"קרב גבורה זה בתוך החצר, הסורים לא ראו בכלל את דגניה"

המיתוס על "מעטים מול רבים" בקרב על עמק הירדן, אחד האירועים המכוננים של מלחמת העצמאות, מעצבן את יצחק (איני) עבאדי, בן דגניה א', שהיה באותם ימים בן 13. בראיון הוא מציג את עדותו של הקצין הסורי שהוביל את ההתקפה ומסביר מדוע לא היתה מערכה, אלא "טנק טיפש אחד"

יזהר באר
יזהר באר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שלום הוכבאום (שני מלמעלה) על הטנק הסורי
שלום הוכבאום (שני מלמעלה) על הטנק הסוריצילום: באדיבות ארכיון דגניה
יזהר באר
יזהר באר

בלי מפות, בלי מכשירי קשר, בלי מספרי תיל, עם חיילים שאינם יודעים להפעיל תת מקלע ותשעה טנקים מהם נשאר אחד - כך יצא הצבא הסורי אל המערכה החשובה ביותר שלו ב-1948, לפחות לפי גרסתו של יצחק (איני) עבאדי. עובדות אלה רחוקות מלהשתקף במיתוס שצמח סביב הקרב על הדגניות, אחד הסיפורים הגדולים של מלחמת העצמאות בזיכרון הלאומי. נדמה כי לפחות לפי עבאדי, המשפט "את ההיסטוריה כותבים המנצחים", נכון בהחלט גם לקרב בעמק הירדן.

בקרב על הנרטיב של מלחמת העצמאות ניצבים שני בני דגניה משני צדי המתרס: האחד הוא אסף אגין - חוקר תש"ח, בן דגניה ב', שספרו "עמק במערכה" רואה אור בימים אלה, שנה וחצי אחרי מותו. השני הוא עבאדי - מושל עזה ושליח המוסד בעיראק לשעבר, בן דגניה א'. ביניהם ניצבים שורה של חוקרים שהתעלמו כולם מגרסתו של הצד המובס.

הן אגין והן עבאדי התארחו בבלוג זה בעבר. הראשון בעניין מלחמת העצמאות, והשני בעניינים אחרים לגמרי. אגין טוען כי המערכה בעמק הירדן היתה עדות למלחמת הגבורה של "מעטים מול רבים", בעוד שעבאדי טוען שבכלל לא היה קרב בדגניה מכיוון שלסורים היה "חרא של צבא ואפס מוטיבציה". לחיזוק טענתו הוא מציג את עדותו של אַמִיר שַלַּאש, קצין סורי בדרגה המקבילה לסא"ל, שפיקד על גדוד הרגלים השלישי בהתקפה, וממנה ניתן להבין כי הוא לא ידע בכלל איפה דגניה נמצאת וכי מכל כוחותיו, רק טנק סורי אחד הגיע אל שער דגניה. השער היה פתוח, אך הקצין הסורי חשש ממלכודת ונעצר. הטנק, שהפך לאיקוני, נותר במקומו עד היום.

***

מתוך עדותו של אמיר שלאש: "המשימה של גדוד הרגלים השלישי, הינה התקפה על קיבוץ דגניה א' ולאחר מכן על קיבוץ כנרת... לרשותו של הגדוד הראשון עמדה חבורה של מתנדבים בפיקודו של סרן קַאסִם אלְ-חַ'יְּל, אבל בליל ההתקפה נלקח ממנה נשקה האישי והוחלף בתתי מקלעים. תתי מקלעים אלה היו עדיין עטופים באריזה המקורית. נשק זה לא היה מוכר לחבורת המתנדבים והם לא ידעו לפרק, להרכיב, ולהשתמש בו..."

אסף אגין בארכיון צה"לצילום: באדיבות אסף אגין

קטע מהראיון עם יצחק (איני) עבאדי

מה אתה מגלה כשאתה קורא מקורות ראשוניים סוריים?

עבאדי: "אני רוצה לשאול אותך - למה הם כשלו בדגניה ב-20 במאי? הרי היו להם טנקים משוריינים ותותחים. הרי לא היתה שום סיבה שבעולם שלא ינצחו"

מבחינת יחסי הכוחות?

"היו להם תשעה טנקים רנו, ועוד קבוצה דומה של שריוניות מרמון הרינגטון. אז מה קרה פה לעזאזל?"

מספרים לנו שעצרו אותם עם בקבוקי מולוטוב.

"אולי תפסיק עם השטויות האלו".

רגע, זה מיתוס?

"זה אידיוטי לגמרי. לא היתה מלחמה בדגניה. מלחמה זה מול צד שני".

שני ספרים בשם "הטנק" פורסמו על-ידי בני העמק: ספרו של יובל שיאון, בן דגניה א', יצא ב-1998 וספרו של אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים, ב-2018. הם מציגים גרסאות שונות לאופן עצירת הטנק הסורי, אם באמצעות ירי ממטול נ"ט פיאט או באמצעות בקבוק מולוטוב שהטיל שלום הוכבאום, ניצול שואה וממגיני דגניה. כל גרסה מנסה לאחוז באחד ממיתוסי הגבורה הגדולים של מלחמת העצמאות, אך הנרטיב הוא שהצבא הסורי נעצר באמצעות תושיה של לוחם אחד. אגב, הוכבאום מככב בזיכרון ילדותי. אמא שלי הכירה אותו במחנה הריכוז ברגן בלזן ואחרי המלחמה הם נפגשו שוב בדגניה א'. במשך השנים הוא ביקר כמה פעמים בביתנו. הוא שלח יד בנפשו ב-1976.

"שני המחברים האלה אידיוטים גמורים, כי הם בכלל לא חושבים ואין להם חומר. בהפוגה הראשונה, כשחזרנו לדגניה, הייתי נער בן 13. הלכנו עם הוכבאום לטנק והוא הראה לנו את מה שהיה. לך לטנק ותסתכל - תשים לב שבצד ימין כל חלקי הגומי בשרשרת אינם, ואילו מצד שמאל כל הגומי ישנו עד היום. אתה יודע למה?"

נו?

"בדגניה לא היו בקבוקי מולוטוב (צוחק). בקבוק מולוטוב זה בקבוק עם מנגנון הצתה עצמי. כשהייתי פה בהפוגה הראשונה, הייתי מתגנב יחד עם מוישל'ה נון, חבר שלי, וגונב בקבוקים והיינו הולכים לאום ג'וני לנסות לזרוק אותם".

"יומיים לפני ההתקפה, חברי דגניה אספו בקבוקים ריקים מזכוכית. הם מילאו אותם בבנזין, לקחו פנימית של אופניים, קרעו רצועות ושמו אותן בתוך הבנזין. הבנזין צ'קמק את הגומי. הלכו למעבדה בבית ירח, לקחו נייר אשלגן ועטפו את הבקבוקים עם גומייה, ובין הגומייה לנייר הכניסו מבחנה עם חומצה מלחית, בהנחה שכאשר נזרוק את הבקבוק, הזכוכית של המבחנה תיפחס, החומצה תישפך על הנייר, הנייר יידלק, הבקבוק יישבר והבנזין יישפך על הנייר הבוער וככה".

ושום דבר מזה לא קרה?

"הבקבוק לא הבין את הוראות ההפעלה (צוחק). כי אם הגומייה היתה רפויה, אז הנייר התעופף ולא קרה שום דבר. או שהבקבוק היה נשבר, אבל המבחנה לא היתה נשברת. או שהנייר נרטב בבנזין אך המבחנה לא עשתה את שלה".

גם באימונים זה לא עבד?

"נכון. אז מה שלום הוכבאום אומר? 'באתי, שפכתי את הבנזין על הגומי של השרשרת והדלקתי'".

עם גפרור?

"עם מצית".

יש טענה שהטנק נעצר מירי מטול נ"ט פיאט? יש חור בצריח...

מפת קרב עמק הירדן, 21-15 במאי 1948צילום: ארכיון חטיבת גולני / ויקיפדיה

"בירי מן המותן, לא פחות! אני הייתי 'פיאטיסט', בזמני עוד היה פיאט בצה"ל. אם אתה לא מתחפר עם כפות הרגליים ועם הידיים, אתה חוטף זבנג כזה... זה קפיץ של אוטו, הוא היה מעיף אותך. מן המותן בחיים לא ירה אדם בפיאט. החור בצריח אנכי. בפיאט אי-אפשר לירות תלול מסלול. תראה לי מקום גבוה אחד בין צמח ועד הגדר שלצדה עומד הטנק, שאפשר לירות ככה על הצריח. אידיוטים... הטנק בא עם החור הזה ממלחמת העולם השנייה".

אז הורדנו את הפיאט והורדנו את בקבוק המולוטוב?

"ברור".

מה נשאר?

"שלום (הוכבאום). 'שפכתי את הבקבוק והדלקתי...'".

שזו הגרסה הנכונה?

"נשארה רק הגרסה של שלום".

***

מתוך עדותו של אמיר שלאש: "לא היה לנו מידע על אודות האויב בכלל. כל מה שהיה לפנינו זה מסך של עצי ברוש ואורן, שלא ניתן היה לצפות מעבר אליו. לא ידענו אם שני הקיבוצים היו לפני או אחרי נהר הירדן. לא היתה בידינו מפה שתראה לנו את המוצבים של שני הקיבוצים, שהיו מטרותינו... באותו לילה הגיעה מכונית עם מכשירי אלחוט מהסוג הגדול והחדש. נבחרו שני חיילים מהגדוד לעבוד עם הציוד, אולם הם לא ידעו להפעיל ציוד קשר, כי זאת היתה הפעם הראשונה שהם ראו ציוד כזה. לפתע נכנס האויב לרשת הקשר והחל לשדר בערבית. מזה עלה בבירור שהאויב ידע את התדרים שלנו קודם לכן. אך טבעי היה שלא נפעיל את הציוד בכלל".

מה קרה לכוח הסורי אחרי דגניה?

עבאדי: "אחרי דגניה הם עברו לגשר בנות יעקב וכבשו את משמר הירדן. אנשי הגליל העליון לא באו לעזרתם כי הם היו בית"ריסטים. ממשמר הירדן הם התקדמו עוד 1.8 ק"מ והתיישבו בחירבת ירדה למשך 13 חודשים. אתם נמצאים 700 מטר מאיילת השחר. למה לא יריתם פגז אחד על ראש פינה? למה לא הפגזתם את איילת השחר? למה לא תקפתם? אם לא מסבירים את זה, איזה מן סיפור על מלחמת השחרור אתה מביא? ככה אתה סתם בלופר, עוואנטאג'י. מעוור עיני תמימים".

איך ההיסטוריוגרפיה העברית מסבירה את זה?

"לא מסבירים. ספרות מלחמת השחרור, על כל גזרותיה, בחיים לא הבינה מה רצו הצבאות הפולשים. 'מעטים מול רבים' - אידיוטיזם שאין כמותו. הלוא לפני הפלישה ב-15 במאי היתה תוכנית ד'. גויסו 30 אלף אנשי חי"ש. צבא קבע. איזה 'מעטים מול רבים'"

גם כוונות המצרים לא מוסברות...

"ביום כלשהו, הצבא המצרי פלש בשני צירים. למה הוא פלש? הם הולכים ברצועה שבה אין אף יהודי. למה?"

גם נפוליאון עבר את הרצועה בדרכו לעכו...

"אבל היה לו אויב. פה אין יהודים".

אבל זה בדרך...

"לאן?"

לתל-אביב...

"הם התכוונו להגיע לתל-אביב, יפה! גם אתה חניך של ספרות מלחמת השחרור. ואז מה, פוצצת את הגשר ואתה קורא לו 'גשר עד הלום'. יזהר, תקשיב, היו להם נגמ"שים. בוואדי הזה לא זרמו מים. אפילו עם טוריה היו יכולים לעבור לצד שני (צוחק). אבל הם לא המשיכו לכיוון תל-אביב. תראה לי משהו בספר על מלחמת השחרור שמסביר לאן המצרים נעלמו אחרי גשר עד הלום. הם עלו על כביש תרקומיא והגיעו לעמק האלה להילחם בלגיון הערבי... בן הכלבה".

לעצור את עבדאללה, "בן הכלבה ההאשמי", שלא ישים את הרגל השנייה בים התיכון?

"ברור! והציר המצרי השני, של האחים המוסלמים מגיע לבאר-שבע, שאין בה יהודי אחד ועולה להר חברון, מגיע לגדה, שבה אין בכלל יהודים. תגיד לי, יזהר, מה הם עושים שם? עוברים ליד רמת רחל ולא תוקפים. יורדים לעמק האלה, מתחברים עם המצרים שבאו מהחוף, וכובשים את דיר ראפאת ואת בית ג'מאל. ממי? מהלגיון".

אבל איזה עניינים יש לסורים עם עבדאללה?

"מטרתם היתה לעצור את עבדאללה מלממש את רעיון 'סוריה הגדולה' תחת הכתר ההאשמי".

ולכן צריך להשתלט על צפון הארץ?

"ברור! תקשיב למפקד הסורי שמעיד בפני האקדמיה לביטחון לאומי. הוא קורא למפקדי שלושת הגדודים לפגישה בקאמפ".

איפה?

"מחנה חיל הספר, היום במעגן, ליד 'קו אידן'".

אתה מתכוון לקו מז'ינו המקומי, קו הביצורים שהבריטים בנו ליד מעגן?

יצחק (איני) עבאדי בראיון על שפת הכנרתצילום: יזהר באר

"כן. על שם אנתוני אידן, שהיה קצין מצטיין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולאחריה היה שר החוץ. זה היה רעיון שלו לבנות קו ביצורים מחשש שהגרמנים יתקפו את ארץ ישראל מדרום רמת הגולן. בנו עמדות בטון ובית חולים תת-קרקעי וגם חפרו תעלה אנטי-טנקית, מהקרנטינה החדשה עד לירמוך. הייתי צד חזירים בתעלה הזאת. היתה שם תעלה אנטי-טנקית שתמיד היו בה מים. אז החזירים עשו חיים".

למה לא שמענו על 'קו אידן'?

"כי אתה..."

בור ועם הארץ?

"אני הייתי צד חזירים שם בלילה".

אוקיי.

"אז המפקד הסורי אומר 'עליתי על הגג לצפות על המטרה, ואתם לא תאמינו: אין קיבוץ. מסך של עצי ברושים ואורן ולפניו גדר תיל'".

מה ההסבר שלו?

"הוא לא ראה. הוא חשב שהוא הולך לתקוף את הקיבוץ, שיירו מחלונות הבתים, כמקובל. אבל הוא לא ראה קיבוץ. הוא אומר 'אני לא יודע, לא הצלחתי להבחין אם נהר הירדן הוא לפני הקיבוץ או אחריו'".

בשלב מסוים התותחים כן יורים על דגניה.

"כן, אבל חיל האוויר הסורי לא מופיע. בסוף הגיע מטוס עיראקי שבמקום להפציץ את דגניה השליך כרוזים. יש לי אחד כזה, כרוז עם שלוש עמודות. ערבית נהדרת, עברית דפוקה וגרמנית נהדרת".

הגרמנית למי? לייקים של דגניה? מה היה כתוב בו?

"ש'אין לנו שום דבר נגדכם', 'הציונים אשמים', 'בואו נחזור שוב להיות חברים כמו שהיינו'. תקשיב, זה מדהים מה שהוא (המפקד הסורי) אומר: 'כמו שאנחנו מתחילים להתקדם על-פי התוכנית, הטנקים התקלקלו. נשארו רק שלושה מתשעה'. זה כל השריון הסורי, תשעה טנקים. והוא מספר 'נתקלנו באש איומה'".

אש נגדית מדגניה?

"איומה".

"אני יודע מה היה פה: לא היה פה כלום. 20 רובים Mark4 בריטיים, 20 רובי קראבינות צרפתיים ממלחמת העולם השנייה, 10 אקדחים ורובה ציד".

ועם זה עצרו את הצבא הסורי?

"המפקד הסורי מספר שמביאים תתי מקלעים חדשים שאף אחד לא יודע לפרק או להשתמש בהם. ומכשירי קשר... 'תוך כדי זה שאנחנו מסתכלים על הפלא הזה, שמענו את היהודים בדגניה נכנסים לקשר ומדברים ערבית. הבנו שהמכשירים האלו פסולים, אז סגרנו. לא ידענו להפעיל אותם. ואיפה הירדן עובר, לפני דגניה או אחרי דגניה, לא ידעתי. אבל אני רוצה להגיד לכם עוד משהו, גילינו שדגניה יושבת בקו אידן' (צוחק)".

הרי קו אידן הוא קילומטרים מזרחה?

"דגניה בקו אידן? זה ממש משהו... ויש 'תעלות מבוצרות', לא סתם. 'רצינו לעבור את הגדר, אבל לקחו מאיתנו את מספרי התיל'. לא היו להם מספרי תיל, לא היה להם קשר, הטנקים לא נסעו - רק שלושה מתוך תשעה".

מה קרה לשני הטנקים הנוספים?

"הם ירדו מהשרשראות לפני שהגיעו לדגניה".

השניים התקינים?

"כן. חיל חימוש לקח אותם. השתמשנו בהם בהמשך המלחמה".

***

מתוך עדותו של אמיר שלאש: "הטנקים זזו אל לפני הרגלים, אך כעבור זמן קצר הושבתו מרביתם ונשארו על מקומם. כאשר הגיעו הרגלים אל מסך העצים הם מצאו גדרות תיל קוצניים, סבוכים ועבים המונעים את המשך התקדמות. מאחר ונלקחו מהגדוד מספרי התיל, לא היתה בידנו כל דרך למנוע את העצירה. לפתע החיילים עמדו בפני מטר אש של רובים ומקלעים, דבר שאילץ אותם לסגת אל נקודת המוצא, כשהם עוזבים אחריהם מספר פצועים והרוגים. התברר שהיהודים היו מוצבים בקו אידן, שבנה הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי למנוע מהגרמנים להשתלט על האזור הזה. כך התחלנו לספוג אבדות".

מה היה קורה אם הסורים היו כובשים את הדגניות, הם לא היו ממשיכים הלאה?

"ממשיכים... כתוב בפירוש".

ולמה האסטרטגיה השתנתה?

"הם קיבלו דיווח על מה שישראל קיבלה בעסקת הנשק הצ'כית".

שריונית מרמון הרינגטון במלחמת העולם השנייהצילום: War Office Second World War Official Collection / ויקיפדיה

הם עצרו בגלל זה?

"גם בגלל שהאיום ההאשמי לא יושם, בגלל שבריה"מ וארה"ב שמו רגל לבריטניה".

בכל זאת, אתה בן דגניה, אתה אמור להיות מין לוקאל-פטריוט, ואתה בעצם מספר סיפור שסותר את המיתוס הקלאסי של גבורת "מעטים מול רבים".

"עוד פעם? זה אידיוטי כי לא היינו מעטים מול רבים. כי כשאני קורא כמה חיילים מצרים פלשו וכמה חיילים סורים, לא היינו מעטים מול רבים, די כבר".

רגע, לפני שאתה צועק עליי, אמרת לפני רגע שבדגניה "היו לנו רק כמה רובים ואקדחים"?

"נכון".

זה לא נחשב "מעטים"?

"כי המחלקה של הפלמ"ח וגולני ברחו".

לא משנה, אבל בשורה התחתונה...

"זה נכון".

זה "מעטים"?

"כן".

אז מה אתה אומר?

"שלא שהמעטים ניצחו בגלל רוח הגבורה שלהם, אלא שהאויב היה חרא שבחרא".

אז אולי זה "מעטים" מול "רבים" שהם "חרא שבחרא"?

בית בדגניה לאחר הפצצה, מאי 1948צילום: ויקיפדיה

"נכון".

אז אין בינינו הרבה ויכוח.

"אבל בשביל לפתח את המילה 'חרא שבחרא', צריך לכתוב למה הם 'חרא שבחרא'. את זה לא כתב אף אחד. זה מה שמוציא אותי מן הכלים".

אבל מגיני העמק חשו באיום קיומי. הם נלחמו על הבית והם הצליחו לשרוף את הטנק.

"איזה איום קיומי? תקשיב, כשהגעתי בהפוגה הראשונה ב-1948, הלכתי עם מוישל'ה לחפש נשק במסדה ושער הגולן. רצינו למצוא שלל. באותו זמן, הגוויות עוד לא נשרפו. הן היו נפוחות ומתחת למדים של החיילים הסורים ראינו קומביניזונים. לא הבנתי איך הם מגיעים לקומביניזונים. הגדוד הזה שתקף את דגניה בא לשמור על מסדה ושער הגולן, שננטשו".

מה עשו החיילים עם הקומביניזונים?

"לקחו מהארונות".

כדי להביא לנשותיהם?

"ברור. אתה מבין עם איזה צבא היה לך עניין? טנקים היו, נכון. משוריינים היו, נכון. אבל מפה לא היתה, מספרי תיל לא היו. אפס מוטיבציה".

אז אם אני מסכם את הדברים שלך נכון, בקרב על הדגניות יחסי הכוחות היו כאלו שהיה רוב מספרי לצד התוקף?

"וכלי".

רוב צבאי. יחד עם זאת, הרמה הצבאית של התוקפים היתה קרובה לאפס?

"מפקד הגדוד שואל איפה נמצא נהר הירדן, לפני דגניה או אחרי דגניה. איזה חיל משלוח בא לכבוש את צפון הארץ בלי מפה, תגיד לי אתה!"

אבל כל זה לא סותר את התחושה שהיה קרב גבורה מצד מגיני דגניה?

"קרב גבורה זה כאשר הם בתוך החצר, אבל הם לא ראו את דגניה".

בעצם אתה אומר שלא היה קרב על דגניה?

"ברור שלא היה קרב על דגניה. היה טנק טיפש אחד".

שהתקרב?

"שחשב שהוא נמצא בקו אידן ולא ידע מה עושים נגד תעלות. הוא היה בטוח שהוא נכנס לקו הגנה בריטי. אידיוטים גמורים".

אבל שלום הוכבאום שניגש לטנק... טנק זה מפחיד.

טנק הסורי בפתח דגניה. חור בצריח אך ספק אם מירי נ"ט צילום: יזהר באר

"זה נכון. היה פה מעשה גבורה של שלום הוכבאום, שהתקרב עד לטנק ושרף לו את הגומי. אבל בסדר..."

למה זה חשוב איך שרפו את הטנק, אם שפכו בנזין או זרקו בקבוק מולוטוב?

"זה בכלל לא חשוב".

תגיד, אבל אם היה מצב הפוך, ומגיני דגניה היו בורחים, אז הסורים היו כובשים את דגניה וממשיכים ולא נעצרים בחירבת ירדה?

"הם לא הבינו בכלל את המניעים של הכוח המגן. היום אני בעמדה מדהימה, כי אני יודע מה היו המוטיבציות של המגינים, ואני גם יודע לשפוט את המוטיבציה של התוקפים. ככה מספרים סיפור מלחמה".

"כשחזרנו בהפוגה הראשונה, שאלתי את יעקב, אבי המאמץ, 'איך עשיתם את זה?' - אני לא ידעתי אז את הסיפור שאני מספר לך עכשיו. הוא אמר לי ככה: 'אני ידעתי שכשהסורים היו פה, אתם הייתם בהר פוריה, בדרך לחיפה'".

הילדים?

"כן. 'בארבע בבוקר יצאתם בדרך מהר פוריה, ואני החלטתי, הם לא יעברו אותי כדי שלא יגיעו אליך'".

אז זה סיפור גבורה פר-אקסלנס!

"בוודאי. תשמע, לא רק זה. היום אני יודע שהיו אנשים מבוגרים שלא עזבו את המקום. הם חילקו סנדוויצ'ים ותה בעמדות בתעלות. זה כוח עצום. הם ידעו שהם מגינים על המפעל של חייהם. הם היו חלשים מבחינת כלי הנשק וכולי, אבל הם היו אנשים בעלי מוטיבציה ענקית".

אז המידע הנוסף שאתה מביא מהצד התוקף לא נוגד בהכרח את הנרטיב המקובל?

"לא אמרתי נוגד".

משלים?

"כשאומרים על מלחמת השחרור 'מעטים מול רבים', זה פשוט לא נכון. תראה איזה סיפור מופלא קרה, שיש בו כל-כך הרבה דברים יפים, מבחינתנו. אבל כדי לבטא את הנקודות היפות שבסיפור, מגיע לנו הסיפור המלא. כזה שיש בו את הקושי, את החרא ואת הדברים היפים. ככה מתארים מלחמה".

זוהי תמצית מתוך הפרק "הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי", שמופיע במלואו בפודקאסט/בלוג פרות קדושות - מיתוסים ישראליים

יזהר באר

יזהר באר | פרות קדושות – מיתוסים ישראליים

הייתי עיתונאי, בכל העיר ובהארץ, אח"כ ניהלתי את הארגונים בצלם וקשב. עכשיו באמצעות הפודקאסט/בלוג פרות קדושות - מיתוסים ישראליים, אני עוסק בזרמי המעמקים של התודעה הישראלית ובסיפורים שהיא מספרת לעצמה. בניסיון לפענח את האמת החמקמקה אני משתדל לאמץ את עצתו של ריימון ארון לפרשנים למיניהם: לא לגנות, לא להלעיג כי אם להבין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ