בלוגים

פרות קדושות – מיתוסים ישראליים / הבלוג של יזהר באר

37 שנה למלחמת לבנון הראשונה: "הנוצרים תפסו פראיירים, אותנו"

יאיר רביד-רביץ, ראש שלוחת המוסד בביירות לשעבר ומאדריכלי הרומן הישראלי-נוצרי, שולח אצבע מאשימה לקולגות שלו בסוכנות הביון כמי שאחראים, לצד אריאל שרון, לשקיעה בבוץ הלבנוני

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני 1982, היום לפני 37 שנה, כיהן יצחק נבון כנשיא המדינה, מנחם בגין היה ראש הממשלה, מנחם סבידור היה יו"ר הכנסת, שר הביטחון היה אריאל שרון, רפאל איתן היה הרמטכ"ל ואריה איבצן היה מפכ"ל המשטרה. כ-75% מתושבי המדינה כיום עדיין לא נולדו אז.

זו היתה הרפתקה ענקית ממדים, רבת שנים ומרובת קורבנות שקרעה את החברה הישראלית. מה שהחל כמבצע צבאי ישראלי מוגבל לטווח של 40 ק"מ נגד פעילות הארגונים הפלסטיניים בלבנון, התגלגל לקרבות עם כוחות סורים, כיבוש ביירות, הקמת חיזבאללה והתבוססות מדממת של 18 שנה. הבוץ הלבנוני גבה את חייהם של 1,216 חיילי צה"ל וגרם לפציעתם של אלפים. עד שנת 2000, כשצה"ל נסוג מלבנון, נהרגו גם כ-650 חיילי צד"ל שלחמו לצד ישראל בדרום לבנון. מהצד הערבי נהרגו בפרק הזמן הזה על פי ההערכות כ-18 אלף איש.

אריאל שרון בביירות, 1982
AP
להמשך הפוסט

הקרב האחרון להצלת מיתוס "דוד מול גוליית" במלחמת השחרור

חוסר הבהירות והצהרותיו הסותרות של דוד בן-גוריון הולידו שתי תפישות הפוכות ביחס לסדרי הכוחות של צה"ל וצבאות ערב ב-1948. מסמכים שאסף אסף אגין, לוחם תש"ח בן קיבוץ דגניה ב', מבקשים להשיב לתוקף את סיפור "המעטים נגד רבים"

בניגוד למיתוס המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש אך המוצלח של היישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים כיום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך המלחמה על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסייתן פי 75 מהיישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים. בפועל, המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות עתה זו מול זו שתי תפישות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד שנקבר בארכיון צה"ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש"ח מעמק הירדן. גילויו של אסף אגין עשויים אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון שלו להצלת המיתוס והוא מתפרסם כאן לראשונה.

אסף אגין בארכיון צה"ל
באדיבות אסף אגין
להמשך הפוסט

אצל הדבורים, לא צריך בחירות כדי להחליף שלטון

אלפי שנים מוקסם האדם מחברת הדבורים ועדיין לא מסוגל לפענח את מלוא מורכבותה. שיחה עם ד"ר עזריה לופו, מגדל דבורים, מומחה ומורה שמזמזם עם דבורים כבר יותר מ-50 שנה

דקה לפני הבחירות הכלליות, בזמן שהפריחה בשדות משתוללת ותיכף ייצאו מאות דבוראים ישראליים לרדות את הדבש שנאגר במכוורותיהם נוטפות הצוף, ניצלתי את ההזדמנות לקיים סקר פוליטי קצר אצל הדבורים. להפתעתי גיליתי, שאצלן מחליפים שלטון ללא בחירות, כעניין שבשגרה. פשוט מאד, כשבמושביות הדבורים חשים שההנהגה הוותיקה לא מתפקדת, הקהילה מחליטה לגדל הנהגה חדשה.

היעילות הזאת מצאה חן בעיני הנהגת המשטר הקומוניסטי בבריה"מ, למשל, שאהדה וטיפחה דבורים כיוון שמצאה בחיי הקהילה שלהן דמיון למודל הסוציאליזם הריכוזי, היעיל. אצלנו בארץ דווקא התברר כי הדבורה המקומית לא יעילה - היא בעיקר עצבנית, אגריסיבית ומתנחלת. אבות ההתיישבות העובדת לא כל כך הסתדרו איתה וחיפשו תחליפים מעבר לים.

בכל כוורת יש מאות זכרים לצד עשרות אלפי נקבות
רמי שלוש
להמשך הפוסט

דלת אחורית לשיבה: ההגירה הסמויה של המשת"פים לתוך ישראל

בישראל מתגוררת אוכלוסיה גדולה של פלסטינים - סייענים ובני משפחותיהם, "מאוימים" לסוגיהם ונספחים. מספרם עולה ככל הנראה על זה של המתנחלים אשר עשו את הדרך ההפוכה

בשקט, בשקט, מאחורי הקלעים, מתרחשת בחצר האחורית של ארץ ישראל השלמה דרמה פוליטית, דמוגרפית וחברתית, שמעצבת את עתיד האזור. במקביל למפעל ההתנחלויות המשגשג ולהתיישבותם של מאות אלפי יהודים מצדו המזרחי של הקו הירוק, ובמידה רבה בגללו, מתרחש מעבר מסיבי של אוכלוסיה פלסטינית מהשטחים לתחומי מדינת ישראל.

בישראל כבר מתגוררת אוכלוסיה של מאות אלפי פלסטינים מהשטחים - סייענים ובני משפחותיהם, "מאוימים" לסוגיהם ונספחים, שנכנסו אליה על פי חוק ומחוץ לחוק,  במיוחד מאז החתימה על הסכמי אוסלו. מחקר חדש מעלה כי לנגד עינינו מתרחש תהליך חילופי אוכלוסין היסטורי, במימון המדינה ובעידודה. חבילת השיקום של משפחת סייען מגיעה למיליון דולר בממוצע - סכום חלומי עבור חיילים משוחררים, למשל. הנה נושא שכל ממשלה שתקום אחרי הבחירות תהיה חייבת להתייחס אליו.

סייען מלבנון שהשתקע בישראל
אלון רון
להמשך הפוסט

ד"ר אבו אל-עייש ממשיך בחיפוש אחר צדק ועותר לעליון

בימים שבהם נשמעת ביקורת על כך שחיילי צה"ל "מפחדים לירות בגלל הפצ"ר", חזרנו אל המקרה של הרופא העזתי שאיבד שתי בנות מירי פגזים. לאחרונה דחה ביהמ"ש את תביעתו נגד המדינה, אך הוא לא מתכוון לוותר

בדיוק לפני עשר שנים ריסקו שני פגזי טנק אומללים שנורו לעבר חלון של בית בעזה את חייה של משפחת ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש. הטרגדיה הוצגה בשידור חי בערוץ 10 והרטיטה את לבם של ישראלים רבים. בשנים שחלפו מאז השתנו פניה של החברה הישראלית ומוסדותיה ללא הכר ונדמה כי גם הלב נאטם. התביעה האזרחית של אבו אל-עייש מישראל להכיר באחריות לאסונו נדחתה לפני שבועות אחדים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שאף קבע – תאמינו או לא - כי גם הוא אחראי לטרגדיה שפקדה אותו מאחר והחזיק בביתו חומרי נפץ של חמאס.

גם אני נקראתי להעיד במשפט. הצגתי ניתוח של הסיקור התקשורתי בשבועות שלאחר האירוע, שהראה כי מלכתחילה קיבל צה"ל אחריות על הירי ללא עוררין. בשבועות שלאחר מכן הוצפו כלי התקשורת המרכזיים בישראל ברסיסי מידע שניסו לרמוז או להעביר במפורש את האחריות על הירי מצה"ל לחמאס.

ד"ר אבו אל-עייש (במרכז) ומשפחתו במחסום ארז, ב-2009
אליהו הרשקוביץ/ג'
להמשך הפוסט

סורי או צורי? מסע אל המיתוסים של ארץ הזיתים

עונת המסיק בעיצומה, ובעוד "הזהב הנוזלי" שוצף בבתי הבד - יצאנו לבדוק כמה מההנחות המקובלות על שמן זית וגידול הזיתים. מהזנים, דרך הטיגון ועד לשאלה למה הוא כל כך יקר

מתי ואיך התחילה הבהלה ל"זהב הנוזלי", כפי שכינה הומרוס את שמן הזית? האם מה שאנו מקבלים במסעדות הוא שמן זית אמיתי? איך לא נופלים בפח וקונים פח שמן זית איכותי? איך מזהים שמן זית מזויף? למה השמן כל כך יקר בארץ? והיכן אנשים טועים בהבנת עובדות יסוד לגבי שמן זית וגידול זיתים?

דוד עיטם, ארכיאולוג, מומחה בתעשיות קדומות, חוקר את תעשיית שמן הזית העתיקה בארץ ישראל. הוא גם מייצר שמן זית ומומחה לטעימת שמן זית. בסקר שערך בתל מקנה, סמוך לבית-שמש, מצא עיטם 100 בתי בד מהמאה השביעית לפנה"ס (אחרי נפילת ממלכת יהודה). לדבריו, המזון הבסיסי אז כלל שמן זית, יין ודגן.

בית בד באיכסאל, החודש. "זהב נוזלי"
יזהר באר
להמשך הפוסט

אורד וינגייט: האיש שנועד להיות הרמטכ"ל הראשון של צה"ל

דמותו של הקצין הבריטי שהקים לפני 80 שנה בדיוק את "פלגות הלילה המיוחדות" נעה בין חיילות דגולה לברוטאליות ושגעון אישי. כיצד חבר ליישוב היהודי, מה היו גחמותיו המוזרות וכיצד הניח את התשתית לצבא הישראלי

הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על מורשת צה"ל וגם על האופן שבו מטפלים באוכלוסייה מורדת. צ'רצ'יל ראה בו גאון צבאי ובישוב היהודי אהבו והעריצו אותו. הערבים טענו כי היה מפקד כנופיות יהודו-בריטיות שביצע פשעי מלחמה באוכלוסיה אזרחית.

בימים אלה מציינים בעמק יזרעאל 80 שנה להקמת "פלגות הלילה המיוחדות" ששברו את המרד הערבי בסוף שנות השלושים והכשירו את מפקדי צה"ל לעתיד לקראת מלחמת העצמאות. הנה הזדמנות לבחון מחדש את דמותו של מפקדן, אורד וינגייט, את עלילותיו יוצאות הדופן ואת המורשת שהותיר לאחר מותו בג'ונגלים של המזרח הרחוק. 

אורד וינגייט
ויקיפדיה
להמשך הפוסט

חאג' נג'יב אבו-רקיה: "תרשום - אני ערבי גאה"

בעיצומה של סערת חוק הלאום, חאג' נג'יב אבו-רקיה, ערבי-ישראלי, שמגדיר את עצמו גם "הומניסט", "סוציאליסט", "פאן-ערביסט" ו"דתי", בשיחה פתוחה עם "פרות קדושות" על הפחדים הקמאיים העמוקים בשני הצדדים ועל הסתירות, שרק הסכסוך המסובך שלנו יכול לייצר

"רוע זה כבר להתחיל לחלק את הפרות, ולחלק את המכוניות ואת הנשים – יש פנטזיות כאלה..."

(נג'יב אבו-רקיה)

נג'יב אבו רקיה (משמאל)
עירית גל
להמשך הפוסט

עצמאות 1948- 2018: אז באמת מי הטביע את הפארוק?

הייתם יותר הרפתקנים מאשר פטריוטים? "אני לא יודע מה זה פטריוטים... נהנינו"

בלילה של ה-22 באוקטובר 1948, במהלך ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, הוטבעה "האמיר פארוק", אונית הדגל של הצי המצרי, מול חוף עזה. שירתה בה האליטה המצרית, הקצונה הבכירה של חצר המלכות המצרית וקרובי משפחה של המלך פארוק. היא התכוונה להנחית גדוד לוחמים לטובת הכוחות המצריים שלחמו בישראלים במבצע יואב בדרום.

זו היתה הפעולה המפוארת ביותר של חיל-הים הישראלי הצעיר - יותר נכון, של שלושה לוחמים יחפים, שבקושי ידעו לשחות. הם יצאו למשימה בלב ים, בלילה חורפי מול חוף עזה, חמושים במכנסים קצרים, ללא ציוד צלילה ואפילו בלי נשק אישי, רכובים על טורפדו מאולתר, שבבטנו 300 קילו חומר נפץ; דוהרים אל אונית האויב על מנת לקפוץ למים כמה שניות לפני ההתנגשות ולפני שמטען ההשמדה העצמי יהפוך אותם לחללי מלחמה שמקום קבורתם לא נודע.

אניית חיל הים המצרי אל אמיר פארוק ב-1948
אנציקלופדיית צה"ל
להמשך הפוסט

המושלים לשעבר של עזה מסכימים: כך הפכנו את המקום לאי של עניות וייאוש

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או שיש עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמטית בדרום? יצחק פונדק, יצחק (איני) עבאדי, יצחק שגב ושלמה גזית מדברים

51 שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או שיש עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמטית בדרום? בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת הפודקאסט/בלוג "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים" ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. הם סיפרו על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה. 

כוח חמוש של צה"ל נכנס לעזה במהלך מלחמת ששת הימים, 1967
משה מילנר / לע"מ
להמשך הפוסט

אחרי 70 שנה: האם יש ממש במיתוס ה"מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות?

70 שנה לאחר לידתה של מדינת ישראל וראשיתה של הנכבה הפלסטינאית, ראוי לחזור: מהן העובדות לאשורן באשר ליחסי הכוחות ב-1948 והיכן מסתתרת האמת מאחורי המיתוס? מרדכי (מורל'ה) בר־און, חוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מ-50 שנה, וטוען שקיבוע המיתוס כעובדה הוא נזק לדורות

בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: "מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!". הבדיחה הזאת משקפת במידה רבה את תחושת המעטים מול הרבים שקיננה בין יושבי הארץ הזאת מאז ראשית הציונות ובמידה רבה נשארה תקפה גם לאחר הניצחון היהודי ב-1948, ולמעשה עד היום.

מיתוס "מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות, הוא גם זה שאנו זוכרים מילדותנו במערכת החינוך, סיפר על ניצחונו ההרואי של הישוב היהודי הקטן והדל בנשק על שבע מדינות ערב שתקפו אותו יחד עם הכוחות הערביים המקומיים. המיתוס הזה התקבע במידה רבה בהכוונה מלמעלה. יש התולים את לידתו בדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור מהלכי המלחמה.

מסדר של טירוני צה"ל
KLUGER ZOLTAN/לע"מ
להמשך הפוסט

האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם

סיפור על מאהבת, אוסף ארכיאולוגי ושוד של פטריארך. ואיך כל זה קשור להתנתקות שלא היתה מרצועת עזה

המשבר ההומניטרי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מפני התפוצצות של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. וכך, ההתנגדות הנוכחית של הדרג הפוליטי לקריאות גורמי הביטחון להקל את המצור על הרצועה, לפני שיהיה מאוחר מדי, דומה בעיוורונה לתפישות מרכזיות בנוגע לעתיד הרצועה שרווחו מיום כיבושה, ביוני 1967.

במשך 30 השנים הראשונות לכיבוש השטחים שרר בקרב מקבלי ההחלטות קונצנזוס, שבכל תרחיש אפשרי עזה בכלל צריכה להישאר בידי ישראל ואיש ממלאי התפקידים הבכירים בממשל לא העז להציע לדרג המדיני לוותר עליה. למעט יוצא מהכלל אחד - תא"ל (מיל.) יצחק שגב. שגב מונה למושל עזה ב-1979. תוך חצי שנה הגיע למסקנה שהמשך השליטה על עזה יביא לקטסטרופה והגיש לדרג המדיני מסמך מבשר רעות, שכותרתו "עזה בשנת 2000", ובו המליץ על התנתקות מיידית מהרצועה. עד מהרה גילה שגב, שהקדים את זמנו, וכי דור שלם יחלוף בטרם תבשיל התודעה, ששום דבר טוב לא יצמח מהמשך השליטה על היורה הרותחת הזאת.

רפאל איתן (רפול) באוגוסט, 1977
דובר צה"ל
להמשך הפוסט