המושלים לשעבר של עזה מסכימים: כך הפכנו את המקום לאי של עניות וייאוש - פרות קדושות – מיתוסים ישראליים - הבלוג של יזהר באר - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המושלים לשעבר של עזה מסכימים: כך הפכנו את המקום לאי של עניות וייאוש

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או שיש עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמטית בדרום? יצחק פונדק, יצחק (איני) עבאדי, יצחק שגב ושלמה גזית מדברים

תגובות
כוח חמוש של צה"ל נכנס לעזה במהלך מלחמת ששת הימים, 1967
משה מילנר / לע"מ

51 שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או שיש עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמטית בדרום? בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת הפודקאסט/בלוג "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים" ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. הם סיפרו על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה. 

בר לב קנה סוס, גנדי הביא אריות

הראיון עם האלוף בדימוס יצחק פונדק התקיים בשנה שעברה בביתו בכפר יונה, חודשים אחדים לפני מותו, בגיל 104. בסכמו את ניסיונו כמושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70 אמר פונדק כי כשראה את עוניים ודלותם של פליטי הרצועה הבין כי הרגעת הרצועה תלויה בראש ובראשונה בהטבת מצבם הכלכלי, במציאת פרנסה לכל דורש, וכי לחימה בטרור בלבד, כפי שגרס אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, לא תפתור את הבעיה.

יצחק פונדק ב-1973
דובר צה"ל

פונדק סיפר כי לאחר שנתיים בתפקיד, במהלכן ניסה לבלום את הברוטליות הצבאית של אלוף הפיקוד, אריאל שרון, מצד אחד, ולדאוג לצרכים האזרחיים של האוכלוסיה, מצד שני, עזה שקטה לחלוטין. חיידר עבד א-שאפי, המנהיג הבכיר של אש"פ ברצועה אז, אף ביקש שיישאר בתפקיד המושל עוד שנתיים. שאפי הציע את פתרון שתי המדינות: ישראל וירדן, כשעזה תהיה חלק מירדן. אם ישראל תמשיך לשלוט על הרצועה, הזהיר, "אנחנו ננצח אתכם במיטה". ברצועה חיו אז 400 אלף נפש, והיום - שני מיליון.

לגרסתו של פונדק, דחיית האופציה הירדנית קשורה ל"אסון" שקרה לישראל – הניצחון ב-1967. "נכנס למפקדים שלנו ג'וק; בר-לב קנה סוס, גנרל אחר התהלך עם כלב, והיה שלישי (רחבעם זאבי), שהביא לירושלים אריות. הטירוף והאופוריה נכנסו להם לראש". פונדק מזכיר כי במלחמת יום כיפור עזה לא ירתה כדור אחד. ברצועה נעשו עד אז ניסיונות לשיקום פליטים, רכבת ישראל נסעה מדי יום בין הרצועה לתל אביב עם 80 אלף עזתים ועוד 200 אוטובוסים עמדו כל לילה מוכנים להסיע פועלים לישראל. "אנחנו פספסנו בצורה איומה!", הוא אומר. "ואז באה 'ההתנתקות' ואותו אריק שרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, באופן חד-צדדי, בלי לנהל מו"מ עם הערבים, וסתם את הגולל על אפשרות של הסדר".

לא הולכים לשום מקום

לאחר מלחמת ששת הימים נעשו כמה ניסיונות כושלים לרוקן את אוכלוסיית הרצועה מפליטיה באמצעות עידוד הגירתם לחו"ל. אחד ממבצעים אלה נוהל בידי עדה סירני בפיקוח לוי אשכול. יצחק (איני) עבאדי, מושל נפת עזה בראשית שנות ה-70 ניהל בגיבוי שר הביטחון דיין, מבצע בסגנון אחר, בניסיון ליישוב מחדש של מחנות הפליטים ברצועה. באוגוסט 1972 הצליח עבאדי ליישב מחדש בהסכמה 38 אלף מתושבי המחנות ג'בליה ושאטי. עבאדי טוען כי באישור דיין הוא הציע לפליטים אחת משלוש אפשרויות: להתיישב מחדש באזור פנוי ברצועה, לעבור לגדה המערבית, או לחזור לישראל. לדבריו, 72 משפחות ביקשו לעבור להתגורר עם קרוביהן בגדה. כל השאר ביקשו להשתקם ברצועה. איש לא בחר באפשרות השלישית.

כשוועדת החוץ והביטחון הגיעה לעזה לשמוע על התכנית, התייצב בפניה אריק שרון ואמר: "מי שעושה להוצאת הפליטים מהמחנות, עושה מעשה נבלה!". הממשלה סירבה לאשר את מבצע השיקום וגם הפרויקט הניסיוני הזה הופסק. ואולי, לנוכח הגידול המטאורי של האוכלוסיה אין בעצם תרופה לבעית עזה? עבאדי משוכנע שאם היינו ממשיכים להוציא פליטים מהמחנות ומשקמים אותם, התושבים היו מתפרנסים מחממות, מגידולי שדה ומתעשייה קלה, ורצועת עזה, ללא מחנות הפליטים, היתה נראית אחרת לגמרי. "הסיפור הזה שאפשר לעשות להם טרנספרים - כל מי שדיבר איתם וברצינות, שמע: 'דבר אחד למדנו – לא הולכים יותר לשום מקום'".

ההתנתקות: ישראל יוצאת מרצועת עזה
איל ורשבסקי / באובאו

המושל לשעבר עבאדי, שבתקופת שירותו בעזה התחילה פעילות המוג'מע האיסלאמי, טוען שאם ישראל לא היתה מזניחה את טובת התושבים, לא היה קם חמאס, כיוון שהאחים המוסלמים נבנו תמיד על מצוקה. "במקום שאין מצוקה אין אחים מוסלמים. במקום של סגר וגדר – יש". נכון שהפלסטינים מעולם לא הסתירו את הרעיון של השמדת ישראל, הוא מוסיף, אבל כל זמן שאי אפשר להשמיד אותנו, צריך להפוך את החיים לאפשריים.

גם עם החמאס, מאמין עבאדי, ניתן להגיע להסדר. בפגישה שלו עם רבין אמר מחמוד א-זהר: "אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וירדן - להסדרים שאין בהם סולח – פיוס מלא, אלא רק 'סלאם' – שלום". הוא משוכנע שיכולנו להגיע להסדר בעזה אם היינו נוקטים במדיניות "חיה ותן לחיות גם לאחר". עבאדי: "כמו חתול או חיה אחרת, כשהיא נקלעת לפינה ורואה שאין לאן ללכת, היא תקום ותשרוט אותך. מה אתה רוצה שהם יעשו? כשאין מה להפסיד - הפסדת את המערכה".

הכרה של 50 מדינות ערביות

יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה שנות דור לפני שאריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה"ל.

מהומות על הגדר עם עזה
אליהו הרשקוביץ

שגב חזה את הפיצוץ שיבוא בעקבות הקריסה הכלכלית והסביבתית ברצועה ודיבר בחשש על תרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות. הוא זכר את חוויותיו כנספח הצבאי האחרון של ישראל באיראן, שם צעד עם המיליונים לאחר שובו של חומייני לטהרן. כשהגיע לעזה הוא הבין שזה יכול לקרות גם שם. "לישראל יש כוח צבאי - היא יכולה לירות, אבל זה יהיה קשה מאד לירות בילדים... במקום לחשוב רק בפתרונות של הליכוד - 'יד קשה ויד יותר קשה' - צריך לחשוב הומניטארית, מה לעשות...".

גם היום שגב רואה את הסיכויים להסדר בעזה רואה מבעד לענני העשן השחורים. הוא מאמין שאם ישראל תשכיל להתחבר לעולם הערבי הסוני ניתן יהיה לשנות את גורלה של הרצועה: "מצרים יכולה להכניס דלק, חשמל ומזון במחיר של 10% ממה שעולה בישראל ולשמר בעזה מצב כלכלי בדומה למצב במצרים. זה לא יהיה סקנדינביה, אבל אפשר יהיה לשרוד. יותר קשה להגיע היום להסדר בגלל שהמזרח התיכון בוער ובגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש האסלאמי הסוני: סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה יספיק.

"מתוך 58 המדינות הערביות והמוסלמיות, גם אם איראן לא תבוא ורק 50 יבואו, והם ילחצו על הפלסטינאים להגיע להסכם, בשאלת הר הבית, הגבולות, עזה... ישראל פתאום מקבלת הכרה מ-50 מדינות נוספות. אני עובד עם סין ועם הודו, תראה מה קורה שם. פתאום תיפתח לך גם אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן, פה יכול להיות גן עדן עלי אדמות במקום עוד התנחלות אחת...".

אי של עניות וייאוש

האלוף בדימוס שלמה גזית היה מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ"ן. גם גזית חזה בפגישתנו את אשר עמד להתרחש כמה חודשים אחר-כך בעזה, אותה הגדיר "אי של עניות", שישראל כביכול התנתקה ממנו אך נותרה, לא בפנים ולא בחוץ, והשאירה אותו כמחנה מאסר ענק, עם שני מיליון איש, שמצבם הולך ומידרדר. "הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל", אמר אז גזית.

שלמה גזית ב-1967
פריץ כהן / לע"מ

ההתנתקות החד צדדית מהרצועה וחוסר הרצון להידבר עם החמאס היא בעיה מנהיגותית, תודעתית ופוליטית, שמונעת התקדמות לפתרון, אמר. להשקפתו, דווקא מודל היחסים מול חיזבאללה עובד וצריך לאמצו. "אנחנו התנתקנו מלבנון, אמנם לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו"ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100% בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה ומסתדרים לא רע. לא עשינו את זה בעזה, שם השארנו מסה דחוסה של אוכלוסיה במצור בים, ביבשה ובאוויר. זה אסון. בלי מים, בלי חשמל...".

גזית לא חושב שעזה היא סיפור אבוד, אבל ישראל צריכה לשנות מדיניות; לשאוף שעזה תהפוך למדינה עצמאית, עם נמל, שדה תעופה, דרכי גישה והסכם בינלאומי לשיקום התשתיות. כך נוכל להפוך את המורסה של הרצועה למדינת אויב שכנה, שאפשר לחיות איתה.

גזית, כבר בן 92 ומהמוהיקנים האחרונים שלחמו עוד בפלמ"ח ובהגנה, מאמין שאין עתיד לישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני עם הפלסטינים. "מי שחושב שגם אם נעלה את כל היהודים מכל העולם, נוכל לשרוד לאורך זמן מוקפים במיליונים של ערבים עוינים, שישכח מזה. אם אתה מחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – אז זה לא אני. חייבים להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. אם אין סיכוי כרגע להגיע להסכם צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר: עד שייווצרו התנאים – אולי בעוד 50 שנה – אנחנו צריכים לחיות זה לצד זה מבלי להגיע לפיצוץ".

ואם לא?

"אם לא נתפכח מהדרך שבא אנו הולכים אני חושש שלא תהיה מדינת ישראל".

___________________

זוהי תמצית מתוך הפרק המלא של "כך הפכה עזה לאי של עניות וייאוש", שיעלה בקרוב בפודקאסט/בלוג "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים" עם יזהר באר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#