אחרי 70 שנה: האם יש ממש במיתוס ה"מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות? - פרות קדושות – מיתוסים ישראליים - הבלוג של יזהר באר - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי 70 שנה: האם יש ממש במיתוס ה"מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות?

70 שנה לאחר לידתה של מדינת ישראל וראשיתה של הנכבה הפלסטינאית, ראוי לחזור: מהן העובדות לאשורן באשר ליחסי הכוחות ב-1948 והיכן מסתתרת האמת מאחורי המיתוס? מרדכי (מורל'ה) בר־און, חוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מ-50 שנה, וטוען שקיבוע המיתוס כעובדה הוא נזק לדורות

תגובות
מסדר של טירוני צה"ל
KLUGER ZOLTAN/לע"מ

בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: "מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!". הבדיחה הזאת משקפת במידה רבה את תחושת המעטים מול הרבים שקיננה בין יושבי הארץ הזאת מאז ראשית הציונות ובמידה רבה נשארה תקפה גם לאחר הניצחון היהודי ב-1948, ולמעשה עד היום.

מיתוס "מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות, הוא גם זה שאנו זוכרים מילדותנו במערכת החינוך, סיפר על ניצחונו ההרואי של הישוב היהודי הקטן והדל בנשק על שבע מדינות ערב שתקפו אותו יחד עם הכוחות הערביים המקומיים. המיתוס הזה התקבע במידה רבה בהכוונה מלמעלה. יש התולים את לידתו בדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור מהלכי המלחמה.

אך כשניגשים לבדיקת העובדות ניתן לראות, שאפילו בן-גוריון עצמו חשב אחרת מהמיתוס שדחף. בישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום ה-23 בפברואר 1960, הודה בן גוריון במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה"ל יתרון כמותי ולא רק איכותי  על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם "אל מול חברי כנסת משתאים": "אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם" (ארכיון המדינה, תיק א 7566/10).

70 שנה לאחר לידתה של מדינת ישראל וראשיתה של הנכבה הפלסטינאית, ראוי לחזור, אם כן, ולשאול: מהן העובדות לאשורן באשר ליחסי הכוחות ב-1948 והיכן מסתתרת האמת מאחורי המיתוס?

חיילי חטיבת גבעתי על משוריין
KLUGER ZOLTAN/לע"מ

מרדכי (מורל'ה) בר־און, חוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מ-50 שנה. הוא היה קצין צעיר במלחמת העצמאות, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ"ל וקצין חינוך ראשי, חבר כנסת בדימוס, פעיל שלום והיסטוריון לתולדות מדינת ישראל. ביוני 1967, בעת שהיה קצין חינוך ראשי, כתב לרמטכ"ל רבין את נאום הר הצופים, נאום שעורר הד ציבורי רחב בגלל תוכנו, שהיה מנוגד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות המלחמה. הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, אפשר לראות בו מעין "אלדר-סטייטמן" - "זקן שבט" ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, אך מבין עשרות ספריו ומחקריו ראוי לציון לענייננו מאמר אחד שלו יחסי הכוחות במציאות ומיתוס "דוד מול גולית" במלחמת העצמאות.

נפגשנו במשרדו במכון "יד בן-צבי" בירושלים לשיחה על אמיתות היסטוריות ועל מיתוסים. בר־און, על סף שנתו ה-90, ניחן בזיכרון חד ובבהירות מחשבה שלא כהו עם השנים. ברקע שיחתנו עומדות כמה עובדות יסוד מוסכמות: מלחמת 1948 התנהלה בין היישוב היהודי שמנה כ-650 אלף נפש ובין האוכלוסייה הערבית הפלסטינית שמנתה כ־1.25 מיליון נפש, ובהמשך גם מול צבאותיהם הסדירים של ארבע מדינות ערביות שאוכלוסייתן הכוללת מנתה באותם ימים כ-40 מיליון תושבים, למעלה מפי 75 מאוכלוסייתה של מדינת ישראל הצעירה; של מצרים, של ירדן, של סוריה, ושל עיראק. בגליל פעל "צבא ההצלה הערבי" - גדודי מתנדבים שנשלחו לעזרת הפלסטינים, צבא לבנון תמך בצבא ההצלה, אך נמנע מלהיכנס בעצמו למלחמה. ערב הסעודית, תימן ומרוקו (שמשלימות את הספירה המיתית של שבע מדינות ערב), שלחו למלחמה כוחות קטנים וזניחים. בכל זאת, למרות הפערים האדירים בין האוכלוסיות הצד היהודי הצליח להעמיד כוחות שעלו על כלל הכוחות הערביים הללו, עד פי שלוש מרבית תקופת המלחמה, אומר בר־און לבלוג "פרות קדושות".

אם כך, אז למה לא לקרוא לזה 'מעטים מול רבים'?

 "אפשר לקרוא לזה ככה, אבל זה תלוי בהקשר. בסופו של דבר במלחמות מנצחים כאשר יש כוחות לנצח. את המציאות בונים בכוח, במהלכים נכונים, בריכוז כוחות, בריכוז מאמץ. זה לא שאנחנו 'מעטים מול רבים' כי אלוהים היה איתנו. האלוהים נמצא באפשרות לרכז כוחות. לכן, חשוב לומר, שזה בהחלט סיפור מפתיע איך כל העולם הערבי הזה לא הצליח לגייס כוחות שיכלו למנוע את הנכבה. אבל כדאי לדעת למה ואיך זה קרה".

מרדכי בראון
צחי לרנר

את חולשתם של הכוחות הערביים המקומיים בארץ ישראל בראשית המערכה זוקף בר־און בין השאר לדיכוי המרד הערבי בידי הבריטים בסוף שנות ה-30, שחיסל למעשה את הארגון הצבאי של הערבים הפלסטינים מיסודו. בהשוואת העוצמה הצבאית, הוא אומר, יש להביא בחשבון גם את היכולת של הצדדים לגייס כסף. ועדת האוצר של הוועד הערבי העליון לא הצליחה לגייס עד תחילת הקרבות אלא 25 אלף לירות ארץ ישראליות. תקציב ה"הגנה", שהוכן לקראת פרוץ הקרבות הגיע לשלושה מיליון לא"י. ואילו גולדה מאיר אספה עד מרץ 1948 יותר מ־50 מיליון דולר בארצות הברית ובקנדה.

יתרון הכוח היהודי ב-1948 איננו טענתם הבלעדית של היסטוריונים חדשים יהודים. גם הערבים הכירו בעדיפות היהודית סמוך לפרוץ הקרבות. בדוחות הראשונים שהוגשו לליגה הערבית, סמוך להחלטת החלוקה, קבע הגנרל העיראקי איסמאעיל ספוואת, ראש הועדה הצבאית של הליגה, שלרשות הישוב היהודי עומדים כוחות צבאיים ויכולת ארגונית וכספית המסוגלים להכריע בקלות את היחידות הערביות המקומיות. דני רובינשטיין כותב בספרו "זה אנחנו או הם" שיצא לאחרונה, כי ספוואת העריך נכון את מספר הלוחמים שיכולים היהודים לגייס, והגיע למסקנות מדויקות למדי בדבר עליונות הישוב היהודי. 

למרות התחזיות הערביות ולמרות שבשלב הראשון של המלחמה נהנה הצד היהודי מעדיפות צבאית, נחלו כוחותיו מפלות כואבות והפסימיסטים העריכו כי לא ניתן יהיה למנוע את השמדת היישוב. במלחמת הדרכים נחלו הפלסטינאים ניצחונות זה אחר זה; שיירות חולדה, יחיעם ונבי-דניאל, הרג הל"ה ועוד. בר־און אומר כי אין ספק שלערבים היה יתרון בשלב ההוא, אבל זו תמונה מטעה. הצד היהודי התחיל להפעיל כוחות סדירים, בעוד הצד הערבי מתבסס בעיקר על מגויסים מהכפרים, בעלי נאמנויות מקומיות.

בר-און: "אם אתה לוקח את הקסטל, או את נבי דניאל, יש שם לערבים מאות רבות של אנשים, אבל למשך יום-יומיים. לא היתה להם את הלוגיסטיקה לקיים את הכוחות האלה באופן קבוע. בסופו של דבר הכוחות הערבים המקומיים לא הצליחו לכבוש אף ישוב יהודי".

שוטרים צבאיים מתבוננים במפה במשרדם
KLUGER ZOLTAN/לע"מ

רבות מההצלחות של הצד הערבי עד אז נזקפו לזכותו של עבד אל קאדר אל חוסייני, מפקד גזרת ירושלים, שבימים אלה מלאו 70 שנה למותו בקרב הקסטל - אותה יממה מכוננת, שהביאה להטיית הכף מהצד הערבי לטובת הצד היהודי. באותה יממה שבה נהרג עבד אל-קאדר, ההתקפה של "צבא ההצלה" על משמר העמק נהדפה ובדיר-יאסין התרחש טבח. בר־און טוען כי הסיבה העיקרית לתפנית בנקודה הזמן הזו היא שהבריטים לא מתערבים יותר וצה"ל, שזה עתה קם, מתחיל לכבוש שטחים ולהחזיק בהם.

עם הפלישה של צבאות ערב אחרי הכרזת המדינה, נהנה הצד הערבי מיתרון גדול בציוד צבאי; בכוחות משוריינים, בארטילריה, ובחיל אוויר. גם כאן מתקשה בר־און להגדיר את מאבק הישוב כ'דוד מול גולית', "כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים", הוא מסביר. "'דוד מול גולית' זה פיוט. אני בודק כמה יש לדויד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית. כשאתה אומר לקהל של ותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים ממש. זה אוכל להם את הלב. זה פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאכן היו התקפות שבהן הערבים היו רוב, כמו גדוד שלם שהתקיף 40 איש בנירים, שזה רבים מול מעטים - רבים מאד מול מעטים".

שני חיילי הגנה מתאמנים בירי מרגמה בתל אביב
PhotoQuest / Archive Photos / Ge

בר־און עצמו חווה את התחושה הזאת על בשרו ב-48'. "כשהמצרים הגיעו לאשדוד, בלילה הזה אני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב פחד. הייתי קצין צעיר והייתי בטוח שמחר בבוקר יבואו הטנקים וזה היום האחרון של חיי. אלא שהם לא הגיעו".

"רוח לחימה" זו גם פייטנות?

" לא, זו לא פייטנות. רוח לחימה בודאי היתה. אין ספק שישובים החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה. אבל צריך לזכור שאם אתה לוקח כל קרב וקרב ומנתח אותו אתה מגלה על אופן הפעלת הכוחות. אנחנו ידענו לעשות את זה בצורה יותר מושכלת".

לניצחון היהודי ב-1948 היה עוד מרכיב שבר־און מגדיר אותו כניצול פיקחי של ההפוגה הראשונה, על ידי הצד היהודי. "הבריטים עשו אמברגו, והערבים היו סמוכים על שולחנם. הרוסים לא עשו אמברגו, והצ'כים שלחו לנו מטוסים ונשק רב".

חיילי צה"ל מובילים שבויי מלחמה מצריים בבאר שבע, לאחר כיבוש העיר
לע"מ

גורם נוסף שסייע לניצחון היה הלוחמים הזרים. לשורות הכוחות הערבים הצטרפו כ-150 עריקים בריטיים, 250 לוחמים יוגוסלביים ו-32 גרמנים. אלה מספרים זעומים לעומת אלפי המתנדבים האיכותיים שהצטרפו למלחמה לצד היהודים במסגרת מח"ל, מסביר בר־און. "הערבים הביאו עוד פלוגות - היהודים הביאו מומחים. בחיל הים ובחיל האוויר דיברו אנגלית".

לגבי היכולת הצבאית שהפגין הצד הערבי במערכה בר־און טוען כי במקרים רבים מסרו לוחמים ערבים את נפשם בשדות הקרב והציבו מול הלוחמים היהודים אתגרים קשים גם כאשר היו בנחיתות מספרית. אך האמירה הסוחפת שצה"ל ניצח את הערבים "מעטים מול רבים" היא לא רק מוטעית מבחינה עובדתית אלא גם מונעת את ההבנה של גורמי הניצחון כראוי, והפקת לקחים מתבקשים.

אנחנו יודעים שעמים זקוקים למיתוסים, איזה פסול אתה מוצא בכך? 

הכשרת טרוני צה"ל
KLUGER ZOLTAN/לע"מ

"כשמיתוס נשאר ברמה של הקהל הרחב – אין בו רע. אבל כשהוא נכנס לראשם של גנרלים הוא מתחיל להיות מזיק מאוד. אם גנרל חושב שניצחנו במלחמת העצמאות בגלל אלוהים, צריך לפטר אותו מיד. מצפים מגנרל שהוא יבין למה ניצחנו בכל מקום ומקום ולמה הפסדנו בכל מקום ומקום. תפקידו של היסטוריון לספר מה שקרה. זה לא נכון שלומדים מההיסטוריה. מההיסטוריה לומדים בעיקר לחשוב טוב. המושג מיתוס לא בא לציין דבר שאינו אמת, אלא דבר שלא צריך להוכיח שהוא אמת. ובזה כוחו".

ואחרי הכל, בר־און מסכים שתוצאות המלחמה ב-1948 מפתיעות: "זה בכל-זאת נס. איך 40 מיליון אנשים לא מצליחים, למרות שההנהגה שלהם רצתה והם רצו, למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. זה פלא גדול". אחד הלקחים של בר־און ממלחמת העצמאות הוא הזלזול בערבים, שלא היו מסוגלים לנצח במלחמה ולכן הם גם לכאורה לא מסוגלים לשלום. אבל לטענתו, לא זו הבעיה. "מקור הצרה היא שהישראלים לא רוצים שלום. העם הזה בחר ממשלה שלא רוצה שלום. זה לא מעכשיו, זה כבר הרבה מאד שנים".

כמי שלחם ב-1948 וחקר את תולדות המלחמה ההיא ואת המלחמות שבאו אחריה, בר־און פסימי מאד לגבי עתידה של המדינה. "מה שיקרה לישראל זה לא שמחר טראמפ יעשה עלינו חרמות אלא שלא יעשו עלינו חרמות. ואז פתאום נתעורר יום אחד וכל העולם ישאל: איך נהיתה פה מדינה דו-לאומית, וצד אחד דופק את הצד השני? מצב כזה לא קיים בשום מקום בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, שעם אחד שולט על עם שני במסגרת של מדינה אחת. מה שהאידיוטים האלה בממשלה עושים זה שהם יוצרים פה מדינה דו-לאומית. והם לא נבהלים מזה. זה אסון לא נורמאלי לעתידה של מדינת ישראל ולעתידם של ילדינו. אבל כדי להבין את זה צריך כנראה קהל אחר".

שמות חללי טבח דיר יאסין
ליאור מזרחי באובא

לפי הניתוח של בר־און הסיכוי שתחזיתו לא תתגשם נמוך לאור המגמות הדמוגראפיות והסוציולוגיות בישראל, אבל יש לו גם תקווה: "אני מטבעי לא יכול לוותר על הרעיון שאנחנו נמשיך לחיות כאן. והראייה, שאנחנו, משפחתי, ילדי ונכדי, מאושרים וחיים יפה מאד, חוץ מזה שאנחנו מצטערים שיש לנו ממשלה מטומטמת. תראה, אני בן 89, מותר לי כבר - קיוויתי שאני אזכה לשלום. אני כבר לא אזכה...".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות