המוזיקה של "טווין פיקס" - פורצת דרך לפחות כמו הסדרה - חדר ניתוח - הארץ

המוזיקה של "טווין פיקס" - פורצת דרך לפחות כמו הסדרה

בחודש הבא תעלה עונה חדשה של הסדרה שיצרו מארק פרוסט ודייוויד לינץ'. הזדמנות להיזכר בה ובפסקול הנהדר שכתב אנג'לו בדלמנטי

איתמר זהר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאיפה אתה מוכר לי? קייל מקלאכלן כאייג'נט קופר ב"טווין פיקס"
איתמר זהר

בחודש הבא (21 במאי) תעלה בערוץ שואוטיים האמריקאי עונה חדשה של הסדרה "טווין פיקס". היא תכלול 18 פרקים. דייוויד לינץ' ומארק פרוסט, שיצרו את הסדרה המקורית, ששודרה בין השנים 1990 ל-1991 ברשת אי בי סי, יצרו גם את העונה החדשה. לינץ' כמובן גם יביים אותה.

"טווין פיקס" היתה סדרה פורצת דרך. היא היתה פילם נואר פוסט מודרני, עוררה תהודה רבה, צברה צופים אדוקים ומשכה אינספור פרשנויות, בכתב ובעל פה. בו בזמן היא סבלה מהמכה שחבטה בסדרות רבות לפניה ואחריה. רייטינג נמוך.

לינץ', שכבר התרגל לכך בסרטיו, השיג כנראה את מבוקשו. אין חולק על מוחו היצירתי והמבריק, ועל הבימוי המהפנט. עם זאת מעטים באמת מבינים למה הוא מתכוון. הדמויות שונות כל כך ומבלבלות, עד שלפעמים נדמה כי גם אלה המתאווים לראות על המסך, קטן כגדול, אנשים אחרים ולא צפויים לא ממש יודעים איך לעכל אותן.

הסדרה, כמו סרטיו של לינץ', השפיעה על יצירות אחרות בטלוויזיה ובקולנוע. היא דירבנה במאים ותסריטאים צעירים להרשות לעצמם לפרוץ את הגבולות הצרים שבהם התגוררה החשיבה של ראשי האולפנים, לבעוט בגדר הפרברית ולהתבונן מבעד לחלון על אלה שמסתגרים מאחוריה. הם הבינו כי אין דבר כזה "אנשים נורמלים". זו סתם המצאה של החברה. אם לא די בכך, דווקא אלה הנראים "נורמלים" לפי אותן הגדרות... ובכן… הם הכי לא... נו, זה כבר ברור, לא?

"טווין פיקס" השפיעה מן הסתם גם על הפודקסט הכי רותח באתרים האמריקאיים כרגע - S Town, רק כי בתקשורת האמריקאית השמרנית אסור לכתוב Shit Town, השם האמיתי של הפוקסט. יצרו אותו האנשים שיצרו את Serial, שטילטל את האמריקאים לפני שלוש שנים. אלא שבניגוד לפודקסט ההוא, העלילה של החדש בדיונית לחלוטין.

עיירה דמיונית, שהשלווה בה היא רק למראית עין, עמדה כמובן גם במרכז "טווין פיקס". עם זאת, לא פחות, ואולי אף יותר מעניינת מאייג'נט קופר, לורה פאלמר והדמויות האחרות, היתה המוזיקה. אנג'לו באדלמנטי, שהחל לעבוד עם לינץ' בסרט "קטיפה כחולה" ב-1986 ומאז נהפך למלחין הקבוע של סרטי דייוויד לינץ', כתב אותה. הוא זה שהביא לפסקול את הזמרת ג'ולי קרוז, שאותה הכיר לפני כן מהפקות תיאטרון משותפות. לינץ' כבר ידע עד כמה היא ייחודית, משום ששרה ב"קטיפה כחולה".

נעימת הסדרה המעורפלת - מונוטונית וסטטית ובה בעת עוכרת שלווה ומרעידה - זכתה בגראמי. השיר Falling ששרה קרוז, והתבסס על נעימת הפתיחה, היה סוג של להיט לילי בתחנות רדיו ברחבי העולם. הקול של קרוז הפיל המאזינים. הוא היה מתקתק, אבל לא דביק. מסתורי כמו הסדרה כולה. הנה היא קרובה, הנה היא רחוקה. מי היא? היכן היא? לאן היא הולכת? אם היא נופלת וצוללת יש סיכוי להושיט לה יד ולהציל אותה? ומה אם היא לא רוצה בכך?

לא רק על נעימת הסדרה והשיר הוטל קסם, שהוא בעצם כישוף. הפסקול כולו כזה יצר - ועדיין יוצר, כמעט שלושים שנה אחרי שנכתב  - תחושה כזאת. אווירה חושנית שיוצרת כמעט סחרחורת. בדלמנטי, כמו לינץ', היטיב לשלב בין תרבות נמוכה כביכול לתרבות גבוהה כביכול. זה גם פופ וגם קלאסי, גם טלוויזיה וגם קולנוע, גם תיאטרון וגם, ובעיקר, החיים עצמם. יש בהם כל כך הרבה גדרות והגדרות, כל כך מעט רגעים שבהם אפשר לפרוץ אותן, באמת, בלי להרגיש שלא מבינים אותך. "טווין פיקס" הוכיחה זאת, בין השאר בזכות המוזיקה הנפלאה שלה.

איתמר זהר |חדר ניתוח

נולדתי בקיבוץ המעפיל ב-1971. עובד בעיתון "הארץ" מאז 1995. ספר פרוזה שלי, "ימים של חורף", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2002. כותב שירה, מצלם באינסטגרם, שוחה כל בוקר ואוהב מאוד מוזיקה, קולנוע וספרות.

לפוסטים ישנים יותר:
http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar

תגובות