ד"ר אבו אל-עייש ממשיך בחיפוש אחר צדק ועותר לעליון - פרות קדושות – מיתוסים ישראליים - הבלוג של יזהר באר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ר אבו אל-עייש ממשיך בחיפוש אחר צדק ועותר לעליון

בימים שבהם נשמעת ביקורת על כך שחיילי צה"ל "מפחדים לירות בגלל הפצ"ר", חזרנו אל המקרה של הרופא העזתי שאיבד שתי בנות מירי פגזים. לאחרונה דחה ביהמ"ש את תביעתו נגד המדינה, אך הוא לא מתכוון לוותר

תגובות
ד"ר אבו אל-עייש (במרכז) ומשפחתו במחסום ארז, ב-2009
אליהו הרשקוביץ/ג'

בדיוק לפני עשר שנים ריסקו שני פגזי טנק אומללים שנורו לעבר חלון של בית בעזה את חייה של משפחת ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש. הטרגדיה הוצגה בשידור חי בערוץ 10 והרטיטה את לבם של ישראלים רבים. בשנים שחלפו מאז השתנו פניה של החברה הישראלית ומוסדותיה ללא הכר ונדמה כי גם הלב נאטם. התביעה האזרחית של אבו אל-עייש מישראל להכיר באחריות לאסונו נדחתה לפני שבועות אחדים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שאף קבע – תאמינו או לא - כי גם הוא אחראי לטרגדיה שפקדה אותו מאחר והחזיק בביתו חומרי נפץ של חמאס.

גם אני נקראתי להעיד במשפט. הצגתי ניתוח של הסיקור התקשורתי בשבועות שלאחר האירוע, שהראה כי מלכתחילה קיבל צה"ל אחריות על הירי ללא עוררין. בשבועות שלאחר מכן הוצפו כלי התקשורת המרכזיים בישראל ברסיסי מידע שניסו לרמוז או להעביר במפורש את האחריות על הירי מצה"ל לחמאס.

שיחת הטלפון עם ד"ר אבו אל-עייש

ברשתות החברתיות אף הופצו תמונות תקריב של חיילים חושפים נשק וחומרי חבלה במה שנראה כבית עזתי טיפוסי, כשהכיתוב מסביר: "הנה מה שנתגלה בבית שוחר השלום והדו-קיום הרופא דובר העברית, שבנותיו נהרגו מפגז צה"ל". כמובן, לא הופיע הסבר מניח את הדעת לכך שהבית נראה נקי ומסודר אחרי שהתפוצצו בתוכו שני פגזי טנק ומצבור חומר נפץ שלכאורה הוסתר בו. ככה בונים ספין, יודע כל יחצ"ן מתחיל, ומאחורי כל ספין יש יד מכוונת. אינני מאמין בתיאוריות קונספירציה, אבל אני משוכנע שמערכות גדולות משתפות פעולה לפעמים ביצירת תודעה כוזבת. לעולם חפשו את האינטרס.

התנהלות המדינה במהלך המשפט היתה תמוהה, גם בעיניו של מי שאינו משפטן. איש מהמעורבים הישירים לא זומן על ידי הצבא להעיד: לא התותחן שירה את שני הפגזים הפטאליים, לא מפקד הטנק ולא מפקד הגזרה. בבואה לדחות את תביעת אל-עייש התבססה המדינה על שני אדנים: תצהיר מג"ד גולני שאישר שצה"ל ירה שני פגזים לעבר הבית, לאחר שהבחין בדמויות בתוכו, שנחשדו כתצפיתנים של חמאס, אך טען גם כי לפי העשן שהיתמר מהבית כנראה היה פיצוץ משני שנגרם ממצבור אמצעי לחימה של החמאס, שהוסתר בו והגביר את הנזק. התצהיר השני התבסס על בדיקות מעבדה של רסיסים שהוצאו מגוף הקורבנות לאחר האירוע. החוקר מטעם הצבא, סא"ל ערן תובל, אישר אמנם שנמצאו עקבות של חומר נפץ צה"לי, אך הסביר בדרך פתלתלה שגם חמאס משתמש בחומרים דומים ולכן ייתכן שלמות הילדות אחראי גם הארגון.

כשחזיתי במו עיני ברמת הטיעונים המשפטיים ובראיות לכאורה שהציגה המדינה, חשתי אי נוחות גוברת. הרי הם גם דיברו בשמי. ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג, סיפר ששאל פעם את עצמו: 'מהי המדינה שלי?' והשיב: 'המדינה שבה אני מתבייש'. התביישתי באותם רגעים במדינה שלי, וברוח דבריו של גינצבורג חשתי פטריוט גדול יותר מכל שליחיה שהופיעו באותה עת בבית המשפט.

בסופו של יום הפך הייתכן לוודאי והשופט פרינדלנדר קיבל את טענות המדינה במלואן ודחה את תביעתו של אבו אל-עייש. הדמויות שצה"ל חשד בהן כתצפיתני חמאס היו אמנם בנותיו של הרופא, קבע השופט, אך הנסיבות היו לוחמתיות ומכאן המדינה פטורה מאחריות.

עז א–דין אבו אל–עייש לאחר מות בנותיו, 2009
Ranaan Cohen / AP

***

רשימה זו היא תקציר של פרק בפודקאסט/בלוג שלי העוסק בהתגלגלותו של ספין הזוי, שנועד להרחיק את המדינה מאחריותה עפ"י כל דין, ובתהליכי העומק המטרידים שמתחוללים במערכת המשפט בישראל. וגם באיש אחד עם "אופטימיות בלתי מוסברת", שלא מוכן לוותר ומבטיח ללכת עד הסוף כדי להשיב את הצדק על כנו. לפני ימים אחדים שוחחתי בטלפון עם ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש ממקום מושבו בקנדה:

מה שלומך דוקטור?

הכל בסדר, תודה לאל. ממשיכים....

כשניגשת עם התביעה לבית המשפט בבאר שבע לא אמרו לך שהסיכויים קטנים?

בטח, אבל אסור לאבד תקווה... אני נותן אמון באנשים עד הרגע האחרון. נתתי אמון בשופט כי אני מאמין שהבנות שלי היו חפות מפשע ולא היתה שום סיבה להפגיז את הבית או לתקוף את הבית.

למה חשוב לך כל כך ההליך המשפטי?

זו הדרך האנושית שאני מאמין בה. ניסיתי בכל דרך אחרת להגיע לפשרה עם הממשלה, שיקחו אחריות על מה שקרה, יתנצלו ויתנו הזדמנות ללכת קדימה. נקטתי בזה במשך שנתיים לפני שהגשתי את התביעה, ולא היה שום צעד חיובי מצד הממשלה.

עכשיו אני מבין שאתה רוצה לערער לעליון

אני מתחייב להביא צדק לבנות שלי, בכל דרך אנושית, הומניטארית. אף אחד, בשום דרך, לא יכול לעצור אותי מזה.

מה הסיכויים שלך בבית המשפט העליון?

אם אני מגיש תביעה לבית המשפט העליון אני חייב לתת בזה אמון ולהשאיר את הדלת פתוחה לממשלה ולאנשים אחרים שיתעוררו באמת לקחת החלטה... אבל מערכת בתי המשפט בישראל, אתה יודע... אני לא מאמין שהשופט בבאר שבע שכתב את פסק הדין הזה היה בהכרה כשהוא כתב את זה.

השופט אמר שהוא מכיר בטרגדיה אבל היתה מלחמה?

בטח. אף אחד לא יכול להגיד שלא היתה מלחמה. אבל יש חוקים בכל במלחמה. יש חוקים בינלאומיים ואנושיים...

ד"ר אל-עייש בבית המשפט עם ילדיו שאדה ועבדאללה
אליהו הרשקוביץ

מה אתה אומר על הטענה שהיו חומרי נפץ בתוך הבית?

אתה יודע, התירוצים האלה... הטענה הראשונה היתה שהיו צלפים, ולא הצליחו בכך. אחר כך אמרו שהיו אנשים שיורים מהבית, ואחר כך לקחו רסיסים מהאחיינית שלי ובדקו את זה והתגלה שזה "מחמאס" ובסוף שהיו חומרי נפץ בבית. אם היו חומרי נפץ אז כאילו הטענה היא נגדי. אני איש טרוריסטי? אז למה השאירו אותי בחוץ? וגם הוא (השופט) אמר את זה: יכול להיות שהכניסו את חומרי הנפץ ואני לא יודע. אני רוצה לשאול אותך: אתה יודע מה יש בבית שלך או לא?

זה הבית שלי ואני יודע כל דבר שיש בו. אז במקום לחפש תירוצים שיהיה להם את האומץ להגיד: טעינו, ואנחנו מוכנים לקחת את האחריות. זו בושה בשבילם. תאמין לי... לא חומרי נפץ היו שם, היה שם חומר של חינוך, של אהבה... את הבנות שלי חינכתי רק להיות הכי מוצלחות ולהילחם למען זכויות האדם ולמען שלום. זה מה שהיה בבית שלנו.

האם תוכל להגיד לי, מה תעשה אם בית המשפט העליון יקבל את הערעור שלך ומה תעשה אם הוא לא ידחה אותו?

אני ממשיך קדימה, אם בהחלטה חיובית ואם בהחלטה שלילית. אני בשום אופן לא נכנע וממשיך בדרך שאני מאמין בה. אם חיובי - זה סימן טוב, וננצל את זה לתת תקווה לאנשים ולקרן שהקמתי "בנות למען חיים". אם לא, יש לי את האופציות האחרות שאני יכול לשקול גם.

בזירה הבינלאומית?

אני לא יכול להגיד עכשיו, אבל כשנקבל את התשובה מבית המשפט העליון - נחליט. 

אתה חושב שאולי המדינה מפחדת שאם יסכימו איתך יבואו עוד אלף, אלפיים או עשרת אלפים תביעות מסוגים שונים לפיצויים?

זה תירוץ. סגרו בעבר הרבה עניינים בפשרה והם יודעים את זה. סגרו את זה עם מרמרה. עם הטורקים. סגרו את זה עם ירדן במקרה עם איש הביטחון בשגרירות הישראלית. אם יש רצון הכל ילך. כמו שאומרים "אם תרצו אין זו אגדה".

אתה מקבל עוד תמיכה מישראלים?

הרבה ישראלים כעסו, הביעו את הרגשות שלהם ואת האכזבה שלהם. הידיד הטוב שלי, שלומי אלדר, כתב מאמר באל-מוניטור ואמר: 'שתקתי במשך כל הזמן ולא רציתי לדבר או לכתוב שום דבר, עד שקראתי את פסק הדין... (מתרגש) ולא היתה לי כל סבלנות לשתוק".

אני פונה לכל הארגונים שתומכים בשלום: לצעוק, לדבר בקול רם. לא לשתוק.... תדברו! תכתבו! תתחברו ביחד! ותעשו משהו. זה באמת מאכזב אותי וכואב לי. אנשים מדברים כאילו מתביישים להגיד, או לכתוב, או לעשות משהו. חייבים לצאת ולהגיד: זה לא מקובל! כל הארגונים שעובדים למען שלום - לא שמעתי שום מלה מהם. אם הם מאמינים בשלום ובצדק למה לא כותבים? למה לא יוצאים? למה לא כותבים לחברי כנסת? למנהיגות? לתקשורת? זאת בושה. זה חוסר אחריות וחוסר צדק. לא שמעתי מאף אחד מהארגונים האלה...

באותו יום שקיבלתי את האימייל (על דחיית התביעה) מעו"ד חוסיין אבו-חוסיין הייתי בכנס של "נשים עושות שלום".  לא שמעתי אף אחת מהן יוצאת להגיד: 'זה לא מקובל!' הן אומרות שזה עניין פוליטי ואנחנו לא נכנסות לעניין פוליטי. אז מה, שלום זה משחק? שלום זה רק לדבר? פה אתה צריך להילחם ולדבר בקול רם. ולא רק בשקט ולעשות חאפלות... השלום זה מעשה, לא רק מלה".

זוהי תמצית מתוך הפרק המלא של "אי-צדק תחת אש", שמופיע בפודקאסט/בלוג "פרות קדושות – מיתוסים ישראליים עם יזהר באר"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#