יודע חקלאי פיקח שזמנו עבר?

הטור הכי פחות מאוזן שתקראו על משבר החקלאות. לא תמצאו כאן טיעונים רציונלים המבוססים על מגמות מקרו כלכליות וניתוחים מעמיקים של תנודות שוק המזון, מחירי המים, מכסי מגן ופערי תיווך. אבל תמצאו כאן את מה שאולי פעם הכרתם בשם "ציונות" או "עבודה" או סתם "אוכל"

איתמר קרמר
איתמר קרמר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גורדון
מתהפך?קרדיט: ויקיפדיה
איתמר קרמר
איתמר קרמר

אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא ערבי שמכה אותי בחוזקה.

הייתי בן ארבע כנראה, ילד צהוב בבקעה צהובה אף יותר. בכניסה לחממה שלנו היה מונח גוש צהוב מוזר ואני, סקרן ומשועמם, הרמתי אותו בידי ובחנתי אותו כמו שילד בן ארבע בוחן דברים חדשים. למזלי הרב חאדר, הפועל מהכפר טובס, זיהה בזמן שהילד המטומטם אוכל רעל תפס לי את היד והכריח אותי להקיא.

אם תבקרו בטעות בחצר שלי ותראו את מצבן של הגומות מסביב לעצי הפרי, תבינו מדוע מעולם לא הפכתי חקלאי למרות שחייתי במושבים במשך רוב חיי. בכל פעם שאני אוחז מעדר, הוא מצמיח יבלות. כאשר אני תופס מזמרה, היא חותכת לעצמה את הוורידים, ובמקרים הבודדים שבהם ניסתי לחלוב חיית משק, היא הפכה להיות אלרגית ללקטוז. בקיצור- לא עובד.

אבל למרות הכל יצא שהתחתנתי עם בת של פרדסן, שכמה חודשים בשנה בקושי ניתן להבחין בתווי פניו מבעד לשריטות, שיש לו עור של פיל, בעיקר בידיים, ואהבה עצומה לכל פרי הדר שגדל באורח פלא על אחד מבני טיפוחו. ויצא גם שיש לי עוד כמה חברים חקלאים, כאלה אמיתיים, שקמים כל בוקר כל החיים לעשות את אותו דבר לכאורה, שמדברים איתך על מחשוב ורובוטיקה, אבל בפועל בשלוש וחצי בבוקר קמים כדי לראות מה קורה עם הפרה, או עם המלונים, או עם התאילנדי שמתגעגע הביתה, או שלא הולכים לישון בגלל החום, או בגלל הקרה, או בגלל התרגיל של הצבא, או בגלל הדאגה מהמחירים בשוק הרוסי.

זה לא פשוט. חקלאי זה לא מקצוע, זו דרך חיים, זה אופי. התכונות החזקות של חקלאי אמיתי, מעבר לחריצות וירידה לפרטים הן דחיית סיפוקים ואופטימיות.  אתה לא צריך לספר לעצמך סיפורים של שליחות ושל ייעוד- אתה פשוט עושה את זה כל יום, כל היום. אתה מאכיל אנשים, לא רק את המשפחה שלך. אתה מתגאה ביצירה שלך, לפעמים העיצוב של הרפת הוא מעשה אמנות, אתה גאה במלפפונים שלך כמו הילדים שלך ובמקום להציג בגלריה אתה מציג בסופר.

וכאן כבר פחות כיף. אם נשאל את עצמנו מה אנחנו פחות אוהבים במקום העבודה שלנו, רוב האנשים כנראה ידברו על "פוליטיקה ארגונית", או על "יותר מדי אדמיניסטרציה". אצל חקלאי, כמו אצל צייר, הניגוד הוא חריף במיוחד. אתה יודע שבסוף היום הארוך מישהו צריך לקנות את מה שייצרת, שבעצם התגמול עבור עבודתך לא תלוי תמיד באיכותה, אלא במישהו שאתה לא מכיר שיושב במשרד עלום ומחשב חישובים שאתה לא מבין. וכל החיים לא שאלת יותר מדי שאלות, כי היית עייף או כי סמכת על זה שהסחורה שלך באמת שווה. עד שהתעוררת ב2016 וגילית שאתה אליטה ישנה, גילית שאתה מושחת, שאתה גנב קרקעות וגנב מים, ושאתה, אתה (!) בעצם אחראי למחירי הקוטג' ולמחירי הדיור.

מלפפון
מלפפונים במושב אחיטובצילום: רותם מימון

וכאן הם נגמרים. כאן רובם מרימים ידיים. לא תמצא חקלאי ששונא את העבודה שלו, אבל אני לא בטוח עד כמה חקלאים בישראל של 2016 מאחלים לילדיהם לקחת את המשק. החקלאות בישראל קורסת וגרוע מכך, החקלאים בישראל קורסים. בקצב הזה, חקלאי ישראלי יהיה כמו החלבן, הרצען, התופר, או בקיצור, לא יהיה.

 יום אחרי שחבר התקשר אלי לספר בגאווה שהוא מצא את המלון הראשון בחלקה החדשה, קראתי באחד מהעיתונים הכלכליים סקירה מלאה על היתרונות והחסרונות של החקלאות בישראל. על יוקר המים, על התרומה ליוקר המחיה, על התרומה לעלויות הקרקע בישראל. יופי. תמשיכו לספר לנו סיפורים, אבל בסוף הסיפור הזה, כמו סופם של רוב הסיפורים המודרניים, אין נסיך ונסיכה, אלא רק שורה תחתונה עבור כמות קטנה של אנשים שירוויחו קצת יותר בלי חקלאות ישראלית. זה הכל. ואנחנו, כולנו, מרכינים ראש, שמים חמישה שקלים בעגלת הקניות, וממשיכים לקנות את מה שנוח לנו ולא את מה שאנחנו באמת צריכים, באמת רוצים, באמת צורכים.

אנחנו באמת רוצים חקלאות. אנחנו רוצים חקלאים. לא רק בגלל התחזיות הקודרות בדבר משבר מזון מתקרב, לא רק בגלל שבמקום שבו יש חקלאות יש גם בטחון, לא רק בגלל ההסטוריה והרומנטיקה, ולא רק בגלל א.ד. גורדון. אלא בגלל שהחקלאות היא המסלול הפשוט הנכון ובר הקיימא. מישהו זורע, מישהו קוטף, מישהו אוכל. פשוט כל כך. ועל זה אנחנו מעמיסים עלויות שיווק-מכירה-כספים-משאבי אנוש-מימון-ביטוח-פרסום-סליקה-רגולציה, או בשמן הקצר והפשוט- חנתקם אותנו.

ואפשר גם בלי. ואפשר גם פחות. התחושה של חקלאי שרואה שדה שלם נחרב בשמש רק כי המחיר שהוא יקבל בסוף הוא פחות מעלות הקטיף היא תחושת שכול. התחושה של חקלאי שסוגר רפת היא של קטיעת איבר. והמדינה שלנו יושבת בצד ומחייכת כי היא מפחדת להתעסק עם הרשתות והבנקים, כי נוח לה שהמושבניקים יספגו, כי הם תמיד סופגים (הלו, הם אפילו לא הצביעו בשבילה), כי שר החקלאות מגדל בעיקר גידולי פרא, וכי למי איכפת מהחבורה הזו, שאולי פעם היתה אליטה, אבל היום הם רואים איך המדינה נוהה אחרי הצורך בסיפוק רגעי, צורך שרחוק מהם כל כך.

ובחודש האחרון כמעט כל מי שאני מכיר עושה לייק ושייר למבצעים נפלאים של חקלאות ישירה- נוסעים ישירות לחקלאי ומורידים ממנו ומאיתנו את פערי התיווך. אבל זה לשבוע ואחר כך מתייאשים. הכול תלוי במדינה שתשאל את עצמה במה היא מאמינה- בעשרות אלפי חקלאים או בשלוש רשתות שיווק? בחמישה/שישה קונצרנים עולמיים של מזון או בכוח הייצור והיוזמה של המדינה הזו? בעבודה או באוויר? בהבטחות או בקיומן?

המדינה צריכה לקחת אחריות. לחתוך פערי תיווך, להגדיר מחיר מינימום, לסבסד, להעדיף ייצור מקומי, לחזור להסדרה של שוק המזון. אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. אי אפשר לסמוך על הקפיטליזם והיד הנעלמה בצורה עיוורת ולקוות שלכולם יהיה מה לאכול ובזול, כמו שאי אפשר לדבר "ציונות" על הבמות ובמרפסות, ובחדרי הועדות להרוג את החקלאות.

זה לא עובד, אבל הם כן, גם השבוע בחום של 50 מעלות, מישהו מגדל את המלונים שנאכל בשבוע הבא. 

איתמר קרמר

איתמר קרמר | |מבלי להפריע

בדואר אלקטרוני

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ