"המצב הפסיכוטי הנפוץ ביותר באנשים בריאים הוא ההתאהבות"

פרופ' תמיר בן-חור, אחד הרופאים שטיפלו באריאל שרון באשפוזו הראשון, מספר כי בכל הקשור להבנת מסתרי המוח "עדיין לא גירדנו את הקצה". מה תעשה התפשטות האלצהיימר לכלכלות המערביות, למה כמעט שאין חולי אלצהיימר שמתאבדים ומה קורה בחזית הטיפול במחלות הפסיכיאטריות

יזהר באר
יזהר באר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פרופ' תמיר בן-חור. "רוב החולים מגיבים לבשורה בשקט. אין סיטואציות קורעות לב במרפאה"
פרופ' תמיר בן-חור. "רוב החולים מגיבים לבשורה בשקט. אין סיטואציות קורעות לב במרפאה"קרדיט: אוראל כהן / באובאו

פרופסור תמיר בן-חור, מנהל האגף לרפואת מוח במרכז הרפואי הדסה, מבין דבר או שניים במסתרי המוח האנושי, גם אם רק חלק זעיר מצפונותיו נחשפו. הוא גם כבר ראה פציינט או שניים שעברו אירוע מוחי, אבל האיש בן ה-77 שהגיע אליו ב-18 בדצמבר 2005 הפתיע אותו במיוחד בכושר ההתאוששות שלו. היה זה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ומדובר כמובן בהתמוטטותו הראשונה.

בן-חור מספר כי גילה אדם מקסים, שובה לב, שהגיע לחדר המיון עם שטף דם במוח, כשהוא סובל מליקוי קל בתפקודי שפה ("ולא מבלבול', כפי שדווח בתקשורת"). שרון התאושש, אך כמו בכל מקרה מסוג הזה, נדרש בן-חור לבחון את מצבו המנטלי בטרם הוא חותם על טופס השחרור. אך איך עושים אבחון קוגניטיבי ראוי לאדם שכל המדינה מחכה לשובו?

בן-חור מספר כי נזכר שאביו היה מפקד המערך הרפואי בבאר-שבע בזמן מלחמת יום כיפור והחליט לשאול את שרון אם הוא במקרה זוכר אותו. "בוודאי שאני זוכר, נחום בן-חור!", ירה ראש הממשלה ללא היסוס את שמו של אדם שלא פגש קרוב ל-40 שנה. "זה לקח לו חלקיק של שנייה לשלוף את השם ואת ההקשר. הוא עבר את המבחן בהצלחה יתרה והוכיח את הכשירות המנטלית שלו", הוא מספר. ב-4 בינואר 2006 עבר שרון אירוע מוחי נוסף ממנו לא קם. הוא שקע בתרדמת שנמשכה שמונה שנים, עד מותו.

19 בדצמבר 2005 - בן-חור (משמאל) ועמיתיו ד"ר יאיר בירנבאום ופרופ' יעקב נפרסטק מדווחים על מצבו של שרוןצילום: אוראל כהן / באובאו

השקיעה לתרדמת, או למצב של מעין "מוות כרוני" שעשוי להימשך שנים היא לרוע המזל גורל שמצפה לרבים מאיתנו, גם ללא אירוע מוחי. מחלת האלצהיימר למשל מתאפיינת בשקיעה של חלבון במוח בשם עמילואיד, בהתנוונות תאי מוח ובאובדן תפקודים קוגניטיביים, זיכרון ויכולות מנטליות אחרות, עד המוות. חברות הפרמצבטיקה עובדות ללא הרף בניסיון למצוא לה תרופה אך עד כה כל הניסויים הקליניים נכשלו.

"אין כיום תרופה או טיפול שיכולים לעצור אלצהיימר או למנוע אותה. כל הפרסומים על אנשים שהצליחו להבריא ממנה הם לא יותר מפייק ניוז", פוסק בן-חור. "צריך להבין שזיקנה ואלצהיימר הם שני דברים שונים. זיקנה איננה מחלה אבל בזיקנה יש יותר מחלות וקיים קשר מובהק בין הגיל לבין הסיכוי לחלות באלצהיימר. באופן גס ניתן לומר כי אחרי גיל 60 השכיחות של האלצהיימר מכפילה את עצמה כל חמש שנים. סביב גיל 85 כמעט ל-50% מהאוכלוסייה יש אלצהיימר או רמה כזאת או אחרת של דמנציה".

"עליית תוחלת החיים בעולם המערבי תביא לכך שבתוך שני עשורים מספר חולי האלצהיימר יהיה עצום. כפועל יוצא מכך, יגדל מאד העול הכלכלי, הסוציאלי והרפואי. אין מדינה, חברה או כלכלה שיוכלו להתמודד עם זה", מדגיש בן-חור, "בארה"ב יהיו בתוך שניים-שלושה עשורים עשרות מיליוני חולי אלצהיימר. צריך יהיה לדאוג להם, לשכן אותם, להאכיל אותם, לטפל בהם, על כל מה שכרוך בזה. העומס הכלכלי יהיה בסדר גודל של מאות מיליארדי דולרים, אם לא למעלה מזה. המדינות המפותחות לא יעמדו בו".

קטע מהראיון עם פרופ' תמיר בן-חור

0:00
-- : --

איזו בשורה יותר קשה לקבל - "אתה סובל מדמנציה" או "יש לך אלצהיימר"?

"פרקטית זה אותו הדבר, אבל אלצהיימר נשמע יותר מפחיד".

יותר מסרטן?

"שאלה קשה... (צוחק), זה מאוד תלוי באדם ובמערכת הערכים והתפישות שלו. עבור הרבה אנשים המחשבה של איבוד הזיכרון והזהות תהיה הרבה יותר קשה, במיוחד כשאין לה טיפול. בסרטן הרפואה התקדמה מאד ואחוז הריפוי והיכולת לעצור את המחלה או להרוויח זמן הרבה יותר טובים.

מה פשר הבעתה הזאת מפני אלצהיימר?

"אני חושב שלרוב האנשים, ובצדק, אובדן הדעת הוא הדבר הקשה ביותר. 'אני לא אזכור', 'אני לא אכיר את האנשים הקרובים לי בחיים', 'אני לא ארגיש שום דבר', 'אני לא אחווה', 'אהפוך לצמח, רק גוף ללא מוח בר-דעת'... זה יותר קשה מאשר לאבד יד או רגל או כליה".

זה סוג של מוות לפני המוות

"ממש כך".

איך מגיבים חולים עם קבלת הבשורה הקשה?

"חלק גדול מגיבים בשקט. הסיטואציה במרפאה היא ברוב המקרים לא סיטואציה קורעת לב".

לא סיטואציה הוליוודית...

"לחלוטין לא. הרבה פעמים התגובות הן מושהות. זה לוקח זמן עד שהמידע נקלט, מעוכל ומעובד. התגובה באה אחר-כך והיא לפעמים מאד דרמטית ורגשית".

"היה אצלנו מנתח בעל שם שהופיעו אצלו תסמינים של המחלה בתחילת שנות השישים לחייו. הוא הבין באיזשהו שלב שהוא מפספס בניתוח את שלב התפירה, בא להיבדק וקיבל את האבחנה. כושר השיפוט וההבנה שלו היו שמורים לחלוטין והוא קיבל את ההחלטה המתבקשת".

מה הוא החליט?

"לא להיכנס יותר לחדר הניתוח".

"אחרי גיל 60 השכיחות של האלצהיימר מכפילה את עצמה כל חמש שנים"צילום: wildpixel / Getty Images / iStoc

אני מתקשה לפעמים לזכור מספרי טלפון ונוטה לשכוח שמות של אנשים. לפעמים אני לא מצליח להיזכר בשמו של עץ הפיטנגו שנטעתי בחצר. תוכל לאבחן את מצבי הקוגניטיבי?

"יש הרבה שאלות שארצה לשאול אותך. למשל, האם כשאתה שוכח דברים, אתה נזכר אחר-כך?"

בדרך כלל, כן.

"האם אתה הולך לאיבוד?"

לא!

"האם יש ירידה תפקודית? אם כן, מה קצב השינוי? אחרי שאראיין אותך ואעשה לך כמה מבחנים, רוב הסיכויים שאומר לך: 'תראה, זה נורמלי, זה חלק מההתבגרות'. גם אני לפעמים מתקשה לשלוף שם של תרופה, אפילו שאני משתמש בה לעתים מזומנות. השליפה קצת יורדת עם הגיל, זה לא תהליך של מחלה".

אני מניח שמסיבות של אגו ודימוי עצמי, הפציינט ינסה להציג את עצמו במיטבו. איך אתה מבדיל בין מצג שווא לבין המצב האובייקטיבי?

"גם פה, יש את כל הווריאציות. חלק מהאנשים יענו ישר ולעניין, חלק ינסה לצייר תמונה אופטימית, חלק ינסה להאדיר את הקושי. הניסיון שלי כרופא מאפשר לי לזהות את הדברים האלה. בנוסף, ראיון עם בני המשפחה מאוד מסייע לקבל מושג אמיתי".

איזו עצה תיתן לחבר הכי טוב שלך שחלה באלצהיימר? עצה שהיית נותן גם לעצמך או לילדיך במצב כזה?

"אני חושב שצריך להפריד ביני כרופא לביני כחבר. כרופא למדתי את הגבולות שלנו והכרתי את המקום שבו צריך גם להניח לטבע לעשות את שלו, ולתת לאנשים למות בכבוד ולא להמשיך להילחם בצורה שלא מכבדת אותם. הרבה פעמים רופאים צעירים נלחמים בכל מחיר כדי לשמור על החולה בחיים ואני אומר להם: 'די, מספיק'. זה לא פשוט".

יש סיבה להמשיך לחיות כך?

"ראיתי אנשים שאמרו לעצמם 'כשאני אגיע למצב הזה - אקפוץ מהגג, אתאבד'. ולא. הם הגיעו למקום הזה ואמרו 'אני אמשוך עוד קצת ואז אני אתאבד".

ואז הם שכחו?

"ואז הם משכו עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת והגבול הזה הוא מאוד לא ברור".

"בלי מלים". ציור של תום גל

זה מוכיח בעיקר שיצר החיים חזק יותר מכל בשורה רעה...

"יצר החיים הוא מדהים".

"מוטה גור למשל שם קץ לחייו בירייה כשמצבו הידרדר בגלל סרטן מוח. כמוהו עשו גם רבים אחרים שסבלו ממחלות סופניות. אתה מכיר חולה אלצהיימר שהתאבד?

"אני לא מעלה בזיכרוני מקרה כזה".

עד כמה פענחנו את מסתרי המוח האנושי? 1%? 10%? שבריר אחוז?

"התקדמנו מאוד, אבל אפשר לומר שעדיין לא גירדנו את הקצה".

ועוד לא נכנסנו לבעיה הפסיכו-פיזית...

"נכון".

מה יהיו לדעתך הגילויים הדרמטיים ביותר בחקר המוח בשנים הבאות?

"אני חושב שבעשורים הקרובים נבין הרבה יותר את מחלות הנפש, את המחלות הנוירו-פסיכיאטריות. לגבי המחלות הניווניות של המוח, אלצהיימר ופרקינסון למשל, זה עניין של לא כל כך הרבה זמן עד שיהיו לנו תרופות מרפאות. בתרופות או באמצעות התערבויות בפעילות החשמלית של המוח".

אפשר יהיה לרפא גם מחלות פסיכיאטריות?

"אני מאמין שכן. כשנפתח את הטכנולוגיות שיכולות להתערב בשיבוש הספציפי של הפעילות הרשתית המוחית, נוכל לשנות את מהלך הדברים בחולים. הנפש נמצאת במוח. יש מספיק עדויות שמחלות הנפש הן מחלות מוח. פגיעה פיזיולוגית, פגיעה כימית ושינויי בתפקוד של אזורי מוח שונים שמדברים אחד עם השני. שיבוש ברשתות האלה מוביל לסימפטומים הפסיכיאטריים. דיכאון או מצב פסיכוטי, מצבי חרדה או הפרעת דחק פוסט-טראומטית, סכיזופרניה - אלה מחלות מוח לכל דבר. הפוטנציאל לפתח תופעות פסיכוטיות הוא מובנה אצל כל אחד מאיתנו".

בהתאהבות, למשל?

"נכון, אנשים אומרים שהמצב הפסיכוטי הנפוץ ביותר באנשים בריאים זה ההתאהבות. אנחנו רואים דברים שלוקח לנו אולי כמה שנים כדי לראות את המצב לאשורו".

התאהבות זה סוג של הזייה?

"כן. התאהבות זה סוג של ליקוי בתפישת המציאות וזאת ההגדרה של מצב פסיכוטי. אז הפוטנציאל למצב פסיכוטי קיים באופן מובנה גם במוח הבריא".

ומה קורה אצל פסיכוטים "אמיתיים"?

"הם מאבדים את היכולת לתקן, לחזור למצב של הבנה. 'האמת היתה מול הפרצוף שלי כל הזמן ולא ראיתי אותה. משהו השתבש, אבל עכשיו פתאום אני רואה את המצב לאשורו'".

אז בעצם אפשר לסכם את דבריך ולהגיד שהכול מוח?

"(צוחק)... אני לא יודע אם הכל אבל הרבה מאוד"

זוהי תמצית מתוך הפרק "הכול מוח -  למה מחלת האלצהיימר עלולה למוטט את העולם המערבי", שמופיע במלואו בפודקאסט/בלוג פרות קדושות – מיתוסים ישראליים

יזהר באר

יזהר באר | פרות קדושות – מיתוסים ישראליים

הייתי עיתונאי, בכל העיר ובהארץ,  אח"כ ניהלתי את הארגונים בצלם וקשב. עכשיו באמצעות הפודקאסט/בלוג פרות קדושות - מיתוסים ישראליים, אני עוסק בזרמי המעמקים של התודעה הישראלית ובסיפורים שהיא מספרת לעצמה. בניסיון לפענח את האמת החמקמקה אני משתדל לאמץ את עצתו של ריימון ארון לפרשנים למיניהם: לא לגנות, לא להלעיג כי אם להבין.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ