טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לנו עוד שבועיים, ושקיעה מהממת אחת כבר הצלחנו לתפוס

רשמי מסע מהטיול השנתי לארצות הברית - עם פסקול מתאים

תגובות
שמיים כתומים באורגון, ארצות הברית
בריאן דיוויס / אי-פי

1

ג'ין פיטני שר פעם על שהיה במרחק 24 שעות מטולסה. אני הייתי עכשיו פחות מ-24 שעות בסן פרנסיסקו. כמעט שנה אחרי הפעם הקודמת באותה העיר. אז היא היתה נעימה וקרירה. עכשיו הטמפרטורות התעופפו - בערך 40 מעלות - והאוויר היה יבש. אותו מלון, אותו הג'ט לג, אותן עליות וירידות שמקשות על הרגליים ועל הנשימה בעיר יפה ונעימה שיוקר המחיה נושך את תושביה ואורחיה.

לא היה הרבה זמן, לפני שהספקתי להיפרד, מהמדרכות והגגות. מיהרתי לשוב לנמל התעופה, להיפגש אתו, להמשיך בדרך, להתחיל את הטיול השנתי בארצות הברית.

כביש 80 מזרח, קליפורניה, לכיוון נבדה. לייבור דיי. עוד סיבה לצפיפות בין הנתיבים. שדות תירס ואבטיחים עד שהתנועה מתאווררת ואז גם הנוף מתחלף. לצד השלטים הגבוהים של רשתות המזון המהיר כבר מאדימים עליהם של כמה עצים, מצפים לסתיו. עצים אחרים, לעומתם, נותרו לבדם, ללא עלים או צבע, אחרי שנפגעו מברק באחד החורפים. ככל שמתקרב המדבר צצים במפתיע אגמים ונהרות, הטמפרטורות מתקרבות אל האדמה. אחר כך הן שוב מטפסות ועמן גם מתפוגגים מקורות המים, והצמחים מתרחקים.

ברדיו משמיעים בלוז וג'אז. גרסאות אחרות לשירים ידועים. עד שבאים רעש ברקע והתחנה נחלשת, בורחת ממקומה. ככה זה כשעוברים מעיר לעיר, ממדינה למדינה. עוד לא ראינו הפעם דביבון מחוץ בשולי הכביש, עיט שנועץ עיניו על גדר או דואה למעלה, מחפש את מי לצוד ומתי. יש לנו עוד שבועיים ולפחות שקיעה אחת מהממת כבר הצלחנו לתפוס. כתום כהה השתלט על קצה השמיים, מתחת לכוכבים ספורים וירח חצוי. עוד מעט יבוא גשם אל העיר שנהיה בה מחר.

משתתף רוכב על אופניים בפסטיבל ברנינג מן במדבריות נבדה
ג'ים בורג / רויטרס

2

פניה נראו מפוחמות ופיה פתוח. היא השתרעה על הספה של הלובי במלון. כנראה השלימה שעות שינה מהאלף הקודם. איש אחד, גבוה, במכנסי ג'ינס ופנים מעט עגולות ושזופות במיוחד שאל את פקידה הקבלה מה פשר ההמולה בחוץ. הוא התכוון לחבורת האופנוענים שחיממה מנועים בדרך לקרוע עוד בוקר. התברר שהלילה הוא הלילה האחרון בפסטיבל ברנינג מן המתקיים במרחק שעה מכאן, אבל אנחנו בכלל לא בכיוון.

שבע וחצי בבוקר וכבר נסענו צפונית מזרחית אל מדינה אחרת. בינתיים חלפנו על פני בריכות גופרית טבעיות, שיחי מדבר ומסילות שחיכו למשא. הוא הגיע, אחר כך, לאורך קרונות רבים שהובילו הכל חוץ מבני אדם. כבר חשבנו שלא נראה אף בעל חי במדבר המייבש הזה, שהריו שפופים, ואז הוא הופיע. עפר תמים דילג בין שיחים. הוא לא היה יכול לעצור. גם אנחנו.

3

"אחרי שתמות תפגוש את אלוהים" מודיע שלט חוצות שחור גדול ומציע מספר טלפון להתקשר אליו, כדי לוודא. למטה, על הקרקע, ממטירים קוונועים עצומים מים מציאותיים כדי שהגידולים החקלאיים יצמחו. איידהו, זו מהסרט של ריבר פיניקס וקיאנו ריבס, יפה יותר מכפי שזכרתי מהביקור הקודם. גשר רחב יריעה חוצה קניון ענק מעורר השתאות משום קרבתו ליישוב ולא להר או ליער. מפלים שוצפים אל טבע שעדיין לא התקלקל.

אנשים עוצרים את אופניהם כדי להשקיף, להתבונן, להתנתק לכמה דקות מתרבות הצריכה. כשהמשכנו הלאה תהיתי היכן החמניות שזרחו בכל טיול בארצות הברית בעבר, בכביש צדדי, מאירות את הבוקר, נצמדות לגדר. ואז, רק כמה רגעים אחר כך, הן הופיעו. לא גבוהות אבל גם לא נמוכות. ראשן הזקוף נישא אל השמש, מעורר השראה כתמיד.

4

האוויר עדיין יבש. גם הגרון והשפתיים. קר בבוקר. לפחות לא קפוא כמו בחורף. סנייק ריבר מתפתל, חוצה את העיר איידהו פולס ואת כל המדינה. יש פרחים בגינה, בפארק המטופח המקיף אותו. לא כולם מחזיקים מעמד בחום השורר מהצהריים. עלי הכותרת שלהם נשרו על האדמה ואין מי שיאסוף אותם. העורב הצורח על מרפסת אחד מבתי המלון הסמוכים, המתמלאים בעונת הסקי, עסוק בדברים אחרים, כמו אוכל. מעבר לנהר ניצבת כנסייה מורמונית. על פסגתה נישא פסל מוזהב. שקט מסביב, יום אחרון בסוף השבוע של לייבור דיי.

5

עברית על הבוקר. זוג מבוגר במוטל. היא מאוכזבת מהלחם, הוא מהנהן בראשו. כשהם עומדים לקום, אחרי הארוחה, היא נאנחת בקול. "דווקא עכשיו הביאו את הלחם הטוב". הוא שוב מהנהן. השמיים אפורים, כמו המכונית שלהם. לכן אפשר לראות את ההרים רק כשמתקרבים אליהם. התקרבנו, כמה שרק יכולנו, בדרך לפארק הלאומי גרנד טיטון. כבר ראינו בעבר בארצות הברית כל כך הרבה נופים יפהפיים ומקומות שאי אפשר להאמין שהם קיימים - טבע טהור - ותמיד אנחנו מופתעים מחדש. הגבעות לא זזות, העצים נותרים בשלהם ורק הזמן אינו נעצר. שלט אלקטרוני מודיע שבעוד כמה מיילים ייתכן שאיילים יפריעו לתנועה. הם לא חצו את הכביש. גם קרניהם לא צצו. שלטים אחרים, קטנים יותר, מזהירים מפני דובים. גם אותם לא ראינו. מעל הנהר התעופף בז סקרן. בז אחר שמר על עמוד חשמל ליד קן גדול שאינו שלו.

העלים של העצים באזור הזה כבר מסמיקים באזור הזה. הסתיו מתקרב. בחורף ייסגרו כמה כבישים, בגלל השלג, ובינתיים פועלים מזדרזים לתקן כבישים שנפגעו בחורף שעבר. כשהגענו לג'קסון בוויומינג הזדמזם בראש הדואט ששרו ג'וני קאש וג'ון קרטר ומאוחר יותר לי הייזלווד וננסי סינטרה. אז מה אם הוא נכתב בכלל על עיר אחרת במדינה אחרת.

6

לא דובים וכן יער. הרבה יערות. פארק ילוסטון. צד אחר שלו, מתויר פחות, לא זה שהיינו בו לפני כמה שנים. ליד קבוצה של עצים נמוכים, ירוקים ומוצקים כתובה השנה שבה ניטעו. הם הרבה יותר צעירים מאתנו. צעירים יותר מרוב העצים בפארק המרשים והעצום הזה. מים צלולים זורמים בשפע במזלג היוצא מנהר. אי אפשר להבחין בדגים, אבל יש שפירית, כמה צרצרים וחגב. הרחק מאתנו מטפסת אל הר שיירה של סוסים. אנשים רוכבים עליהם.

עברנו עוד עשרות קילומטרים. עצרנו שוב בשולי הדרך. רוח מלחששת בין שיחים שאינם מתנשאים. צלילי הנהר חזקים ממנה ולמרות זאת לא רועמים. גבר בעל שיער לבן, שפם נוקשה וכובע רחב שוליים הרים מעט את שולי מכנסיו, הניף חכה, ממתין בין חלוקים ואבנים בתוך המים. יכול להיות שהערב הוא יאכל את עצמו על כך שלא הצליח לדוג דבר.

7

עכשיו בספוקיין ואלי, מדינת וושינגטון. זו המדינה השלישית שחצינו היום, על כביש 90. ענני עשן רדפו אחרינו עד הנה. שריפה המתפרעת ביערות מונטנה כבר כמה ימים גרמה לשמים להאפיר ולהלבין. הנוף נחסם וכך גם הנשימה. שלא לדבר על היובש. זה לא יעצור אותנו. למרות הכל אפשר לראות, כשמתקרבים, נהרות ואגמים, עצים וציפורים, שממשיכים הלאה, נהנים מקרני השמש המצליחות לבקוע את הרקיע, לחמם את היום. הם יתגעגעו אליה בעוד כמה חודשים.

מחפש בין תחנות הרדיו תחנה אחת שיש בה רצף שירים סביר, שאינה מתחלפת בן רגע בגלל מעבר לעיר לעיר, שאינה נשטפת בלהג נוצרי מטיפני. על שלט חוצות גדול מופיע מודעה הזכורה מטיול קודם, לפני שנה או שנתיים או שלוש: "רוצה לדעת אם תגיע לגן עדן או לגיהנום? התקשר למספר הזה". לא התקשרתי

ענני עשן מעל שדה במונטנה, ארצות הברית
רויטרס

8

הוא אמר שהאוויר כאן נקי יותר, שהעשן התפזר והשמיים בהירים יותר. ואכן, ראינו עננים קטנים עוקבים אחרינו, לבנים ודלילים על רקע כחול. קולומביה ריבר הרחיב את ליבנו, הברווזים והשקנאים והשחפים בו צדו את עינינו. יופי ורוגע שלא רואים וחשים בכל יום. אלא שאז החלו להופיע שלטים אלקטרוניים מזהירים: הכביש המהיר שבו נסענו נסגר בשלב מסוים. צריך למצוא דרכים חלופיות כדי להמשיך. כי שריפה תפסה בשערות העצים. סנאי התרוצץ ליד המכונית כשעצרנו לברר באיזה כביש לנסוע. אורגון, אחת המדינות היפות שביקרנו בה בארצות הברית בעבר, שהיתה מרהיבה גם הפעם, נאלצה לוותר עלינו. זמנית.

פנינו לכביש היחיד שהיה אפשר להמשיך בו. הנסיעה בו היתה אטית יותר, אבל הנוף המהמם פיצה על כך. וינד ריבר חלף עם הרוח. משמאל היה אפשר לראות נקודות של שריפה. עשן לבן, סמיך ועקשן נישא בין יערות. גופנו היה במדינת וושינגטון, אבל מחשבותינו באורגון שמעבר למים. אחרי עיר גדולה ופקוקה, מזדחלים בכביש שיצא ממנה ואמור להיות מהיר, עצרנו במלון הראשון שמצאנו. התחיל להחשיך.

9

הרבה נהרות לחצות ואנחנו חצינו המון. באורגון הם היו גדושים וגאים. בקליפורניה הם היו יבשים ומבוישים. כבר נסענו בעבר לאורך כביש 101. אלא שהפעם אלה היו מאות קילומטרים רצופים, יפים עוד יותר מכפי שזכרנו, כשהיינו בחלקים אחרים שלו, בזמנים אחרים. באור הבוהק, מול מימיו הצלולים של האוקיינוס השקט, באו גלים רגועים וגם זועמים. אריות ים שחו מתחת למים ומפעם לפעם הרימו ראשם, יצאו אל השמש המדגדגת, וחזרו שוב, אל עולמם. שחפים לבנים ואפורים השתזפו על החול. השקפנו אל מגדלור בלי לדעת אם הוא הביט עלינו בחזרה. בבוקר למחרת התגלגל פרפר אפרפר על השביל בכניסה למוטל. ערפל מתעתע כיסה חלק ניכר מהדרך שהתקרבה אל היעד.

עננים סמיכים ירדו הכי קרוב שאפשר, התמזגו בין עצים שלרגע היו גבוהים מהם. אחר כך השמש החלה לרתוח, נקשה על השמשה הקדמית של המכונית. כששקעה, בדיוק כשהגענו לנמל התעופה של סן פרנסיסקו, נתלו על השמים פתיתים ורודים כתומים, שאריות אחרונות של יום. המראה הזה, הזמני כל כך, תמיד מעורר השראה. הנה הוא כבר התפוגג ועבר.

10

בכל שנה, בכל טיול לארצות הברית, מפליא להיווכח בפערים העצומים הקיימים לא פעם בין שתי עיירות שכנות שרק עשרה קילומטר מפרידים ביניהן. השנה, למשל, בחלק צדדי יחסית של כביש 101, לאורך מדינת אורגון, עברנו ליד עיירה שוקקת חיים, הומה אדם בלי להיות צפופה, באמצע היום. זו אחת העיירות הספורות שעברנו בהן השנה שהיה אפשר להרגיש מיד שיש להן ייחוד, אופי, צורה. בהמשך, מרחק קילומטרים אחדים, התגלתה עיירה שונה לחלוטין. נידחת, מאובקת. כמעט נטושה. ה"מדרחוב ההיסטורי" כפי שנהוג לשלט, כדי למשוך תיירים, נראה מתפורר ועצוב. לפעמים זה מתעתע.

לפני שנים, בסוף שבוע רחוק בניו זילנד, חיפשנו מקום לישון בו. הלילה עוד לא ירד, אבל התחושה היתה שאין סיכוי למצוא מיטה להניח עליה את הגוף. ואז הגענו לעיירה מנותקת. השקט היה מייאש. נדמה כי כולם נמלטו ממנה. בעלת אכסניה, שיש בה גם פאב, המליצה לנו להמשיך לעיירה הסמוכה. היא מלאת תיירים שבאים בשביל סקי, אמרה, יש בה חיים וטעם, לא כמו כאן. נסענו לשם ולא מצאנו את עצמנו בצפיפות הרועשת. הכל היה גם כל כך יקר. חזרנו לאכסניה, לא בגלל המחיר. הרגשנו שבעלת המקום, שהופתעה לראות אותנו שוב, באמת מבקשת להכניס אורחים, ושלעיירה הגלמודה הזאת מגיע שיעריכו אותה, גם אם כולם נסו משם בגלל מחסור בפרנסה ובעלת המקום בעצמה נקלעה לשם בניגוד לרצונה עם בן זוגה אחרי שהפסידו את כל כספם בהימורים. בבוקר לפני שנסענו השארנו את השטרות על הדלפק. רצינו להגיד לה תודה, אבל היא לא היתה שם.

11

הצליל של קוביות הקרח כשהן נופלות מן המכונה לתוך דלי פלסטיק. ביצה מקושקשת עשויה מאבקה. ריח של פנקייק ושטיח מקיר לקיר. כריות זרות נחות על מיטה לא מוכרת. הרבה מאוד ערוצי טלוויזיה שמשדרים שידורים חוזרים של סדרות לצד אינספור ערוצי קניות. אור עמום. וילונות בצבע קר. כל כך הרבה מוטלים. כל כך הרבה עיירות. החדרים תמיד דומים לזה ובכל זאת שונים. לפעמים יש סוכריית מנטה קטנטנה על פנקס צנום שבין דפיו חתום לוגו המלון. לפעמים יש שמפו עם ניחוח פרחוני עדין.

ניו יורק
Alamy

עכשיו בניו יורק, מתחת לבנייינים גבוהים המטילים צל של יראה וכבוד. כל המוטלים שהיינו בהם, גם היוקרתיים יחסית, נראים כה דלים לעומת מגרדי השחקים האלה. מצוחצחים או מרופטים - בכל ביקור בעיר המבלבלת הזאת קשה להסיר מהם את המבט, לחפש עוד עיטור אדריכלי פעוט, מדרגות חירום, או יונה משתוקקת. ולמרות הכל יש גם געגועים למוטלים הזמניים ששימשו בית לרגע ונותרו הרחק מאחור.

12

מבעד לחלון קשתי ענק, שחצוי באמצעות מסגרות מלבניות, נכנסת שמש, בא האור. עננים דלילים זזים לאט, חולפים בלי לעצור מעל בניין שרעפיו ירקרקים. כיסאות מתחילים לזוז. רגליהם חורקות את הרצפה. עשר בבוקר. זו השעה שבה נפתחת הספרייה הציבורית של ניו יורק. זה המקום שבו אפשר לחמוק מעט מההמולה הדחוסה של תרבות הצריכה. להקשיב לשקט, להתבונן על כרכים גדולים המסודרים בשורה על המדפים, בלי שאיש ייגע בהם.

***

סנטרל פארק. אתמול ירד קצת גשם. לא בגללו הדשא ירוק מאוד. הוא קונה כמה מגנטים של העיר, למזכרת. המחיר סמלי, תרומה למקלט לבעלי חיים עזובים. ממשיכים הלאה. עוד מעט חוזרים הביתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות