עצמאות 1948- 2018: אז באמת מי הטביע את הפארוק? - פרות קדושות – מיתוסים ישראליים - הבלוג של יזהר באר - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עצמאות 1948- 2018: אז באמת מי הטביע את הפארוק?

הייתם יותר הרפתקנים מאשר פטריוטים? "אני לא יודע מה זה פטריוטים... נהנינו"

תגובות
אניית חיל הים המצרי אל אמיר פארוק ב-1948
אנציקלופדיית צה"ל

בלילה של ה-22 באוקטובר 1948, במהלך ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, הוטבעה "האמיר פארוק", אונית הדגל של הצי המצרי, מול חוף עזה. שירתה בה האליטה המצרית, הקצונה הבכירה של חצר המלכות המצרית וקרובי משפחה של המלך פארוק. היא התכוונה להנחית גדוד לוחמים לטובת הכוחות המצריים שלחמו בישראלים במבצע יואב בדרום.

זו היתה הפעולה המפוארת ביותר של חיל-הים הישראלי הצעיר - יותר נכון, של שלושה לוחמים יחפים, שבקושי ידעו לשחות. הם יצאו למשימה בלב ים, בלילה חורפי מול חוף עזה, חמושים במכנסים קצרים, ללא ציוד צלילה ואפילו בלי נשק אישי, רכובים על טורפדו מאולתר, שבבטנו 300 קילו חומר נפץ; דוהרים אל אונית האויב על מנת לקפוץ למים כמה שניות לפני ההתנגשות ולפני שמטען ההשמדה העצמי יהפוך אותם לחללי מלחמה שמקום קבורתם לא נודע.

זהו סיפור על אומץ אישי, מסירות וכושר אילתור, שהיו מעורבים בו גם בלבול, פרטאצ'יות פלמ"חניקית, תקלות חמורות והימור מטורף, שצלח.

האזינו לפודקאסט המלא:

זהו סיפור על אחוות לוחמים, על נדיבות וצניעות ועל סולידריות יוצאת דופן, ובתוכו קשר מיוחד שנרקם בין חבורת הלוחמים מהפלי"ם לבין פשיסט איטלקי אחד שהראה להם את הדרך. מדובר גם בתעלומה שלא נפתרה עד היום – מי פגע באוניית הדגל של הצי המצרי והביא להטבעתה, על 500 חייליה? ננסה להשיב על כך כאן.

יוחאי בן-נון, מפקד "יחידת סירות הנפץ", שהוקמה זמן קצר לפני כן, לקח איתו לפעולה שני לוחמים לנהוג את הטורפדו המאויש, את זלמן אברמוב ואת יעקב ורדי, ועוד שניים שהציב למשימת החילוץ, יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן. בן-נון, שפיקד על הפעולה, קיבל בגינה מבן גוריון את אות הגבורה. עד כאן עובדות הבסיס, שאין עליהן מחלוקת. מכאן והלאה הדברים מסתבכים. 

נשקו של החלש

מימי היוונים בעת העתיקה ועד אמצע מלחמת העולם השנייה היו מבצעים מיוחדים בים ובחופים נשקו של החלש. כך היה גם ערב מלחמת העולם השנייה כאשר נוסדה השייטת האיטלקית העשירית, הקומנדו הימי של הצי האיטלקי הפשיסטי, שחולל שמות בצי הבריטי, ואשר למרבה האירוניה, סייע, לימים, להקמת השייטת הישראלית.

מייסדה האגדי של השייטת העשירית, ולריו בורגזה, "הנסיך השחור", היה בן אצולה ופשיסט מוצהר, כמו מרבית חייליה. בשלהי מלחמת העולם השנייה הופעלה השייטת גם במבצעים קרקעיים נגד הפרטיזנים של טיטו והיא היתה מעורבת בלא מעט פשעי מלחמה. היו אף מי שהשוו את אכזריותה לזו של האס.אס הנאצי. אבל לימים אימצו כל יחידות הקומנדו הימי בעולם את טקטיקות הלחימה שפיתח בורגזה.

רא"ל יעקב דורי (הרמטכ"ל), יצחק (איציק) ברוקמן, יעקב ורדי, דוד בן- גוריון, יעקב ריטוב, יוחאי בן-נון, זלמן אברמוב
אוצר תמונות הפלמ"ח / מתוך אתר פיקיויקי

האפקטיביות העצומה שלה הציתו גם את דמיונם של שליחי הרכש העברי באיטליה, שהיו מוכנים להעלים עין מעברם הבעייתי של אנשי השייטת. החלום להשיג נשק ימי מכריע הושפע מהעליונות המוחלטת של חיל הים המצרי, שבאמצעות אוניית הדגל שלו "האמיר פארוק", נהג להפציץ בעקביות את ערי החוף של ישראל. 

וכך, סמוך להכרזת המדינה, גילו שליחי הרכש במפעל סמוך למילנו כמה סירות נפץ שהוחבאו אחרי המלחמה. זאת היתה מציאה ששווה זהב – היתה זו סירה עם קרקעית שטוחה עם מנוע אלפא רומאו, שהטיס אותה על הגלים למהירויות של 32 קשר בשעה. מפעיל הסירה היה מכוון אותה אל דופן אוניית האויב וקופץ ממנה כמה שניות לפני הפגיעה. המפעיל היה קשור לסירה בחבל והיה צריך לעלות על מצוף, שנועד לסייע לו לשרוד את הדף הפיצוץ במים. שיטה זאת הביאה כמעט לאובדנם של גיבורי סיפורנו.

אבל כדי להפעילן צריך היה שני דברים נוספים: מדריך איטלקי מיומן, כלומר בוגר השייטת הפשיסטית, ולוחמים ישראליים מתאימים.

המדריך שנמצא, פיורנצו קפריוטי, לוחם לשעבר בשייטת העשירית של הצי האיטלקי ופשיסט מוצהר, נפל ביולי 1941 בשבי הבריטי, שבו הוחזק כארבע שנים. ביוני 1948 גויס כשכיר חרב להדריך את אנשיו של בן-נון בהפעלת סירות נפץ במלחמת העצמאות שלהם. 

קוראים לו זלמן

כמה אנשים אתם מכירים, שאפשר לספר עליהם כי הטביעו משחתת במו ידיהם, כשהם רכובים על טורפדו של 300 קילו חומר נפץ, כמו על סוס? כמה לוחמים נועזים אתם מכירים ששמם הפרטי זלמן?

זלמן אברמוב התגייס לקורס ימאים של הפל"ים, היחידה של הפלמ"ח, שתהפוך לימים לשייטת 13, הקומנדו הימי הישראלי, ב-1946, כשהיה בן 19. מפקדו היה יוחאי בן נון. אברמוב מספר ל"פרות קדושות" שבימים ההם הוא וגם מפקדו אפילו לא ידעו לשחות. אבל אז הגיע קפריוטי.

זלמן אברמוב
יזהר באר

אברמוב: "האיטלקי הזה היה לוחם אמיתי. אלוף בהפעלת הסירות. הוא הכיר את המנגנונים של החבלה, את כל המערכות, את הטקטיקה, איך קופצים למים, את כל הדברים. דבר אחד הוא לא ידע ולא רצה לדעת – איך חוזרים הביתה... זה לא היה בתכנית שלהם. שאלנו: איך חוזרים? הוא אמר: "מה זה חוזרים? לא חוזרים! אם יהיה לכם מזל תהיו בשבי, מה יכול להיות? ואם לא יהיה לכם מזל - אתם במילא בקרב כזה שחלק לא חוזרים. אז לא תחזרו.

"אנחנו אמרנו לו: אנחנו חוזרים הביתה. אנחנו לא נשארים בשבי אצל הערבים. והמצאנו את הטקטיקה איך חוזרים. הוא כעס עלינו, אבל הוא התחבר אלינו כל-כך נפשית, לא יתואר. הוא היה פשיסט מוחלט.

"כשהוא ראה אותנו הוא שאל את יוחאי: מתי יבואו החיילים? זה לא חיילים אלה; כולם פרחחים, הולכים יחפים, בסנדלים, מכנסים קצרות, אין להם מדים, אין להם בגדים, אין להם דרגות... לאט, לאט הוא ראה שאנחנו טובים. שאנחנו יודעים לעבוד. אז אחרי איזה חודשיים הוא אמר: 'אם היו לי באיטליה 300 כאלה היינו מנצחים את אנגליה.' הוא התאהב בנו אהבת נפש, האיטלקי הזה. ואנחנו החזרנו לו אהבה".

סירות הנפץ

טקטיקת ההפעלה של סירות הנפץ היתה פשוטה, לכאורה: המפעיל היה משיט את הסירה לכיוון המטרה, כשהוא קשור אליה בחבל, וקופץ ממנה כמאה מטר לפני הפגיעה. בדרך למטרה צריך היה להפעיל מנגנון פיצוץ עצמי של שלוש וחצי דקות.

סירה כזאת מטביעה אוניה?

אברמוב: "בחמש דקות היא הטביעה אוניה מול העיניים שלי. זה 300 קילו חומר נפץ שנכנס בדופן, שום דבר לא יכול להחזיק".

כשהגיע היום הגורלי, ולאחר שבן גוריון החליט ששווה לו להפר את ההפוגה בתמורה להטבעת אוניית הדגל של הצי המצרי, הוא שלח מברק: "אל יוחאי - פעל במלוא הכוח". בן-נון, על פי העדות של אברמוב, כמו גם לפי נוסח אות הגבורה, הנחה את זלמן לתקוף את הפארוק וללוחם השני, יעקב ורדי, הורה לתקוף את שולת המוקשים שליוותה אותה - 'הקטנה'. מכאן, הדברים מתחילים להשתבש.

אז מי הטביע את הפארוק?

זלמן אברמוב, הפלאח שלא האמין עד הסוף לטקטיקות הלחימה שלמד מהאיטלקי, ובניגוד להוראות, התיר את עצמו מהחבל שקשר אותו לסירה, וקפץ ממנה רגע לפני שפגעה בדופן המשחתת. יעקב ורדי, שיצא אחריו, פנה אף הוא לתקוף את הפארוק, במקום את 'הקטנה'. 

אחרי שהפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית של הסירה, לא הצליח ורדי להשתחרר מהחבל ולכן לא יכול היה לקפוץ למים. וכך, בעוד שעון ההשהיה מונה את דקותיו המועטות לאחור, נאלץ ורדי לחוג סביב לפארוק ולאחר שהצליח להשתחרר מהחבל שיגר את סירתו למטרה שניות לפני שהתפוצצה.

עד היום לא ברור אם סירת הנפץ של ורדי פגעה במשחתת המצרית. אברמוב אומר בדיפלומטיות: "פגע, לא פגע, יש כל מיני שאלות על זה, אבל לא מדברים על זה". הוא בטוח שורדי, חברו יותר מ-70 שנה, התבלבל. "הוא עד היום נשאר תקוע עם זה שיוחאי אמר לו להסתער על 'הגדולה'. אבל כל אחד צריך לשמור על הכבוד שלו ועל הזכויות שלו".

אניית מלחמה של הצי המצרי אל אמיר פארוק, 1947
ניר מאור / מוזיאון ההעפלה וחיל הים חיפה

בזמן שמטען הנפץ ששיגר קרע את קרביה של הפארוק, הרים אברמוב את הראש מהמים וראה את האוניה מולו. "היתה תסיסה כזאת, טסססס....של מי ים שבאו על תנורים בוערים, קיטור ועשן יצאו מכל הסדקים. אז ידעתי שפגעתי".

בזמן הזה נורתה אש תופת על שני הלוחמים במים מהפארוק - 'הגדולה', וגם משולת המוקשים - 'הקטנה'. בן-נון, שהבחין שורדי הולך בטעות על הפארוק וכי 'הקטנה' מתחילה להמטיר אש מדויקת ומפעילה זרקור לעבר לוחמי הקומנדו הישראליים, הוא מחליט לצאת לעברה בעצמו. בן-נון קפץ מסירת הנפץ שלו בזמן, אך גם הוא מסתבך בחבל שהוא קשור אליו ונגרר על ידי סירת הנפץ הדוהרת למטרתה ולפיצוץ הבלתי נמנע. אלא שאז החבל נקרע. "בלי כוונה", אומר אברמוב. "כי החבל לא היה צריך להיקרע לפי התכנית" (צוחק).

יעקב ורדי, בן 95, מתגורר בחיפה. כמו את זלמן גם אותו צירף יוחאי בן-נון ליחידת סירות הנפץ בעת הקמתה, על סמך היכרות אישית.

יעקב ורדי
יזהר באר

על הטענה שבן-נון הורה לו לפגוע בשולת המוקשים ולא בפארוק אומר ורדי ל"פרות קדושות":  "זה הכל בעלולס... יש אנשים שזוכרים יותר טוב ויש אנשים שזוכרים פחות טוב. לי במקרה יש זיכרון טוב. אז כל אחד יכול לספר לך מה שהוא רוצה. התכנון היה שאם שתי האוניות לא זזות, אז זלמן יתקוף את הפארוק ואני אתקוף את שולת המוקשים, ויוחאי יהיה ברזרבה. אבל באותו הזמן היה גם תכנון שאם האוניות בתנועה, אז הרבה יותר קשה לפגוע, אז זלמן ואני היינו צריכים לתקוף את הפארוק ויוחאי את שולת המוקשים".

אז מי שהתבלבל בסיפור זה זלמן?

"כל אחד יכול לספר לך מה שהוא רוצה. אני מספר לך מה שאני זוכר".

צלילה חוזרת לפארוק – 50 שנה אחרי

מאז מלחמת ששת הימים נעשו כמה צלילות אל הפארוק הקבורה בים מול חוף עזה. אליעזר שביט ("גייזי"), סיפר על אחת מהן: "הספינה, אוניית עץ, על הסיפון בחרטום תותח ובגוף הספינה פעור חור גדול ממטען הנפץ ששילח בה יוחאי בן-נון... האוניה שקעה ונשארה לעמוד ישרה וזקופה כמו על מבדוק. אפשר היה לסייר סביבה על הסיפון בעניין רב.."

שביט טועה, בן-נון, כאמור, לא שיגר את סירת הנפץ אל הפארוק, אבל מעדותו ניתן ללמוד כי נראתה רק פגיעה אחת באוניה – הפגיעה של אברמוב.

יוחאי בן נון, מפקד הפעולה, מייסד השייטת ומפקד חיל הים, בעל אות הגבורה, נפטר ב-1994. ארבע שנים לאחר מותו, במלאת 50 שנה להטבעת "האמיר פארוק" יצא לאתר הטביעה צוות צוללנים ישראלי, שאותו ליוו אברמוב וורדי, לנסות לפתור סופית את התעלומה מי הטביע את המשחתת המצרית. הצוללן, אלכס פוגלמן, תיאר את הצלילה הקובעת שהתקיימה ב-25 לאוקטובר 1998:

"מלמעלה, מראה מיוחד במינו, המזכיר את צילומי הטיטניק... פניה ימינה מביאה אותנו לדופן שמאל ומיד לחור הענק ולסדק החוצה את האונייה לשניים, פגיעתו של זלמן, שגרמה לפיצוץ מערכת הדוודים. המראה מדהים. הווסתים כמעט ונופלים מהפה למראה המפלצתי של הנזק, ומיד לנגד עיני חולף בחלום המראה של מלחמת דוד וגולית...
לאחר התעשתות קצרה, סריקה לאורך החרטום מביאה אותנו בהתרגשות של ילדים ל"חור של ורדי", שפרץ את המדורים הקדמיים וגרם, ככל הנראה, לטביעת הסופית של האמיר-אל פארוק... המעגל נסגר".

זלמן אברמוב, יעקב ריטוב, יוחאי בן נון, יעקב ורדי, יצחק ברוקמן אחרי טיבוע "אמיר פארוק", 1948
אוצר תמונות הפלמ"ח / מתוך אתר פיקיויקי

לא בטוח שהמעגל נסגר. לאברמוב יש הסבר פשוט לממצאים של פוגלמן: "בפגיעה שלי, כל הדופן קרועה. הפגיעה השנייה - זה שני חורים עגולים, כאילו שרטטו אותם במחוגה. אלה בתי העוגן שעם ה-50 שנים שעברו הברגים נשברו והעוגן קרס למטה ונשארו שני חורים. אבל אנחנו השארנו את זה לורדי עם כבוד גדול. הוא אמר: הנה, הנה..."

יכול להיות שורדי פיספס, אתה אומר?

"יכול להיות שהוא פיספס. אבל הוא היה שם. זה לא משנה בשבילנו".

ורדי משיב להסבר הזה במילה אחת: "שטויות!"

הסולידריות של חוליית סירות הנפץ, שהטביעה את הפארוק, הגיעה למבחן שוב כשבן גוריון החליט להעניק אות גיבור ישראל למפקד הפעולה יוחאי בן-נון ולא למטביע/י הפארוק.

אברמוב: "יוחאי בא אלינו ואמר: תשמעו חבר'ה, מה עושים? יש רק אות גבורה אחד. אז אמרנו לו: תשמע יוחאי, אתה גם היית איתנו בים באותו לילה, אתה גם פיקדת עלינו, אז אתה תקבל את האות."

זאת היתה החלטה דמוקרטית של הצוות?

 "דמוקרטית. וכולם הסכימו".

 וזה לא הפריע לך?

"לא. קיבלנו כל כך הרבה כבוד עם העסק הזה, ואני באופן אישי, במיוחד. בגלל שכל אחד אומר: זלמן הטביע את פארוק! לא היתה בעיה, זה הכל על שמי".

ויעקב ורדי מוסיף על דברי חברו: "תגיד, זה חשוב כל כך?"

איך אתה הרגשת עם זה?

"מצוין. ואם היה לי את זה אז יש לי בסופר הנחה?".

שאגות הניצולים במים

רוב הגדוד המצרי והצוות שעל הפארוק לא שרדו את הפיצוץ ואת גלי הים. מקורות מהתקופה מדווחים על כ-500 חיילים מצריים, שטבעו. ורדי, ששהה במים בזמן טביעת הפארוק ראה סביבו עשרות חיילים מצריים, ניצולים מהאוניה, רובם פצועים.

 "רבים נפגעו בפיצוצים. מי שנשאר באוניה טבע. אני הייתי בים בין המצרים הפצועים... שמעתי שאגות..."

כולם טבעו? איך זה שלא היו ניצולים?

"מי שנשאר באוניה טבע עם האוניה. מי יציל אותם? זה היה מיילים מהחוף."

אברמוב מוסיף: "עד שהיא טבעה הפארוק ירתה עלינו והיתה מהומת אלוהים. פתאום, היא החלה לנטות על הדופן השמאלית שלה, להישכב קצת, ואז היא קיבלה את המסה של המים בפנים. פתאום, אני רואה את החרטום שלה יוצא לאמצע השמים. היה ירח קטן מאד, ירח ששוקע. ואז היא הזדקפה למעלה והתחילה לרדת ככה. בדקות..."

ולא היו ניצולים מסביב?

"אספר לך עוד סיפור - כל הזמן אני רק מסתבך - כשהאוניה כבר התחילה לטבוע וכולנו היינו במים והתחלנו לעלות על סירת ההצלה, הערבים התחילו לקפוץ למים, בכמויות. ובדקה הם הגיעו לסירה שלנו ותפסו אותה בדופן. ופתאום אני ויוחאי רואים, שהסירה הזאת, ידיים תופסות אותה, ועוד רגע הופכים אותה ומטביעים אותה יחד איתנו..."

הם בכלל ידעו מי אתם?

"הם לא ידעו כלום, הם לא צריכים לדעת. זה בן אדם שרוצה להציל את עצמו – גם אני הייתי עושה את אותו הדבר אם זו היתה סירה ערבית – מה איכפת לי, אני רוצה להינצל."

מה עשיתם?

"על סיפון הסירה היו שני משוטי הצלה קטנים מחוברים בקלמרות. כשהערבים התחילו להסתער, אני ויוחאי, בלי לדבר בכלל, תפסנו את המשוטים והתחלנו להוריד עליהם מכות... על הידיים ועל הראש ועל הכתפיים...אחד כזה שאתה מוריד לו מכה על הכתף...  ותוך כדי זה הסירה שלנו המשיכה לחתור, חצתה קדימה את כל המעגל של עשרות הערבים עד שיצאנו מהצד השני..."

בעדות של קצין מצרי שהיה על האוניה, נטען כי הניצולים קיבלו עזרה ראשונה משולת המוקשים שליוותה אותה ומספינות דייג שהגיעו מחוף עזה. קשה להבין כיצד הצליחה שולת המוקשים לסייע לאוניית האם מאחר והיא עצמה נפגעה מסירת הנפץ ששיגר אליה יוחאי בן-נון והחלה לשקוע. אך בגלל מיעוט חומר ממקורות ערביים והתעלמות המקורות הישראליים מהסוגיה, קשה להגיד בוודאות אם היו חיילים המצריים ששרדו את הפיצוץ ואת שקיעת האוניה וכמה מהם ניצלו.

אין מוות הירואי

סיפור טיבועה של הפארוק תועד בזיכרונותיו של אחד הקצינים המצרים, שהיה עליה, ג'לאל עלובה. הנה תקציר הדברים: "לפתע נפגעה הספינה האמיר פארוק מטורפדו בצידה השמאלי מתחת לארובה, מצד הים. שולת המוקשים החלה להאיר את השטח בזרקור שלה, ושתי הספינות פתחו באש לעבר אנשי הטורפדו האנושיים שנתגלו במים...

"כתוצאה מהפגיעה החלה האמיר פארוק לנטות על צידה השמאלי ואחר כך בקדמתה. תותח האורליקון שבפיקוד מלאזם אוול) סגן) מחמד עטעוט ירה לעבר הטורפדו האנושי עד הרגע האחרון. היה ברור כי הספינה עומדת לטבוע וניתנה הוראת נטישה. שולת המוקשים סייעה בהגשת ציוד ההצלה, והעבירה שדר של אות מצוקה לנקודת הקישור היבשתית, ובעקבות כך יצאו דייגי המקום בסירותיהם לים כדי לסייע לצוות שנטש את הספינה ולחלצו מן הים. בקרב נהרגו כל אנשי צוות המכונות של הספינה" (תרגום מערבית: פסח מלובני).

מאז הטבעת הפארוק ועד סוף המלחמה לא העזו עוד ספינות מצריות להגיע לחופי הארץ. למרות זאת יעקב ורדי לא רוצה להגדיר את הפעולה המסוכנת הזו במילים גבוהות. "אם צריך למות אז אפשר למות מכדור, שלפעמים זה מוות איטי, אבל אם אתה מתפוצץ עם 250 קילו חומר נפץ, זה מוות יותר טוב. הוא מהיר".

הירואי?

"לא הירואי. הוא מהיר. אין הירואי, מה הירואי? הוא מהיר, אז יש לו יתרון".

כשיצאתם לפעולה לקחתם בחשבון שאתם לא חוזרים?

"לא לקחנו בחשבון שום דבר. אבל כל אלה שנפרדו מאיתנו, הם לקחו בחשבון שאולי לא נחזור. ראיתי את הפרצופים שלהם".

היית מגדיר אתכם יותר מאשר חבורה של יחפנים, חובבים?

"אני חושב שהיינו כולנו יותר הרפתקנים מאשר חלוצים או משהו. אהבנו לעשות פעולות".

הייתם יותר הרפתקנים מאשר פטריוטים?

"אני לא יודע מה זה פטריוטים...נהנינו".

אז מה כן דחף אתכם?

"אנחנו ישראלים, אז צריך לעשות מה שאפשר למען המדינה. יחד עם זה, שזה נותן לנו גם סיפוק הרפתקני. אני לא יכול לדבר על האחרים - אני בעצמי הייתי די הרפתקן...". גם זלמן אברמוב, שהטביע במו ידיו את המשחתת המצרית, מהסס מלהשתמש במילים גבוהות כשהוא מדבר על אותו לילה. "אני תופס את זה יותר כמו סיפורי סבתא, כמו צ'יזבט, כמו סיפורים".

כמו צ'יזבט, הא?

"כן, אני לא יכול להיפטר מזה. זה דבק בי". לקראת סיום נזכר אברמוב בעוד סיפור קטן שיכול להעיד על משמעותה של סולידריות בקרב דור שהולך ונעלם. באחרית ימיו ניהל יוחאי בן-נון, את המכון לחקר הימים והאגמים. יום אחד מספר בן-נון לאברמוב על המתנה היקרה שהובטחה למכון שלו – ספינה שהמכס האמריקאי החרים מסוחרי קוקאין במיאמי. אבל, למרבה הצער, אין תקציב להביא אותה לארץ. זלמן אומר לו, שאין בעיה; החבר'ה מהשייטת יטוסו למיאמי, ויביאו את הספינה בעצמם. וכך היה. זאבי הים הקשישים מהיחידה התאחדו שוב למבצע אחרון בים. הם טסו עם בן-נון למיאמי, הצטיידו באוכל במכולת מקומית והשיטו את המתנה במסע בן שלושה שבועות לארץ.

אלמנטרי, לא?

______________________________

זוהי תמצית מתוך הפרק המלא של "מי הטביע את המשחתת פארוק" בפודקאסט/בלוג פרות קדושות - מיתוסים ישראליים עם יזהר באר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#