חאג' נג'יב אבו-רקיה: "תרשום - אני ערבי גאה" - פרות קדושות – מיתוסים ישראליים - הבלוג של יזהר באר - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חאג' נג'יב אבו-רקיה: "תרשום - אני ערבי גאה"

בעיצומה של סערת חוק הלאום, חאג' נג'יב אבו-רקיה, ערבי-ישראלי, שמגדיר את עצמו גם "הומניסט", "סוציאליסט", "פאן-ערביסט" ו"דתי", בשיחה פתוחה עם "פרות קדושות" על הפחדים הקמאיים העמוקים בשני הצדדים ועל הסתירות, שרק הסכסוך המסובך שלנו יכול לייצר

תגובות
נג'יב אבו רקיה (משמאל)
עירית גל

"רוע זה כבר להתחיל לחלק את הפרות, ולחלק את המכוניות ואת הנשים – יש פנטזיות כאלה..."

(נג'יב אבו-רקיה)

הוא ייחל להשמדתה של מדינת ישראל ב-1967, אבל יצא לחלוב את הפרות בקיבוץ השכן, ולהחליף את הגברים היהודיים, שיצאו למלחמה. הוא מאמין שישראל לא תתקיים לאורך זמן אם תמשיך להתבסס רק על כוחה, ובינתיים הוא מציע ליהודים לא להיות חלשים. הוא אנטי-ציוני בהשקפתו, אך היה מועמד לכנסת מטעם מפלגה ציונית. הוא היה פעיל זכויות אדם, שראה את קרביו של הסכסוך היהודי-ערבי מבפנים, ושילם על-כך מחיר אישי כבד. היום הוא חושש מן האפשרות שמה שקרה בבוסניה, שממנה חזר לאחרונה, יכול להתרחש גם אצלנו. זאת אחת הסיבות שהפסיק לנדנד לשני ילדיו, שעזבו את הארץ, לשוב.

בעיצומה של סערת חוק הלאום, חאג' נג'יב אבו-רקיה, ערבי-ישראלי, שמגדיר את עצמו גם "הומניסט", "סוציאליסט", "פאן-ערביסט" ו"דתי", בשיחה פתוחה עם "פרות קדושות" על הפחדים הקמאיים העמוקים בשני הצדדים ועל הסתירות, שרק הסכסוך המסובך שלנו יכול לייצר.  

השיחה הזאת התנהלה בביתו בכפר מייסר שמשולש, שתי דקות מבקה אל-ע'רביה, דקה ממצר, הקיבוץ של "השומר הצעיר", שרקם יחסי ידידות מופלאים עם הכפר, שעל חלק מאדמותיו הוא יושב. אחרי הכל, את קיבוץ מצר ייסדו עולים חדשים מארגנטינה ואת הכפר מייסר ייסדו עולים קצת פחות חדשים ממצרים.

משפחת אבו-רקיה, כמו הרבה משפחות ערביות בצפון הארץ, הגיעה לארץ ממצרים, בתקופת השליט מוחמד עלי, בתחילת המאה ה-19.

אז אפשר לומר שבעצם אתה מצרי?

"במקור, כן. ואני אוהב את מצרים - הרבה יהודים לא יאהבו את זה - אבל מצרים של נאצר היתה גולת הכותרת של הערביות והלאומיות הערבית... עד אז היו מלכים מושחתים, שלא עניין אותם העם שלהם ולא העם הערבי. אחד כמו נאצר שאמר שהנפט הערבי הוא לא רק של הסעודים, אלא של כל האומה הערבית, אז מה זה אם לא סוציאליזם?"

סוציאליזם על חשבון הסעודים...

"מה זה על חשבון הסעודים - הרי גם האסלאם הוא סוציאליסטי, כי 'בית אל-מאל' – 'בית האוצר' של המוסלמים, מחייב שאיפה שיש הרבה צריך לתת למי שאין להם. הם פשוט היו נבלות ולא רצו לתת, לא לזה ולא לזה".

אז אתה מרגיש קירבה לפאן-ערביזם של נאצר?

"היהודים צבעו את הפאן-ערביזם בצבע מפחיד, של 'אטבח אל יהוד'. אני לא מוכרח לקבל את זה. כן, אני לא מפחד להגיד לך, שמתוך סולידאריות עם בני האומה הערבית כולה ואמונה שצריך שהמשאבים יחולקו בין כולם באופן שווה, והעושר והאושר יהיה של כולם... כמה שזו פנטזיה היום... להגיד שאני רוצה בזה היום? נו, אני רוצה בזה, נו, אז מה?"

הכפר מייסר במשולש
עמוס בן גרשום / לע"מ

אבו-רקיה מספר כי בתקופת הממשל הצבאי שכן מטע זיתים של תושב ערבי בתוך אדמות  קיבוץ מצר. המושל הצבאי הציע לקיבוצניקים: להפסיק להתלבט, לקחת טרקטור ולעלות על השטח. לגבי בעל האדמה – הוא הציע לתת לו כמה מכות שיסתלק.  

אז בא זיגי דווידוביץ', אחד ממייסדי הקיבוץ, איש 'השומר-הצעיר', שאמר "לא!"

'יש לנו חינוך, שאנחנו באנו לחיות בין ערבים, ולא במקומם', הסביר.

בזכות אנשים כאלה, הקרקע ההיא עדיין מוחזקת בידי בעליה, אומר נג'יב. "אלה היו היהודים של פעם. איפה יש עוד אנשים כמו האיש הזה?"

אז אתה בעצם גדלת במין פיצול אישיות כזה, שמצד אחד, יש בין היהודים "זיגים", פה ושם, ובצד השני יש את נאצר ואת הפאן-ערביות. אבל בינתיים החיים מתנהלים ויש מלחמות ויש קונפליקטים? 

בימי ההמתנה של 1967 אין ערבי שלא התפלל לחיסולה של מדינת ישראל, הוא מספר. "ש- 48' היתה תאונה ושמדינות ערב יכנסו ויגמרו את הסיפור הזה, ויחזירו לנו את פלסטין שנשדדה, ויחזירו את הפליטים לבתיהם, כי מבחינתנו זה היה עשיית צדק...

"מצד שני, בינינו לבין קיבוץ מצר היו יחסי אמת. זאת אומרת, אילו הערבים היו נכנסים פה, כמו שאנחנו קיווינו, אני בטוח שהיינו נותנים חסות ופורשים את הכנפיים שלנו מעל הקיבוץ ואנשיו והיינו עושים כל אשר לאל ידינו ששערה משערו של איש הקיבוץ לא תיפול".

זיגי?

"לא רק זיגי. כל הקיבוץ".

אבל בפועל, הדברים התרחשו אחרת. ערב המלחמה חלה העונה הבוערת: היה צריך לדלל את התפוחים, לטפל בבננות, להאכיל את הפרות, ואת העופות, לאסוף את הביצים, ולעשב את הכותנה. אבל כל גברי הקיבוץ נקראו לצבא. 

באותם ימים נפגשו אביו של נג'יב, שהיה ראש הועד בכפר וזיגי דוידווביץ', שהיה אז מזכיר הקיבוץ, ודנו במצב.

"זיגי אמר לאבא שלי: תשמע, אם יחסר לכם אוכל – תגידו, כי אנחנו יכולים לקבל אספקה. והחיטה שלנו - אם אתם רוצים לקצור ולעשות קמח אל תשאלו אותנו תלכו לשדות שלנו וקחו. ואז התחלנו להתנדב למשק החקלאי של הקיבוץ. היה שם איזה סדרן עבודה, ששלח 2 לרפת, אחד ללול, 2 לדילול תפוחים ולעישוב הכותנה... והגענו בשיא ל-45 אנשים שעבדו במשק החקלאי של הקיבוץ בכל התקופה".

בעצם החזקתם את הקיבוץ בזמן שהבנים שלו היו במלחמה?

"כן. ואני אומר לך שהפרדוכס – פיללנו לחיסולה של מדינת ישראל ולשחרור פלסטין..."

והחלפתם את המילואימניקים היהודים במלחמה...

"והחלפנו את בני הקיבוץ שהלכו להגן על מדינת ישראל מול המשחררים שאנחנו חיכינו להם. ועשינו בהשלמה את שני התפקידים האלה, למרות שזה מנוגד לכל הדעות".

איך מיישבים את זה? איך אתה מסביר את הפנומן הזה, שברמה הלאומית אתה בקצה אחד וברמה האישית בקצה השני?

"כי יש פה את האלמנט האנושי, שהוא כל כך חזק בבני אדם, שמאיין ומסלק כל דבר אחר שהוא רע. מה זה רע? רוע זה כבר להתחיל לחלק את הפרות, ולחלק את המכוניות ואת הנשים, את הבנות – יש פנטזיות כאלה..."

היו פנטזיות כאלו?

"המלעיזים אומרים, שכאילו הערבים חיכו לזה... אבל כשיש יחסים אנושיים  אתה לא יכול אלא לגמול בלהיות אדם. אדם לאדם – אדם. ואם הם היו נבלות ורעים, יכול להיות שהפנטזיות שדיברנו עליהן קודם – לחלק ולחלק – יכול להיות שזה היה הצבע השולט".

אבו רקיה ויזהר באר

אתה מכיר היטב את שני הצדדים, אתה חושב שיש הבדל – בהכללות, כמובן – בין הגישה של היהודים לצד השני, לבין הגישה של הערבים לצד השני?

"אני יכול להגיד לך ככה, הערבים הם קורבן. הם הקורבן של המשחק הזה. הפלסטינים בכלל והערבים הישראליים בפרט. אז הציפייה של הערבים מהיהודים זה לנהוג באבירות כצד המנצח. וגם כמי שבעצם לקח את כל הקופה. אתה לקחת את כל הקופה אליך ואני מצפה ממך להיות בן אדם".

להיות נדיב מעמדה של כוח?

"נכון. וזה לא קורה. אם יש שנאת יהודים אצל הערבים-הישראלים זה בגלל החשבון הזה. הערבים, לדעתי, הם טובי לב ופשוטים והם לא כל כך מתוחכמים. הם מוכנים לסלוח. אני מאמין שהגן של הסליחה אצל הערבים הוא יותר חזק.

"יש לו סיבה להגיד את זה. בתקופת אוסלו היה אבו-רקיה אחראי על הדסק הפלסטיני במר"צ.  בליל החתימה על אוסלו הוא אירגן צפייה משותפת של ההנהגה הפלסטינית דאז; פייסל אל-חוסייני, זיאד אבו-זיאד, חנאן עשראווי ואחרים עוד כהנה וכהנה שמות נוצצים, עם ראשי מר"צ דאז, רן כהן, יוסי שריד, ג'ומס ואחרים.  

"ראיתי איך הערבים במזרח ירושלים הסתובבו אז ונתנו לחיילים פרחים ושמו עלי זית על הג'יפים של משמר הגבול ושל המשטרה והצבא וכל מי שהיה שמה. ויצאו במחולות ובשירה ברחובות ירושלים, באזור האוריינט-האוס – ובשביל מה? בשביל סתם חתימת אוסלו, שלא נתנה להם מדינה, ולא נתנה להם כלום. הם כל כך היו שמחים..."

הכלבים נגסו בגופה

לימים הצטרף אבו-רקיה לארגון "בצלם", (בעת שכותב שורות אלה היה מנכ"ל הארגון), ושירת כתחקירן שטח כ-14 שנה.

לאחר שתיחקר עשרות אירועים קשים שאירעו במהלך האינתיפאדות וביניהן, קרס.

אבו-רקיה זוכר סדרה של אירועים שעמד מולם חסר אונים – בשכם יצא אדם זקן להתפלל, ורצה לעשות את צרכיו, ואז נורה ונהרג ע"י החיילים הישראליים, "כי מישהו זז שמה, וצריך 'לשמור על החיילים'."  

במקרה אחר התקשר אליו תושב שכם תחת הפגזה וסיפר, כי הוא מביט מחלון ביתו ורואה גופה שכבר כמה ימים מונחת בשדה והכלבים נוגסים בה.

ואחר-כך, מישהו ממחנה הפליטים, שבנו נפגע ואמבולנס לא יכול היה להגיע והוא מת  בבית. בלית ברירה החליט אביו לקבור אותו אצלו בבית.

"ניסיתי לשכנע אותו: 'אל תעשה למשפחה שלך ולילדים שלך את הדבר הזה, כי אתה כורה קבר בתוך החצר וזה צער לכל החיים'.

"והתחלתי להדריך אותו: 'תעטוף אותו בבד ובניילון ותעשה שוחה קטנה, לא עמוקה מדי, ותכסה אותה בקצת עפר, ככה עד שיעבור זעם, ותוכל להוציא את החבילה כמו שהיא ולהעביר אותה לקבורה'..."

ואז ב"עופרת יצוקה" מתקשר לנג'יב תחקירן בצלם בעזה בצעקות שבר, ומספר על 75 איש שמצטופפים בחדר המדרגות של בנין דירות אחרי שמטוסי חיל האוויר ביצעו "הקש בגג" - אזהרה לפני הפצצת הבית.

 "ואז פשוט קרסתי בבכי קורע ולא יכולתי יותר... בערבית אומרים: "טפח" (طفح נגדשה הסאה). כמו שלוקחים את הכלי הזה, ואתה שופך אליו מים ומתחיל להישפך החוצה".

וכך איבד אבו-רקיה את כל שערות גופו ביום אחד, קרס והוכרז נפגע חרדה.

לשמוע זה לא כמו לראות

לאחרונה, לאחר תהליך שיקום ממושך, קיבל נג'יב הזמנה לבקר בבוסניה. מן הביקור הזה חזר נסער ומודאג. מזמיניו היו פליטים בוסניים, מוסלמים, שקיבלו מקלט בישראל בתקופת המלחמה ביוגוסלביה בראשית שנות ה-90 ושעליהם היה אחראי מטעם ממשלת ישראל.

"הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם – אבל על השמד למדתי בבוסניה. בערבית אומר הפתגם" 'אל-חכי מוש מיתל א-שוף' - לשמוע זה לא כמו לראות...

אתר זכרון לקורבנות ליד סרברינצה
דדו רוביץ' / רויטרס

"כשהייתי ב'לוחמי הגיטאות', ראיתי חפצים של יהודים, שנלקחו להשמדה. בבוסניה לא יכולתי אלא לעשות את ההשוואה וההקבלה. נכון, לא דין 8,372 נרצחים בסרברניצה כדין השישה מיליון, אבל המעשה הוא אותו מעשה. אני חזרתי שרוט משם..."

כן, העובדה שמדובר בקורבנות מוסלמים עשתה לו משהו. וגם העסיקה אותו השאלה, האם כל סכסוך יכול לגלוש ולהגיע למחוזות הללו.

"טבח נשים וילדים והשמדה טוטאלית את האויב, על נשיו וטפיו ועל תינוקותיו וכל מי שרק אפשר? והאם הסכסוך שלנו פה, הישראלי-פלסטיני, גם הוא יכול לגלוש למקום הזה, או גם יכול להגיע אלינו או לא? לפעמים אני אומר, כן, זה יכול לקרות. לפעמים, אני אומר, אוי ואבוי, לא! אסור לי לחשוב את זה. כי אם אני אומר שזה יכול לקרות אז אני כאילו נותן לזה לגיטימציה לקרות. זו מין הרשאה...

"הסרבים טוענים שהם אדוני הארץ והמוסלמים-הבוסניים הם בעצם לא חלק אינטגרלי ויליד של המקום, אלא משהו שהעות'מאנים זרעו שם, עם האסלאם – אז מה הם עושים פה?

"ואלה באו אלינו מאירופה ואתם אומרים – אתם באתם ממדינות ערב... אלה טוענים 'כולה שלי' ואלה טוענים 'כולה שלי'".

כאחד המהלך כל חייו בין העולמות ממליץ נג'יב ליהודים להיות חכמים ולצבור זכויות בקרן ההיסטוריה, לימים שבהם יפסיקו להיות הצד החזק.

"כשהיהודים למעלה, ועכשיו הם למעלה, והם השלטון והם חזקים, והם יכולים להרשות לעצמם לנהוג כלפי קורבנם כאביר מנצח ולצבור... זה כמו תכנית חסכון; 'הנה אני נהגתי בכם באדיבות ובהגינות ובאבירות כשאני הייתי הצד המנצח, שמא מי יודע...' קודם כל, זה מתבקש בפני עצמו כי ככה זה צריך להיות בין בני אדם...

"ישראל חזקה היום, אבל אימפריות יותר חזקות קמו ונעלמו מההיסטוריה. הערבים לא יכולים להיות חלשים תמיד, והיהודים לא יכולים להיות חזקים לנצח. אני חושב שיהודים צריכים לחשוב גם על מחר - לרשום בספרי ההיסטוריה מספיק מעשים טובים, כדי למנוע מהערבים שנאה טוטאלית ודמוניזציה מוחלטת של כל מה שנקרא 'יהודי' ו'ישראלי' ו'ציוני' ושהמצווה היחידה שיש זה להשמיד את כל הדבר הזה מיסודו, ואין לרחם עליו כי במעשיו אין לו קרדיט על שום דבר שאדם יכול לקום ולומר: 'רבותי, חוסו על מישהו!'"

אז מה העצה הידידותית שיש לך ליהודים חוץ מלא להיות חלשים?

"אני אומר להם לא להיות חלשים, כי מול מצבורי השנאה שהם זרעו במרחב המזרח תיכוני, אם הם יהיו חלשים הערבים יהיו מאד שמחים לסגור איתם חשבון. כי לא על החרב לבדו יחיה האדם. אתם צריכים לנצל את העוצמה שיש לכם היום כדי להבטיח את עתידכם מחר –  לנטרל את הסיבה של האויב לחפש אתכם ולאגור כוח ועוצמה כדי לנצח.  ואיך עושים את זה? פשוט, הולכים לדבר הבנאלי – לעשות שלום עם הפלסטינים ולחלוק את מה שיש בין הירדן והים באופן הוגן".

כשאתה אומר 'מידת השנאה' כלפי מה שהערבים היו מכנים פעם 'הישות הציונית', היא יותר גדולה מאשר בעבר?

"בטח. בוודאי. תראה את הדור של ההורים שלכם, ואת החברה הישראלית היום.  דעת הקהל הישראלית התעצבה בצורה מעוותת. הקרקע התרבותית, החינוכית של ישראל איבדה את היכולת לגדל פה בני אדם הומאניים, הגונים, ישרי דרך, שגם רוצים לחיות".

אז בתור מי שיושב בתוך עמך אתה מרגיש שבקרב הערבים-הישראליים יש היום יותר משטמה כלפי היהדות והציונות?

"כן. קח למשל, את חוק הלאום הזה, אומרים אצלנו:  'זו ארצנו ואתה שולט בה ולא ארצך ואנו חיים בה.'  

"למה הערבים לא יוצאים בהמוניהם למחות על חוק הלאום? כי הם אומרים: שמע, החיים שלנו ביום-יום זה חוק הלאום. אז מה נשתנה? לקחו את התעודה הזאת שהסתובבה כל הזמן כפיסת נייר ושמו עליה מסגרת? זה כל השינוי".

בסך הכל יש די אדישות בקרב האוכלוסיה הערבית המוסלמית...

"ייאוש. לא אדישות. אומרים: מול החיה הזאת בואו נחכה שאללה ישורנו ואלוהים ייתן לנו פתרון. כי כבר אמרנו את הכל, דיברנו, יצאנו להפגנות, נהרגנו – גם באוקטובר 2000 אצל ברק, וביום האדמה - פשוט יש לנו עסק עם חבורה אטומה, שלא תתרגש ולא תשנה את דעתה בגלל יום שביתה של המגזר הערבי, או הפגנה בסח'נין, או באום אל-פחם, גם לא בכיכר רבין".

מפגינים נגד חוק הלאום בתל אביב ביולי האחרון
מגד גוזני

בתרחיש כזה, כשהערבים ישיגו את הכוח. מה אתה חושב שיקרה? באיזה אופן יכול להתבטא הכעס על העוולות שנעשו על ידי היהודים והציונות, או מה שנתפס כעוולות. אתה יכול לראות סיטואציה כמו בבוסניה? יש פוטנציאל ל- Reveng , לנקמה היסטורית כזאת?

"כן. הרשע והרוע וחוסר התבונה אצל בני האדם קיימים כל הזמן. זה נמצא בשני הצדדים, ולכן לא ארחוץ בניקיון כפיים ואגיד: רק אתם!  גם אתם וגם אנחנו מסוגלים ללכת עם רשע..."

בסעודיה יותר טוב?

מול שני התהליכים בקרב ערביי ישראל, תהליך הישראליזציה, והתהליך המנוגד, הפלסטיניזציה - מה הכיוון היותר דומיננטי היום?

"יש שני תהליכים והערבים הישראליים מחזיקים בחיים את שני הערוצים. קח לדוגמא אפילו את הילדים שלי. לפעמים, כשישראל עושה איזו פעולת נקמה בשטחים - אז אחד הילדים שלי אומר; למה הערבים עושים את מה שעשו? אני אומר להם; 'למה, למה - יש פה סכסוך, יש פה אנשים שנהרגו, ויש אנשים שנאבקים נגד כיבוש, שהאדמות שלהם נלקחו והכבוד שלהם נרמס, ואז הם מחפשים בכל דרך להכאיב לאויב.'  

"אז מה אומרים הילדים; 'מגיע להם! למה הפלסטינים עשו ככה וככה...'  כלומר, מתחילים לדבר כמו ישראלים.

"אתה מסתכל על מדינות ערב מסביבך - אם היתה קמה מדינה פלסטינית עכשיו, במה היא היתה שונה מכל מדינות ערב? היא היתה כמו ירדן, מצרים, סוריה ומרוקו... הייתי במרוקו פעם וישבתי לשתות כוס קפה. ובא מישהו עם ארגז וכלים ורוצה לצחצח לי את הנעליים. אני שואל אותו; מה אתה עושה? אומר לי: 'אדוני...' אני אומר לו: 'אני לא אדון שלך, ואתה לא תצחצח לי את הנעליים. מה, אין לך מה לעשות?' אומר לי; 'שמע, אני סטודנט ולמדתי ולמדתי ואין מה לעשות ואני רוצה להתפרנס. 'אמרתי לו; 'קח תתפרנס, אבל אל תצחצח לי את הנעליים...'

"בסעודיה אתה רוצה להיות? זה לא תענוג להיות במדינות ערב האלה. אז אין ספק, שמבחינה כלכלית וגם מבחינת חופש התמרון והדמוקרטיה בישראל זה שונה ממדינות ערב האחרות. לכן יש מישהו שמבין את זה ומעריך את זה ואומר; חבר'ה, בסדר, אז יש לי את החשבון עם היהודים אבל הצד השני של המטבע זה זה.

"ויש שיגידו; אני לא רוצה לא מדובשו ולא מעוקצו והם (ישראל) אחראים על כל המצב, ואם לא היה הסכסוך איתם מדינות ערב אולי לא היו נראות כפי שהן נראות, ואנחנו לא היינו נראים כמו שאנחנו נראים, כי הידיים הציוניות בוחשות יחד עם האימפריאליזם האמריקאי והאנגלו-סכסוני במדינות ערב...

"זאת אומרת, שלא שהם בילט-אין נבלות ולא-יוצלחים במדינות ערב, אלא שיש מי שדואג שהלא-יוצלחים יהיו שם. וכשהיו שם אנשים שיכלו להצליח דפקו להם את הצורה".

בתור אחד שמהלך בין העולמות, מה הדבר שהיהודים הכי לא מבינים, או הכי טועים, בהבנה שלהם את הערבים, ומה הדבר, הטעות, או חוסר ההבנה הכי גדול אצל הערבים את הצד היהודי?

"הערבים לא מבינים, שהיהודים, שיצאו מהשואה, צריכים איזשהו בית.  שהיהודים זקוקים לאיזושהי פינה משלהם ושגם הם התגבשו לעם שרוצה לשלוט בגורלו. עוד לא נפל להם האסימון.

לגבי היהודים – השתן עלה להם לראש. הכוח העביר אותם על דעתם. ושכרון הניצחון והכוח יביא את סופם. הדבר הכי מסוכן ליהודים זה לא צבאות ערב החמושים, שיבואו על סוסים לבנים וחרבות חדים וימגרו אותם, אלא שכרון הכוח, האופוריה וזילות הזולת".

לא נפולת של נמושות

כמו הרבה משפחות בבוסניה, שממנה חזר לאחרונה, גם משפחתו של נג'יב הפכה מעורבת לאחר שאחד מבניו התחתן עם יהודיה, בת הקיבוץ השכן.

הוא אומר שלא אהב את הרעיון מלכתחילה, וכי יעץ להם לא לעשות את זה. כשנימקו בפניו שהם מאוהבים, אמר להם שתמיד אפשר למצוא אהבה נוספת. ועוד הוסיף אזהרה על האקלים הבלתי אפשרי מסביב.

"אמרתי להם: 'לך יגידו: הערבי שלך! ולך יגידו: היהודיה שלך! ואני לא יודע מה יגידו לילדים. ואיפה הם ילמדו ומה הם ילמדו ואם ילמדו ככל הערבים או ילמדו כיהודים וישרתו בצבא וישאו נשק...'  

"אז לא שמעו בקולי. והתברר שהבדלי התרבויות הם כל כך עמוקים שהם לא יכלו להמשיך ביחד".

מנישואי השניים נולדו לנג'יב שני נכדים, שהם יהודים עפ"י ההלכה היהודית ומוסלמים לפי דין האסלאם.

"וזה למה שזה מסובך ולמה לא היו צריכים לעשות את זה... אתה רואה כמה מורכב מצבנו, שאפילו ברמה של שניים לא יכלו להסתדר...", מסכם נג'יב את השיעור.

צער נוסף נגרם לו לאחר ששניים מילדיו עזבו את הארץ. בהתחלה כעס והרגיש שילדיו נטשו אותו ואת התא המשפחתי המקודש.

"היום, אחרי עבור זעם, אני  אומר לעצמי: נג'יב, אילו היית בגילם, נוכח האווירה הרעילה והדחוסה שיש בישראל היום, לא היית עושה אותו הדבר? אז מה אתה בא בטענות לילדים שלך?"

אם היית היום בן 18 היית עוזב?

"אם היתה לי האינפורמציה של בן ה-70 הייתי עוזב מיד".

אז אולי הם יותר חכמים ממך ורואים את הנולד ומבינים מה עומד מולם?

"יכול להיות שהם ראו מה שאני לא ראיתי, ואני הייתי אופטימי וחשבתי שבכ"ז יש פה מה לעשות ויש פה למען מה לחיות..."

היית ממליץ להם לחזור או להישאר היכן שהם נמצאים?

"בוא נגיד, לא הייתי מתחנן בפניהם לחזור, כמו פעם. התקררתי. התקררתי מצד אחד, והתמלאתי בגועל נפש. למה מגיע להם העונש הזה? מה אני יכול לתת להם בתמורה? מה יש לי לספק להם פה?"

______________________________

זוהי תמצית מתוך הפרק המלא של "תרשום - אני ערבי גאה" בפודקאסט/בלוג פרות קדושות - מיתוסים ישראליים עם יזהר באר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#