37 שנה למלחמת לבנון הראשונה: "הנוצרים תפסו פראיירים, אותנו"

יאיר רביד-רביץ, ראש שלוחת המוסד בביירות לשעבר ומאדריכלי הרומן הישראלי-נוצרי, שולח אצבע מאשימה לקולגות שלו בסוכנות הביון כמי שאחראים, לצד אריאל שרון, לשקיעה בבוץ הלבנוני

יזהר באר
יזהר באר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאל שרון בביירות, 1982
אריאל שרון בביירות, 1982. "לא הכיר את השטח ולא ידע עם מי הוא מתעסק"קרדיט: AP
יזהר באר
יזהר באר

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני 1982, היום לפני 37 שנה, כיהן יצחק נבון כנשיא המדינה, מנחם בגין היה ראש הממשלה, מנחם סבידור היה יו"ר הכנסת, שר הביטחון היה אריאל שרון, רפאל איתן היה הרמטכ"ל ואריה איבצן היה מפכ"ל המשטרה. כ-75% מתושבי המדינה כיום עדיין לא נולדו אז.

זו היתה הרפתקה ענקית ממדים, רבת שנים ומרובת קורבנות שקרעה את החברה הישראלית. מה שהחל כמבצע צבאי ישראלי מוגבל לטווח של 40 ק"מ נגד פעילות הארגונים הפלסטיניים בלבנון, התגלגל לקרבות עם כוחות סורים, כיבוש ביירות, הקמת חיזבאללה והתבוססות מדממת של 18 שנה. הבוץ הלבנוני גבה את חייהם של 1,216 חיילי צה"ל וגרם לפציעתם של אלפים. עד שנת 2000, כשצה"ל נסוג מלבנון, נהרגו גם כ-650 חיילי צד"ל שלחמו לצד ישראל בדרום לבנון. מהצד הערבי נהרגו בפרק הזמן הזה על פי ההערכות כ-18 אלף איש.

0:00
0:00
37 שנה למלחמת לבנון הראשונה: "הנוצרים תפסו פראיירים, אותנו"

יאיר רביד-רביץ היה ראש שלוחת המוסד בביירות בזמן המלחמה ומפקד מחוז צפון של יחידה 504 לגיוס סוכנים. בנוסף, הוא אחד מאדריכלי הרומן הישראלי-לבנוני שנרקם מאמצע שנות השבעים. הוא שולט היטב בניב הלבנוני של הערבית, מצוי היטב בגווני הגוונים של פסיפס העדות במדינה, בקיא לפרטי פרטים בפוליטיקה הצינית שלה ואחראי למותם ולחייהם של אנשים לא מעטים ששיחקו על לוח השחמט הישראלי-לבנוני.

"אבו-דאוד", כך כונה בלבנון, היה מפעיל סוכנים שחי על הקצה. הקליינטורה שלו כללה עבריינים, סוחרי סמים, מבריחי גבול, רועי זונות, פוליטיקאים בכירים, אנשי צבא מהצד השני של הגבול, בוגדים בעמם ובעלי אינטרסים מכל מין וסוג שרק אפשר להעלות על הדעת. אבל, כך הוא מספר בראיון, היו בין האנשים האלה גם אידאליסטים שהאמינו שהקשר עם ישראל הוא המעשה הפטריוטי הנעלה ביותר עבור עדתם ומדינתם.

שורשיו של הרומן הישראלי עם הנוצרים בלבנון טמונים במלחמת האזרחים שפרצה במדינה במארס 1975. כולם לחמו אז אלה באלה. הארגונים הפלסטינים שהתבססו בלבנון לאחר גירושם מירדן ב"ספטמבר השחור", ארגוני השמאל הלבנונים ומולם הנוצרים המארוניים והממשל הנוצרי ששלט מביירות. החשש מהתפרקות צבא לבנון, שאמור היה להגן על הכפרים הנוצריים בדרום המדינה, הוליד מעין "אחוות מיעוטים" וכך נוצר הקשר הראשוני עם ישראל.

הכניסה ללבנון ב-1982. לבנון תהיה האחרונה שתחתום שלום עם ישראל
"לבנון תהיה האחרונה שתחתום שלום עם ישראל"צילום: יזהר באר

רביד טוען כי אז נטבעה האמרה הפלסטינית "בעד אל-סבת ביג'י אל-אחד" ("אחרי שבת יגיע יום ראשון") שמשמעה - 'אחרי שנגמור עם היהודים נטפל בכם הנוצרים'. שם, לגרסתו, טמונים זרעי הברית בין הנוצרים לישראל. "הם באו לבקש ממני אישית שנעזור להם להגן על החיים שלהם", הוא אומר, "הפלסטינים תקפו אותם ואיימו עליהם ב"דאמור". בדאמור היו שוחטים את הכפר ושורפים אותו. כולם הבינו. הפלסטינים מדברים ברור".

"המלצתי לשלטונות שלנו לעזור לנוצרים וגם לארגונים הנוצרים בביירות ובצפון לבנון. במזרח התיכון יש כלל שאומר שאם באיזשהו מקום יש חגיגה או ארוחת ערב ואתה לא מוזמן אליה - מהר מאוד אתה עלול למצוא את עצמך מוגש לשולחן כאחת המנות. אז חשבתי שאם יש ארוחת ערב וחגיגה - טוב שנהיה קרובים ועם האצבע על הדופק. שנדע מה קורה ולא נמצא את עצמנו מופתעים. לנגד עיניי עמדו העקרונות הבאים: 1. האויב של האויב שלי זה חבר שלי. 2. שהקשר עם הנוצרים יעזור מבחינה מודיעינית. 3. הזדמנות לגמול לכל הסוכנים ששירתו אותנו שנים רבות. בכל אופן המלצתי רק על חימוש בנשק ובציוד ואם יהיה צורך באימונים. בשום פנים לא דובר על כניסה של צה"ל או התערבות של צה"ל במאבק הפנים לבנוני".

אתה מתאר בעצם תהליך של זליגה איטית

"זו לא זליגה, זו מגלומניה! לשקיעה שלנו בלבנון היו כמה אחראים, הראשון שבהם היה כמובן אריאל שרון שלא הכיר את השטח ולא ידע עם מי הוא מתעסק. הוא חשב שהוא יחתים נשיא על שלום נפרד. זה קשקוש, אין דבר כזה. אבל היו יותר גרועים ממנו ואלו היו אנשי האגף המדיני של המוסד ("תבל"). אחרי שהקמתי את הקשרים עם הפלנגות העברתי את הטיפול אליהם".

יאיר רביד-רביץ. מגלומניה שלא הניבה דבר
יאיר רביד-רביץ. מגלומניה שלא הניבה דברצילום: יזהר באר

"לאנשי תבל, שאמורים היו להבין מה קורה שם, לא היה שמץ של מושג. הם לא הכירו את לבנון ולא הכירו את הלבנונים. חוץ מזה, הם פחדו מאריק. אני מדבר על ההנהלה שלהם. בשטח היו להם עובדים טובים. הם לא העזו להגיד לו מלה. אם היה שם מישהו שמבין ואחראי הוא היה צריך ללכת לבגין ולשים לו את המפתחות על השולחן. להגיד לו: אתם מקשקשים - אין דבר כזה 'סדר חדש בלבנון'. אין דבר כזה!"

איך היה צריך לנהל את הדברים מלכתחילה מבחינת האינטרסים של ישראל?

"לספק נשק ותחמושת, לספק ציוד צבאי, אם יש צורך לתת להם אימונים, כמו שנעשה בהתחלה וזהו! שום מעורבות נוספת. לבנון היא לא מקשה אחת. ביום שבו היה קם נשיא ומכריז על שלום עם ישראל היו רוצחים אותו, והרי כאן רצחו אותו (בשיר ג'ומאייל) עוד לפני שהוא חתם. הוא גם לא היה חותם כי היה לו שכל. ביום שהוא היה עושה זאת מדינות ערב היו מוציאות את כל הפקדונות שלהן בבנקים הלבנונים. מזה לבנון חיה. הן היו מפסיקות את התיירות ללבנון. מזה התיירות הלבנונית חיה. היו מעיפים את כל העובדים הזרים הלבנוניים שעבדו במפרץ הפרסי. מזה לבנון קיבלה מטבע זר".

את כל זה לא ידעו?

"לבנון היא ארץ מתוחכמת, זו לא ארץ של טיפשים. בלבנון כשאתה שואל ילד בן 6 'כמה זה אחד ועוד אחד?' הוא לא יגיד לך 'שתיים'. אתה יודע למה? כי לא בטוח שזה שתיים. אתה קונה, אתה מוכר, זה תלוי. הוא יגיד לך: 'זה תלוי'. כשאתה שולח לחבר'ה כאלה חבורה של חובבנים אז זה מה שאתה מקבל בסוף".

שרון עם באשיר ג'ומאייל ב-1982
שרון עם באשיר ג'ומאייל ב-1982צילום: לע"מ

מה היתה הדינמיקה? איך זה עבר מסיוע קל ל"מגלומניה"?

"בהתחלה הנשק הקל הפך לנשק יותר טוב. את הרובים האנגלים החלפנו מהר מאד ברובי FN שבצה"ל כבר יצאו מהתקן. נתנו להם זחל"מים, נתנו להם טנקים קלים, שרמנים. אחרי זה התחילו כל הדיבורים על 'סדר חדש'".

אם ישראל לא היתה עושה את כל הטעויות שעשתה, אתה יכול לדמיין מה היה טיב היחסים בינינו ללבנון?

"אותו הדבר. לא היה לנו שלום עם לבנון ולא היה לנו הסכם נפרד עם לבנון. לבנון תהיה המדינה האחרונה שתעשה איתנו שלום כי היא הכי חלשה והכי לא הומוגנית... בלבנון כל עדה משחקת לפי האינטרסים שלה. מי ששיחקו אותה אז הכי נכון, מבחינתם, היו המארונים. הם תפסו פראיירים והוציאו מהם את המקסימום. הפראיירים האלה היינו אנחנו".  

אתה בעצם אומר ש-18 השנים של השהות בלבנון לא הועילו בכלום לישראל?

"בוודאי שלא".

כל ההשקעה וכל הקורבנות לא הובילו לכלום?

"לא, לא הובילו לכלום".

זוהי תמצית מתוך הפרק המלא "מגלומניה – 37 שנים למלחמת לבנון הראשונה", שמופיע במלואו בפודקאסט/בלוג  פרות קדושות – מיתוסים ישראליים.

יזהר באר

יזהר באר | |פרות קדושות – מיתוסים ישראליים

הייתי עיתונאי, בכל העיר ובהארץ,  אח"כ ניהלתי את הארגונים בצלם וקשב. עכשיו באמצעות הפודקאסט/בלוג פרות קדושות - מיתוסים ישראליים, אני עוסק בזרמי המעמקים של התודעה הישראלית ובסיפורים שהיא מספרת לעצמה. בניסיון לפענח את האמת החמקמקה אני משתדל לאמץ את עצתו של ריימון ארון לפרשנים למיניהם: לא לגנות, לא להלעיג כי אם להבין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ