוגי הוא חרב פיפיות. מחד, הוא כרוך בחוסר סובלנות עמוק כלפי כל אמונה אחרת, ״מבלעדי אין אלוהים״. מאידך, הוא פונה לעולם כולו כנקודת ההתייחסות ומהווה משקל נגד לאתנוצנטריזם. כמו כל דבר ביחס למסורת, זהו משאב שאפשר לנצל בדרכים שונות, כפי שמלמדת אכן ההסטוריה הפתלתלה של הדתות המונותיאיסטיות. אפשר גם להתעלם ממנו לגמרי, אך אפילו מסורות דחויות שבות וצצות מדי פעם.

תפילות הקבע, כפי שנקבעו בשלהי העת העתיקה, הן אתנוצנטרית בעיקרן. כבר הראה עזרא פליישר, חוקר הפיוט, שבמוקד תפילת שמונה-עשרה שבכל יום ויום נמצאים לא היחיד ולא העולם, אלא עם ישראל, וכך החל מראשיתה: "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" (במקום מטבע הברכה הרגיל, ״מלך העולם״, שאינו מופיע בה כלל) ועד ברכות קיבוץ גלויות ובניין ירושלים. אך גם ההיבט האחר לא הודחק לחלוטין ואף לא יכול היה, שהרי הוא קבוע ועומד מתחילת פרקי בראשית, כלומר בריאת העולם. אפשר לראות לו רמזים במקומות שונים, אך במלוא הדרו הוא מופיע רק פעם אחת בשנה, בתפילת המלכויות בראש השנה, המזכירה את מה שנותר מבויש למדי בימי החולין - שבבסיס המונותיאיזם המקראי עומדת אחדות המין האנושי.

חג שמח!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#