האחריות לזכרון מלחמת יום כיפור עוברת לדור השני

דור תשל"ד יסיים בעשור הקרוב לכתוב את ספריו ולצלם את סרטיו, אך העובדה שהמלחמה ויום כיפור עצמו נמהלו זה בזה, אינה מבטיחה את שימור הזכרון. דור הבנים והבנות נדרש לדיון אמיתי

איתמר קרמר
איתמר קרמר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רכב מצרי עולה באש אחרי תקיפה ישראלית ליד תעלת סואץ, 16 באוקטובר 1973
רכב מצרי עולה באש אחרי תקיפה ישראלית ליד תעלת סואץ, 16 באוקטובר 1973קרדיט: מוריס / במחנה / ארכ
איתמר קרמר
איתמר קרמר

ודממת קודש, וקול צופרים והארץ תרעד ושוב לא תשקוט. בזכרון הקולקטיבי של שלושה דורות ישראלים כך תישמר לנצח השבת של 6 באוקטובר 1973. דור האבות והאמהות מקימי המדינה, דור הבנים והבנות ששורותיו חסרות מאז, ודור הנכדים, הדור שלי, שמזהה את הימים הנוראים של חורף תשל"ד במבט ובתנועה של הוריו.

כיצד תיזכר מלחמת יום כיפור בעוד שני דורות? בעוד עשרה? האם תיתפש כמלחמה העומדת בפני עצמה או כחלק מהמאבק לעצמאות של ב-25 השנים הראשונות לקיומה של המדינה? האם היום שבו הסתיימה, 24 באוקטובר, ייזכר כקו פרשת מים שממנו והלאה היה ברור שבכוח החרב לא נובס? האם זו תהיה הנקודה שבה עברנו ממלחמות אין ברירה למלחמות ברירה? ממלחמות למבצעים? אם נזכור? מה נזכור?

דור תש"ח נעלם והולך והשאיר לנו את החלוציות וגבורת התקומה. מלחמת ששת הימים צרבה בנו את התקיעה בשופר ברחבת הכותל וגאולת האדמה. דור תשל"ד יסיים בעשור הקרוב לכתוב את ספריו ולצלם את סרטיו, והחל מעוד כמה שנים אולי יעבור זכרון המלחמה לפרויקטים דוגמת "הסטורי של אווה".

מכתב הביתה במהלך מלחמת יום כיפור
מכתב הביתה במהלך מלחמת יום כיפורצילום: רומן פריסטר

מסלול חיי רצוף באבני זכרון מאותה המלחמה. הראשונה שבהן היא אבן המצבה של קברו של דודי יורם. זו אותה האבן שהונחה על לבה של סבתי עד שגם הוא נדם. בהמשך פגשתי אבנים נוספות של הורי חברים שהתגלו כגיבורי מלחמה, מורים, מנטורים ושותפים, ולכולם מבט אחר כשהשיחה מגיעה אל אוקטובר 1973 וחייהם מאז. הם זוכרים.

גם אבא שלי זוכר. הוא קנה כל יומן אישי, תחקיר צהל"י, עבודות דוקטורט נשכחות ואלבומי יחידות יצאו על אודות המלחמה. הוא נמצא בו-זמנית על ציר "אמריקה" לכיוון חאן ארנבה ועל צומת "טרטור-לקסיקון" סמוך לחווה הסינית. ואני איתו. כל ספר שעבר דרכו התגלגל אלי. ומבלי משים, הפכתי גם אני לשורד של אותה המלחמה. דור שני למלחמה הזו כפי שהוא היה דור שני למלחמה ההיא.

איך מעבירים את הזכרון הזה? איך אספר לבן שלי, אם בכלל, על מלחמה איומה שבה נהרג אחד מכל 1,000 יהודים ישראלים (2,656 הרוגים מתוך כשני מיליון וחצי יהודים במדינת ישראל ב-1973), אחד מכל 100 גברים בגיל השירות הצבאי. כיצד אספר על חצי שנה שבה כל הגברים היו "שם", נעדרים נוכחים, נוכחים נפקדים? כיצד אספר על רגעי האימה של ערב ה-8 באוקטובר כשהמנהיגים עוד הרהרו באפשרות של חורבן בית שלישי?

15 באוקטובר 1973 - סאדאת על המפות עם שר המלחמה איסמעיל (מימין) והרמטכ"ל המצרי שאזלי
15 באוקטובר 1973 - סאדאת על המפות עם שר המלחמה איסמעיל (מימין) והרמטכ"ל המצרי שאזליצילום: ASSOCIATED PRESS

ואילו פרטים ייחקקו בזכרון הדורות הבאים? מי יהיו גיבורי המלחמה? אני יכול מבלי להתאמץ לשלוף את שמותיהם של חברי פורום מטכ"ל, מפקדי האוגדות, החטיבות ואפילו רוב הגדודים. מאמנון רשף, מח"ט 14, שבלילה אחד, בתום קרב הירואי שאין כדוגמתו, ספר 122 הרוגים, ועד אמיר דרורי, מח"ט גולני, שנפצע בפעם השנייה כשעלה עם חייליו על החרמון במחיר של 56 הרוגים. משלמה ערמן, שפעם אחר פעם שם נפשו בכפו כדי לחלץ את פקודיו מהתופת עד שנהרג בידי כוחותינו, ועד בני מסס, הגולנצ'יק הטברייני שסיפר על "העיניים של המדינה" ובקרב הנורא, קם לבדו עם המאג והסתער ללא כל היגיון על עמדות סוריות בזמן שחבריו כולם פצועים או תחת אש.

אבל אני לא זוכר ולא יודע איך מרגיש הרגע שבו אתה מבין שרבע מהשכבה שלך הלכה. את התחושה לנוכח "בגידת היוהרה" של מנהיגייך ושלך. את השנאה היוקדת למי שכיזב ואכזב. את החור החשוך שממנו הבטחת שלעולם לא עוד, שלעולם לא תיקח חלק שוב באופוריה וזחיחות, ש"אותנו אי אפשר לנצח יותר", כי את זה עברנו וראשנו לא שח. התרבות הישראלית עשירה באזכורים של מלחמת יום כיפור. בספרו הנפלא "הקרב על הזכרון" פורט ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין, קמ"ן גדוד 890 במלחמה, את האופן שבו דור תשל"ד זוכר וחווה את המלחמה. אני תוהה מה יישאר ממנו, מ-"לו יהי" של נעמי שמר, "כיפור" של עמוס גיתאי ואחרים.

ראש הממשלה גולדה מאיר בביקור פצועים בבית החולים תל השומר במהלך המלחמה
ראש הממשלה גולדה מאיר בביקור פצועים בבית החולים תל השומר במהלך המלחמהצילום: חנניה הרמן / לע"מ

הדור שלנו יצטרך לקיים דיון אמיתי בשאלת זכרון מלחמת יום כיפור. העובדה שהמלחמה ויום כיפור עצמו נמהלו זה בזה, על קדושתם השונה כל כך, אינה מבטיחה את שימור הזכרון. אולי אפילו להיפך. אין לנו "מוזיאון מלחמת יום כיפור" כפי שקיים אצל שכנינו. אולי ראוי שיהיה. אולי ראוי שיהיה מקום אחד, יום אחד, אירוע אחד, שבו תונצח המלחמה באופן בלעדי. יסופר בו על ההפתעה, המחדל והיוהרה שבה, אך גם על גבורת החיילים, המפקדים, המשפחות ועל תחושת החוסר לצד ה"אף-על-פי-כן".

אולי היום הזה לא צריך להיות י' תשרי אלא דווקא 6 באוקטובר. אולי דווקא בתאריך האזרחי בכל שנה צריכה הארץ לעמוד בצפירה או לדקת דומיה שבה ינוגן שיר אחד, כנראה "לו יהי". ביום הזה תעסוק מערכת החינוך אך ורק במלחמה, בגורמים לפריצתה, במהלכיה ובזכרונה. מהיום השביעי של ששת הימים, דרך השלום ש(אולי) הוחמץ ועד לרגע שבו קרעו הצופרים את דממת יום כיפור תשל"ד בשעה 13:55. זה עלינו.

איתמר קרמר

איתמר קרמר | |מבלי להפריע

בדואר אלקטרוני
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ